יומן מסע

האמת?

לא מרגישה הכי סקסית היום. 

ודווקא בגלל זה.

וחוץ מזה-

את, כן את!

הבטחתי לך :).

והבטחות צריך לקיים :)

נו,

אז מה *את* אומרת?

יפה לי?

}{

אני רוצה למצוץ לך הרגע. ממש ברגע הזה. עכשיו.

קמתי הבוקר מלאת ערגה ורגש וחום אליך, שאותו אני מבקשת לפרוק ולהביע במציצה.

אני מרגישה את חום הדם שלי עולה ולחץ בוורידים שלי עד שנדמה שהם עומדים להתפוצץ.

אני גאה בך, אדוני.

רואה אותך יותר ויותר עם כל יום שעובר וגאה בך כה.

רואה את החכמה שלך, התבונה וההכלה שלך.

רואה את טוב ליבך, הנובע מתוכך פנימה, נטול אינטרסים, אלא כי כך אתה.

רואה את היופי שלך, שמתעצם מנוכח פנימיותך.

רואה את השליטה הטבעית הקיימת בך.

את ההובלה.

תמיד בבטחה,  תמיד בהקשבה,  תמיד בהגיון , גם אם אני לא מזהה אותו ומבינה רק עם הזמן,

תמיד תמיד מתוך מקום מכיל ואוהב.

הערצה שלי אותך, לא עיוורת היא.

היא מודעת.

כי אני מודעת למי ומה שאתה.

כי אני רוצה להיות בצלך, תחת שליטתך, תחת מנהיגותך, כי זה עושה לי טוב. ותקוותי שזה עושה גם לך טוב.

אני מכורה לטוב הזה.

אני מכורה למגע,  לטעם , לריח.

אני מכורה לעונג ולכאב.

מכורה אליך. ולמציצות.

שוב יצא לי קצת רגשני 😎

נשבעת לך שזה היה אמור להיות פוסט על מציצות בכלל.

אולי, רק אולי, זה בדיוק מה שזה.

♥

מתהפכת לי הבטן מגעגוע, וכשאני זוכה לראות את זיו פניך, אחרי תקופה כה ממושכת, אני לא מתאפקת וממלאה אותך בנשיקות ילדותיות מלאות תאווה ורוך.

מתהפכת לי הבטן למגע של עורך בעורי, ואני כולי כפופה אליך. משוכה כאזוב הצומח לכותל.

מתהפכת לי הבטן מכאב- מצביטות, מנשיכות, מסטירות כי כבר עורי קצת שכח כאב מהו,

מתהפכת לי הבטן והכוס, כשאני מכניסה אותך לפי, מציירת עליך עם הלשון והשפתיים, יונקת אותך לזיקפתך, ובעונג שלך, אתה לוגם בירה קרה להנאתך.

מתהפכת לי הבטן מפחד כשאתה אומר  להכנס למקלחת, לעמוד עם הפנים אליך,  לרדת לבירכיים ולעצום עיניים.

מתהפכת לי הבטן מתקווה ומרוך, מחום הסימון שלך את רכושך, על ביטני, חזי, צוארי. הפקודה "תפתחי פה", שלא מאחרת לבוא. וגם הפקודה "תבלעי".

טעם הבירה דומיננטי. 

מתהפכת לי הבטן מרטט מגמיר של זרמים של המים הבוקעים מהדוש על הדגדגן. כמי מעיין המכים על סלע, חורצים בו,  מזקירים אותו, מפיחים בו חיים.

מתהפכת לי הבטן ממבוכה, מבושה טהורה כשאתה מורה לי להסתובב עם אחורי אליך ולעצום עיניים ואני שומעת את ההברגה הנפתחת. 

מתהפכת לי הבטן מהפתעה, ממילוי המים בקרביי.

מתהפכת לי הבטן והנפש כשאתה קורא לי "ילדה שלי".

מתהפכת לי הבטן מפורקן האורגזמה שאני צועקת עבורך. אל עבר הכרית.

מתהפכת לי הבטן כך, באופן הזה, במערבולת הקסומה הזו,

רק איתך

בישבילך 

ועבורך.

זה היה סשן לא קל , אדוני.

סשן אוהב, מלטף, עוטף, ומאוד לא קל.

תודה רבה.

}{

אני מתגעגעת אליך.

מתגעגעת לאינטימיות המיוחדת הזו שנוצרה בזכותך, בזכות הובלתך אליה. יש בה משהו , נכון אדוני? קסם. 

לא יכולה להמשיל את הטוב הזה והאושר הזה לכלום.

אבל את הקשיים יכולה גם יכולה.

הדקה ה15 בריצה השבועית שלי תמיד קשה לי ביותר.

קשה להסביר למה.

כי כבר רצה 40, 50 דקות. 

לפעמים אפילו שעה.

אותו הליכון. אותו אויר שנושמת. אותה אני.

אז למה דווקא הדקה ה15 קשה?

ויותר מעניין מזה, איך זה שמתגברת על זה כל פעם מחדש. אדרבא, גם ממשיכה הלאה ולא מעט..?

אני חושבת שאפשר להמשיל לדקה ה15 שלי הרבה דברים..

וגם לכח ההתגברות הזה שיש בי.

זה חודש חמישי שאני לא מעשנת. כי כך החלטתי יום אחד.

זה מעל שנה שאני מקפידה על תזונה (לרוב) ועל ספורט. כי כך החלטתי יום אחד.

כלומר, בניתוח קר, קיימת בי היכולת לנצח את הדקה ה15 שלי.

קיימת בי היכולת הזו. 

ואיתך, היכולת הזו גדלה.

מתעצמת.

הטוב הזה שנוצר באינטימיות המיוחדת הזו,

אולי היא נקראת אינטמיות בדסמית בכלל-

גורם לי לרצות לשנות, גורם לי להשתפר, גורם לי לחפור בעצמי על מנת להתגבר, על מנת ללמוד, על מנת לתקן.

יש משהו באינטימיות הבדסמית הזו אדוני.

יש אותך.

ויש את עד כמה אתה חשוב לי.

ואיתך אני מרגישה שיכולה לנצח הכל. לממש את כל הכוחות שטמונים בי. בזכותך.

בזכותינו.

אתה מוציא ממני כוחות וגדלות.

בזכותך אני זו אני.

מתגעגעת כל כך.

}{

אני מודה שהתחרפנתי. 

לקח לי כמה ימים להתגבר, ותהליך ההתגברות הזה שלי היה כרוך בהרבה מאוד דרמה מיותרת. בהרבה מאוד כאב שאני יצרתי במו ידי. כאב מיותר לחלוטין.

אני ממש בסדר עכשיו. 

שלווה.

מקבלת.

ואני רק מצירה על כך,

שההתחרפנות שלי השפיע כה עמוקות גם עליך.

מצירה מעומק הלב.

מתנצלת ממש.

כמהה לתקן ולשפר. 

כמהה לעלות. 

מבקשת לומר לך שאתה חשוב לי מאוד. 

שאני מעריצה אותך.

ומעבר לזה גם להגיד לך תודה

שלא מוותר עלי.

ושלא מתייאש ממני. 

תודה שאתה לי. ושנותן לי להיות לך (כשלא מתחרפנת).

אני מתגעגעת אליך.

חשופית.

בא לי לכתוב על 6 זיקוקי דינור,

על 6 גשמי ברכה,

לספר על 6 קפיצות באנג'י,

שבסופן ממתינות 6 נשיקות עדינות.

6 מילים רכות.

6 צביטות בלב.

6 ליטופים על כל לחי.

6 פינוקים לכוס.

לגוף.

ולנפש

6 אבל מי סופר.

נ.ב.

אתה כל הטעמים שלי, אדוני.

שוקולד, בננה, תות.

ובעודי עונדת את קולרי, מענגת אותך, גם הוניל מקבל טעם פצפוצים. שונה ומיוחד. שלנו.

}{

זה מין יום כזה , שבו העייפות מגבירה את הרגשנות שבי, והגעגוע מציף אותי. ומתוך הלמטה שלי, הנשימה חנוקה קצת יותר. הגוף קצת יותר כבד. הגעגוע מתגבר לי בוורידים, לוחץ לי בחזה ומניע לי את הלב חזק יותר, מהיר יותר. מחדד בי את הצורך בך.

אני רוצה להתעטף בך, לכאוב איתך, ללכת לאיבוד.

אני מבקשת להרגיש אותך, ממלא אותי, שוקע בי. בפי. באגני. באחורי.

לתת ללקיחה הזו שלך להיות מתנתך הנדירה אלי.

לחוש אותך מדבר אלי. קרוב. לוחש לי מילותיך באוזן. לוקח בכך גם את המחשבה שלי. משעבד.

לחוש את ידיך, הדורשות, המכות, והמלטפות. הרגע הזה, של נגיעה של עור ידיך בגופי, שהחום של האנדרופינים מתפשט לי בגוף, ועורי כבר חם ואדום ומוכן אליך, כנוע , ואני כולי שלולית עבורך. שלולית שמציפה את הסדינים ואת המחשבה , וממלאת את האקווריום של נפשי רגיעה מיוחלת.

ידיך העוקדות אותי, חונקות צוארי עד טיפת האויר האחרונה, ומושכות את שיערי, עד שלא נותר בי אלא שלך , לשימושך, ובתחתית הזו שלי, השקט בראשי, אני מוצאת את מקומי . פעם אחר פעם. בידיך.

ידיך הקוראות אלי , מדברות, מילים על צורך, והתמסרות וגדילה ופורקן ועונג.

עוגן אמיתי שריר וקיים. עוגן שאפשר לספר לו כי הוא יודע. עוגן שמותר להוריד איתו מסיכות.

מותר להיות ילדה וזונה שלך ומותר לרצות לרצות. ולעשות כי יש צורך מבפנים. ולהסתקרן ולבקש, גם אם לא תמיד התשובה היא כן, אבל עצם ההבעה של הבקשה יש לה מקום וערך משל עצמה. וכמה חופש יש ביכולת הזו לבדה.

מותר להיות סאבית. ולאהוב להתמסר. ולאהוב את עצמך תוך כדי כך. ומותר לאפשר לעצמך להרגיש מספיק כדי לקנא. כדי לחשוש. כדי ליילל אליך.

מותר לרצות להמיר את כל הגעגוע הזה שיש בי לעשיית טוב לך, להיטיב איתך.

מותר.

ואני רוצה להיטיב איתך.

לשחרר לך מועקות וטרדות. לשחרר את הלחץ בחזה ובאגן.

להיות פורקן לך.

מוכל ומכיל.

יש בי רצון לתת לך את העולם כולו. 

כי זה מה שמגיע לך.

מתגעגעת בטירוף

אדוני,

אתה ממלא אותי במובנים שחוצים את הבדסמ.

חבר לי.

מנטור.

מחנך.

אבא.

אני מעריצה אותך.

עברנו את אחד החודשים היותר אינטנסיביים שלנו.

ריגשיים מאוד.

אבל גם מחברים מאוד. ועוטפים. ומלטפים.

וזה כל כך נעים.

החיבוק הזה שלך. 

השליטה שאני זקוקה לה.

הנוקשות.

והרוך.

אתה.

פעם נוספת, מבקשת את מקומי תחתיך.

מבקשת להמשיך במסע המטורף הזה שאתה מוביל.

בתהליך.

מבקשת את קולרי, אדוני.

מבקשת להמשיך להיות שלך.

}{

וגם-

מתגעגעת.

מאוד מאוד.

תן לי לספר לך מה אני רואה.

תרשה לעצמך להביט עליך מהעיניים שלי.

תאמין. כי מה שאני רואה, אני רואה לא כי הנני עיוורת. ולא כי ליד הניק שלי כתוב  "נשלטת".

אלא כי אני רואה אותך.

אני רואה את כל הטוב שחבוי בך בלב. את כל החמלה וההזדהות שיש בך עם האחר. את ההבנה וההבחנה מה עושות המילים שלך לאחר שלידך. ואיך כדאי להשתמש בהם ועם מי.

את הרכות שיש בך, שזורמת לך בוורידים, ואת ההומור הנלווה אליו.

את הפרפקציוניזם הזה שלך. ועמידה על איכות, על קוצו של יוד, עד התו האחרון. חתירה למצוינות. חתירה להכי טוב שאתה מסוגל מעצמך. אי ההתפשרות על בינוניות שאתה דורש מעצמך תוך כדי ויתורים עצמיים ענקים, לא נתפסים לפעמים.

את השליטה העצמית שלך. בך. בראש ובראשונה.

אני רואה לך בעיניים.

את האכפתיות. ואת הדאגה ואת הערכיות.

רואה את ההתחשבות באחרים ואת משמעותו של ערך החברות בעיניך.

רואה את רמות ההשקעה והמאמץ שאתה משקיע בכל הפעולות שלך.

אני רואה אותך כל כך אדוני.

וגאה בך.

תודה שאתה חבר לי.

ותודה שאתה בחיי, ושנותן לי מקום להיות בחייך.

 תודה שאתה.

תודה, אדוני

"חשופית, (השם האמתי שמור במערכת), את נראית טוב היום"

באמת?

זה כנראה הבגדים היום. יצא לי טוב ההתאמה בבוקר. או אולי השיער הסתדר קצת שונה. זה בטח הקרם החדש הזה. הוא עושה לי תלתלים נחמדים. בכל מקרה – תודה.

"לא. לא. זה לא זה.

את מחייכת היום ומקרינה אור"

תודה.

מחייכת.

מה יכולה להגיד לה?

איך מסבירים שקוראים לזה סשן טוב. ממש טוב.

שקוראים לזה חיבור.

שקוראים לזה הכלה. הבנת הצרכים. שקוראים לזה שתוקשוח?

לא יכולה להגיד את זה.

אז מחייכת.

ויש לי את זה, וזה שלך.

תודה

}{