יומן מסע

אז אני יושבת ואוכלת מרק שיש בו לגמרי יותר מדי פלפל חריף.

הוא עושה לי מסג' ברגליים בינתיים ואני נכנסת למוד רגוע במיוחד.

אני דולה חתיכות של תפוחי אדמה וגזר ומניחה אותם על גופי.

רק משם הוא רשאי לאכול אותם.

כף ידי.

כף רגלי.

ביטני.

הוא מעסה את הרגל טוב. כמו שאני אוהבת.

ואני נכנסת לאוירת פינוק.

אני רוצה עונג היום.

כי זה מה שבא לי, אז זה מה שיהיה.

אני מורידה לו כרית על הריצפה שיהיה לו נח.

הוא מלקק אותי. מתמסר. אני מרגישה אותו משקיע.רוצה. 

אני מרגישה את התאווה הנבנית שלי מתמזגת עם התחושת הריצוי שלו. וזה מעיף אותי למעלה עוד קצת ועוד קצת.

זה נעים לי שם בנקודה הזו.

אבל זה לוקח קצת זמן.

הוא מתעייף קצת,  אני מורה לו לא לעצור. זה עבורי עכשיו, בישבילי בלבד ואין לנוח עכשיו.

הגוף שלי מטפס מעלה.

אני מרגישה אותו עולה ומתקרב.

אני מכאיבה לו.

מעקמת אצבעותיו לאחור.

צובטת.

סוטרת.

ומתפוצצת לו בפה למחשבה שעוד רגע אני אקפיץ לו את הגומיה שמתוחה לו כבר זמן מה על הבייצים.

יהיה כאב חומד.

יהיה.

לא הרבה.

אבל יהיה כי הוא מרטיב אותי כל כך,

כי הוא מכניע.

כי הוא מעמיד במקום.

כי הוא כלי אפקטיבי כל כך וכי אני נהינת ממנו מדי.

אז יהיה כאב.

בפעם הבאה אתה מכין לי סושי, חומד.

}{

תודה

אתמול היה לי יום רע.

מהימים האלה שהרבה דברים לא הולכים לך, ושתחושות רעות מציפות את הלב ועיניים.

ואז הגור שולח לי קטע שהוא כתב.

אני ביקשתי שיכתוב.

תמיד מבקשת כתיבה אחרי סשנים. זה גם פריקה עבורו, וזו גם אפשרות עבורי להבין מה עובר עליו ריגשית, באופן שבו קשה להגיד פרונטלית.

וזה גם נעים.

מאוד נעים.

לי. 

וזה מוקדם לו עדין לפרסם אצלו, ובינתיים זה בסדר לי שיכתוב רק לי. עבורי. 

זו הייתה הפעם הראשונה אתמול שחייכתי.

 את הקטע הספציפי הזה, שנגע בי במיוחד ואהבתי, אני מפרסמת פה.

כי בא לי :)

כי זה עושה לי נעים.

ואם לא אתה תעשה לי נעים, חומד, אז מי?

"זה עשה לי טוב - לעשות לה טוב.
במיוחד כשאני מרגיש את זה, ואוי כמה שהרגשתי את זה.
אני יכול לדייק ולומר שהרגשתי את זה בארבעת החושים הפיזיים שלי מתוך החמש שיש לנו, שזה הרבה יותר ממספיק בשביל להעיף אותי למקומות שמהם אני מאוד אוהב לדאות."

תודה על חיוך :).

וחכה חכה :).

גשם מטפטף לי על השימשה, מקשה על שדה הראייה. המהירות אולי 30 קמ"ש. 

ענייני עבודה בטלפון ואני חדה יותר.

ידיים רועדות בתנועות עדינות של נפש.

אני מחוייכת ובטוב.

אדי הדום ספייס אופפים אותי, משכרים.

הסף הנמוך שלך לא מעניין אותי, חומד. סף הוא אינדוידואלי ויעלה עם הזמן. סף ניתן לבנות.

הנתינה מעניינת. 

זה לא הגניחות החרישיות שלך במגע עם השוט שעושות לי את זה, זה מאמץ הגוף שניכר עליך הוא זה שהרטיב לי את התחתונים. 

זה הנשימות המשתנות שלך.

זו הזיעה שלך. 

זה החום שעובר בך. הרעד.

זה אותו הכיווצוץ בין העיניים שאינך שולט בו.

זה החיוך שנולד מתוך החיוך שלי, הריצוי שלי, במבט ישיר בעיניים.

זה ההרגשה הכנועה שלך אל מולי. היא ניכרת כשאתה על בירכיך.

היה אוח חומד.

בפעם הבאה ארצה עוד.

תן לי.

תודה.

"קח מה שטוב לך ורק תשאיר לי משהו, רק משהו
שוב, שוב אומרת לעצמי זה רק אני והוא

אצלי הכל שקוף מדי
תראה כשתסתכל עלי
אילו רק הזמן אותי יכול לתפוס שלא אפול
אז רגע, תן לי רגע

כך או כך,
תהיה אתה, תהיה אחר
רק תישאר

כך או כך
אתן לך אם תעמוד מולי
את כל כולי

אם המילים לא יסתדרו תמיד לומר הכל
עיניך כן

אני אמשיך לתת
ממש כל מה שיש לי
עד שאתרוקן" 

(רוני דלומי)

תחילת הערב אני נותנת לו לענוד לי קולר. הוא הראשון מזה חצי שנה שעושה את זה.

"אני שלך בהשאלה", אני מסבירה, "ל4 שעות."

אני מסבירה לו שיש לזה משמעות עבורי, זה משפיע עלי. מספרת לו על איך נסעתי שעה כל כיון רק כדי להחזיר את הקולר הקודם. יש לזה ערך בעיני, וזה מנגן לי בנימי נפשי, הגם אם אני מבינה שזה זמני.

ומהרגע שהקולר נסגר על צוארי אני אכן משתדלת להיות שלו, לכבד את המעמד הזה. זה לא יכול לקרות אחרת עבורי הערב. זה חייב להיות כך.

היא1: אנחנו עומדים במרכז החדר האדום. מפטפטים. היא ניגשת אלינו ומבקשת סשן. אני שואלת אותה אם גם אני יכולה. היא מאשרת לי. הוא מתחיל לסשן אותה. אני מצטרפת מדי פעם. מצליפה בה קצת יחד איתו. הוא קובע את הקצב וזה נעים לי. אני נוגעת בה מגע מנחם. בשדיה. בצווארה, בכוס. בנועם. היא רכה לי ונעימה. הוא סקסי ככה בעיני. כשהוא מרוכז בה, אבל לא שוכח אותי, וניכר עליו שהוא שומר עליה.

היא2: היא ניגשת אלי ומבקשת הצלפות ממני. רק ממני. אני מסכימה באהבה. היא לא מורידה את מכנסי הלייטקס שלה וסופגת את השוט והקיין שלי. היא מרטיבה אותי והיא אפילו לא יודעת.

היא3: היא ובן זוגה ניגשים אליו. היא אומרת לו שהיא לא חוותה מעולם והיא מבקשת 3 הצלפות בדיוק לניסיון. היא מבקשת רק ממנו. הוא מחמם אותה עם השוט בעדינות ומצליף בה 3 פעמים. אני צופה מהצד, מזהה שהוא לא בשיא הכח שלו, אפילו רחוק מזה. ואני מעריכה את זה שהוא שקול באופן הזה. היא באקסטזה. היא מבקשת עוד 3 ומקבלת. זה מספיק לה להתעופפות כללית. הוא מחבק אותה קרוב קרוב אליו ומסביר לבן זוגה שימשיך לחבק וללטף ולערסל עד שהיי שלה יורד.

אני מביטה לו בעינים. אני מבקשת בלי לבקש. מתחננת. הוא שואל "מה?" אני לא עונה. ממשיכה לבהות. הוא מחזיר אותה לבן זוגה. הוא מבין.

"בואי" הוא אומר לי ומוביל אותי לקרוס.

הוא מתחיל להצליף.

אני מודה לאלוהים שהוא כבר מכיר את הגוף שלי מספיק על מנת לא לשבור אותי שם באמצע הרחבה.

אני נעה בין צבעים שונים שעוברים לי בראש. צבעים כהים של קושי וצבעים בהירים של רוך. ממנו. ויש המון.

הקיין והשוט מלטפים אותי במקומות שלא ידעתי שאני יכולה להכיל. גב עליון, שוקיים , ירכיים. הוא קורע את הגרביון שלי, מרחיב לי את הפישוק בעמידה ומצליף בי בכוס. אני צורחת וזה משחרר. אני לא שתוקה פתאום. כאילו מעולם לא הייתי שתוקה. אני מדברת אליו שם, לא מתוך היסטריה או פחד, לא כי אני עוברת משהו, אלא כי כל הקהל מסביב נעלם פתאום ואנחנו נשארים שם רק הוא ואני. אין קולות ואין מבטים. הסביבה הזו , הזרה,  כדיסוננס מטורף, מאפשרת לי להיות אנטימית איתו כמו אף פעם בעבר. מאפשרת לי לבקש להאט ולבקש עוד.

הוא מסובב אותי פנים אליו ופותח לי את המחוך.

אני חשופה לחלוטין וזה לא מפריע לי. עיני אליו.

קל יותר להיות זונה, אך שדי החשופים בפניו לא עושים עליו רושם.

הוא מצליף. עם יד ושוט ואני צורחת. אני רגישה מאוד בשדיים ואני לא חושבת שהייתי יכולה לזה אלמלא אותו המבט. אני מישירה אליו את עיני. אני לא בוכה. אני בגבול היכולת הפיסית שלי לאותו הערב ואני לא קרובה ללבכות.

הוא מחייך אלי ונוסך בי ביטחון . הוא קורץ. הוא כל כך איתי שם שאין בי פחד כלל.  אני מחייכת חזרה. אני יכולה עוד. אני רוצה עוד. אני מבקשת עוד.

ברכב חזרה הביתה אני בשקט יחסי ובטוב. תמו 4 שעות והוא מסיר ממני את הקולר.

אני בטוב גם היום, יום אחרי.

שכל 2019 תראה לי כך. 

תודה רבה.

יש לי שם לא מעט פחד.

הפחד מרחיק ממני מסוגלות.

זה לא פחד מהכאב, אם כי ברור לי שזה יכאב.

זה הפחד ממנו.

מהזרות שבמגע.

מהעוצמות.

אבל משהו בכל זאת מושך אותי שם.

משהו אמיתי בלב.

משהו חם. ורך. ועוטף.

ולמרות כל נורות ההגנה שלי שדלוקות, אני מנסה לאפשר.

אני לא מסוגלת הרבה כרגע.

הוא שובר עלי מקל עץ.

אני אומרת "צהוב".

ובחלקיק השניה שאני מרגישה כישלון, הוא מצליח "לתפוס" אותי.

שומע, זה לא יהיה קל איתי.

כי המקום הזה, שסומך ונותן, שמתמסר, הוא פגוע מדי.

הוא צריך את זה , ופוחד מזה.

אלו לא היו דמעות קושי.

אלו היו דמעות אבל על משהו עמוק שהיה קיים בי פעם, והמתתי.

ואינני מסוגלת להחיות.

אולי עם הזמן.

ואולי זה כל מה שיש עכשיו.

תודה לך.

תודה שהכלת אותי.

ותודה שנעתרת לי.

הגור החומד עושה כי ביקשתי.

ובאופן מפתיע הוא עושה עם חיוך.

ואני בכלל לא מתה על זה אבל החיוך שלו , הנקרא אלי, עושה את זה כיף כל כך עבורי.

ולא יודעת אם זה כי זה באמת כיף לו (כמה מקסים) או כי הוא רוצה לתת לי הרגשה טובה (מקסים עוד יותר).

שומע חומד,

תוריד ת'יד רגע, בא לי לנשוך 😏

הצעצוע מצהיר שהוא לא אוהב כאב.

 אני מקבלת ממנו וייב אחר, אז אני מחליטה לבדוק את הטענה הזו שלו.

שולחת אותו לכרוך גומיה משרדית סביב הזין העומד, ולהקפיץ את הגומיה.

זה לוקח לו כמה דקות של חשש ואיסוף עצמי, אבל הוא מבצע.

"פאאאאאק".

אני מחייכת.

"תגיד, חומד, אתה מטפטף?"

"כן חשופית".

עכשיו לכו תסבירו לו שהזין שלו לא משקר לו, אבל הראש לפעמים כן.

הוא לא מבין.

לא נורא.

העיקר שאני מבינה.

הוא הרי מטפטף לי אמת מול העיניים.

אמת כנה,  וצלולה.

זה סשן של בכי.

3 שעות של בכי בילתי נשלט כמעט  בעוד איתו, ועוד שעתיים של בכי לבדי.

המבט שלי אל תוך עיני במראה ופקודה עצמית בילתי מתפשרת "תירגעי" לא מוציאות אותי מהמצב הנפשי הזה שאני שרויה בו.

מה יצא ממני אתמול? אלו רגשות?

אינני יודעת לאמר גם היום. אולי עם הזמן אדע.

אנחנו נכנסים לתוך הסשן ואני מחליפה בגדים.

הרגשות גואשים בי כבר אבל אני מקווה שמדי הזונה שלי יוציאו אותי מזה.

זה לא עובד.

הוא מתחיל חימום. אני מתחילה בכי חרישי. אין קולות עדין והשיער הסתור מסתיר את דמעותי.

הגאג קשור חזק מדי ודמעות שנופלות מתערבבות עם הרוק. 

הוא קושרת אותי למתקן עם ידיים למעלה.

אני בוכה בכי יבבות כבר ואי אפשר להסתיר את זה.

הוא דואג.

שומעים בקולו.

אבל אני רוצה להמשיך.

אז אני סופגת.

קיין.

הרבה קיין.

צריבה מוכרת ואכזרית.

ספנקר.

וקרופ.

אני לא רוצה מנוחה.

אני לא סופרת. אין לי מושג בכמה אנחנו או מתי תגיע הפסקה. אבל גם אין לי בה צורך.

אני לא רוצה הפסקה.

אני לא רוצה חיבוק מנחם או חום.

אני רוצה לשקוע, אני רוצה שיגיע שלב התתמודדות בגוף, בו הכאב גורם לי לאנדרופינים ומאפשר לי לעוף. עוד קצת אני אומרת לעצמי. זה תיכף בא.

אבל השלב הזה לא מגיע.

כנראה שהבכי מונע ממני.

אין רגיעה היום. ואין עונג.

יש כאב.

הרבה כאב, אולי מדי אבל אני לא אומרת כלום.

כשהוא חודר אלי, זה העונג היחיד שאני חשה. הוא פיזיולוגי. 

מנותקת מעצמי, מלאה וכואבת באחורי, אני מייחלת לגמירתו.

הוא רוצה לחבק אותי אחרי.

אני רוצה לבד.

ובשקט.

מה יצא ממני שם אתמול?

לאן נעלמתי? 

#סגור לתגובות.

בדרך אליו עוד חשבתי להפוך אותו לכלבלב.

לחבר לו רצועה לגרונו. לקחת אותו לסיבוב.

לתת לו לשתות מהקערה ולעשות פיפי עם רגל מורמת. 

ולתת לו ללקק.

לי.

משהו במצב הרוח משתנה בנסיעה.

גלי צונאמי שוטפים את קרביי ואני הופכת לגל ענק וגואש.

מתחשק לי למחוץ. ולקחת לקצה. מתחשק לי להעיף את שנינו.

אני לא אתאהב בך חומד, ואנא ממך אל תתאהב בי.

אבל אני אוהב. ממעמקי ליבי האדום.

אין לי שום בעיה לטייל איתך במחוזות 'הצהוב',  הנושק ל'כתום'. הכאב שלך שם עושה נפלאות לשנינו.

אתה זקוק לו וגם אני.

אין לי בעיה להצמיד ידי אל גרונך ולגנוב ממך אוויר. לראות את עיניך מתגלגלות מעלה. הגרון שלך הוא צעצוע לא פחות מהזין, והזין מגיב למגע החסר הספציפי הזה.

אין לי שום בעיה לדקור אותך עם גלגל הכאב בכל הגוף עד לזעקותיך הבילתי נשלטות. 

למחוץ לך בייצים כאילו סוחטת נשמה.

להשטיח אותך על הריצפה ולהכות באחוריך.

לזיין. 

לתבוע בעלות על הכניסה לגופך.

להרחיב בך שרירים בקרום הלב.

ללמדך ללא חרטה וללא מורה.

לקעקע בך הנאה ונתינה ללא לבטים והתחבטויות של נפש.

ללמדך חופש עצמי.

וגאוות מהותך.

להחדיר לך בכאב. 

אבל אל תבקש ממני לא לאהוב אותך.

כי כשאחבק אותך אל חיקי, אחרי שכאבת ונזלת וכולך עיסה אחת מתרפקת עלי, מתעופפת במחוזות אחרים,

אתה תשמע את ליבי.

ותרגיש את חום גופי וחיבוקי הרך. האמיתי.

כי אתה מבין חומד? כדי להכנס בך כך- אני צריכה שיהיה לי אכפת.

ואכפת לי.

וכך עוד אנחנו מטיילים ככה, בקצוות, יהיה לי אכפת.

אני לא מכירה אחרת, חומד.

אני לא רוצה להכיר אחרת.

רק כך.