יומן מסע

אני מתגעגעת אליך.

מתגעגעת לאינטימיות המיוחדת הזו שנוצרה בזכותך, בזכות הובלתך אליה. יש בה משהו , נכון אדוני? קסם. 

לא יכולה להמשיל את הטוב הזה והאושר הזה לכלום.

אבל את הקשיים יכולה גם יכולה.

הדקה ה15 בריצה השבועית שלי תמיד קשה לי ביותר.

קשה להסביר למה.

כי כבר רצה 40, 50 דקות. 

לפעמים אפילו שעה.

אותו הליכון. אותו אויר שנושמת. אותה אני.

אז למה דווקא הדקה ה15 קשה?

ויותר מעניין מזה, איך זה שמתגברת על זה כל פעם מחדש. אדרבא, גם ממשיכה הלאה ולא מעט..?

אני חושבת שאפשר להמשיל לדקה ה15 שלי הרבה דברים..

וגם לכח ההתגברות הזה שיש בי.

זה חודש חמישי שאני לא מעשנת. כי כך החלטתי יום אחד.

זה מעל שנה שאני מקפידה על תזונה (לרוב) ועל ספורט. כי כך החלטתי יום אחד.

כלומר, בניתוח קר, קיימת בי היכולת לנצח את הדקה ה15 שלי.

קיימת בי היכולת הזו. 

ואיתך, היכולת הזו גדלה.

מתעצמת.

הטוב הזה שנוצר באינטימיות המיוחדת הזו,

אולי היא נקראת אינטמיות בדסמית בכלל-

גורם לי לרצות לשנות, גורם לי להשתפר, גורם לי לחפור בעצמי על מנת להתגבר, על מנת ללמוד, על מנת לתקן.

יש משהו באינטימיות הבדסמית הזו אדוני.

יש אותך.

ויש את עד כמה אתה חשוב לי.

ואיתך אני מרגישה שיכולה לנצח הכל. לממש את כל הכוחות שטמונים בי. בזכותך.

בזכותינו.

אתה מוציא ממני כוחות וגדלות.

בזכותך אני זו אני.

מתגעגעת כל כך.

}{