משהו באווירה שם, לא עובד לי.
לא הרמוני לי. לא זורם. לא מחבר אותי לאווירה.
לא מחבר אותי לעצמי.
לא יודעת, היום, לשים את האצבע המדויקת על מה זה בדיוק בכלל.
אבל אתה שם. מציל לי את האווירה. אני ממתינה לרגע שבו תנגן. עלי.
הכאב הוא אותו הכאב שלנו. מתוק. מתגבר בעוצמה מהפנטת.
אתה נותן לי אותו לאט ובמקצב הנכון לי.
באהבה הזו שיש בך כלפי. שתמיד הייתה בך.
אהבה שהיא בדסמית במהותה, אהבה שהיא לא פחות למעשה כמו שהיא לאדם שמולך. אלי. ושתי האהבות האלה משתלבות לך אחת בתוך השניה ויוצאות לך החוצה, ברגעים כאלה ממש.
אתה נותן לי שם חום. בקשב.
מקרב אותי אליך.
ואני, כמו ילדה סוררת, מתקשה ללכת לאיבוד. הנפש מתקשה להתחבר אפילו שהמיינד רוצה.
מבקשת עוד.
לא מוצאת מנוחה בתוך עצמי.
לא רגועה.
ואז אני מסתובבת אליך,
והמבט הזה בעניך הכחולות.
ממוקד.
מפחד עלי, שומר עלי.
לופט את צוארי. ולוחץ.
אני שומעת אותך סופר לי בלבך.
ואז אני כבר לא שומעת כלום.
רק מרגישה את הגוף שלי צונח לו מטה בחוסר שליטה.
אני אוהבת שאני סומכת עליך כך.
אני אוהבת שאני סומכת *רק* עליך כך.
אני אוהבת שאתה נותן לי כאב.
אני צריכה, רוצה ומבקשת -
עוד.
"שוב הרגע הזה, אני אתה ויצרי
אין לי פנים להפנות יותר, גם לא תירוצים
והלכתי לאיבוד בתוך שוק הומה אדם
עמוק בתוך זוטו של ים
אבל אני יודע שלא תתייאש ממני לעולם"