זה מין יום כזה , שבו העייפות מגבירה את הרגשנות שבי, והגעגוע מציף אותי. ומתוך הלמטה שלי, הנשימה חנוקה קצת יותר. הגוף קצת יותר כבד. הגעגוע מתגבר לי בוורידים, לוחץ לי בחזה ומניע לי את הלב חזק יותר, מהיר יותר. מחדד בי את הצורך בך.
אני רוצה להתעטף בך, לכאוב איתך, ללכת לאיבוד.
אני מבקשת להרגיש אותך, ממלא אותי, שוקע בי. בפי. באגני. באחורי.
לתת ללקיחה הזו שלך להיות מתנתך הנדירה אלי.
לחוש אותך מדבר אלי. קרוב. לוחש לי מילותיך באוזן. לוקח בכך גם את המחשבה שלי. משעבד.
לחוש את ידיך, הדורשות, המכות, והמלטפות. הרגע הזה, של נגיעה של עור ידיך בגופי, שהחום של האנדרופינים מתפשט לי בגוף, ועורי כבר חם ואדום ומוכן אליך, כנוע , ואני כולי שלולית עבורך. שלולית שמציפה את הסדינים ואת המחשבה , וממלאת את האקווריום של נפשי רגיעה מיוחלת.
ידיך העוקדות אותי, חונקות צוארי עד טיפת האויר האחרונה, ומושכות את שיערי, עד שלא נותר בי אלא שלך , לשימושך, ובתחתית הזו שלי, השקט בראשי, אני מוצאת את מקומי . פעם אחר פעם. בידיך.
ידיך הקוראות אלי , מדברות, מילים על צורך, והתמסרות וגדילה ופורקן ועונג.
עוגן אמיתי שריר וקיים. עוגן שאפשר לספר לו כי הוא יודע. עוגן שמותר להוריד איתו מסיכות.
מותר להיות ילדה וזונה שלך ומותר לרצות לרצות. ולעשות כי יש צורך מבפנים. ולהסתקרן ולבקש, גם אם לא תמיד התשובה היא כן, אבל עצם ההבעה של הבקשה יש לה מקום וערך משל עצמה. וכמה חופש יש ביכולת הזו לבדה.
מותר להיות סאבית. ולאהוב להתמסר. ולאהוב את עצמך תוך כדי כך. ומותר לאפשר לעצמך להרגיש מספיק כדי לקנא. כדי לחשוש. כדי ליילל אליך.
מותר לרצות להמיר את כל הגעגוע הזה שיש בי לעשיית טוב לך, להיטיב איתך.
מותר.
ואני רוצה להיטיב איתך.
לשחרר לך מועקות וטרדות. לשחרר את הלחץ בחזה ובאגן.
להיות פורקן לך.
מוכל ומכיל.
יש בי רצון לתת לך את העולם כולו.
כי זה מה שמגיע לך.
מתגעגעת בטירוף
