הוא מזיין אותי בבוקר.
זה נעים לי כל כך, והגוף שלי נמס לו ביידים.
נוזל את כל כולו החוצה.
ואני עצמי מתקשה להסביר את הנזילה הזו שיש בי כנגד כל חדירה שלו אלי.
זה כמעט לא הגיוני אפילו, איך שהגוף שלי זמין לו.
"הסאבית שלי אמרה שאני אעשה מה שטוב לי"
תעשה.
בבקשה.
זה עושה לי חם ונעים ועוטף וטוב.
ממש.
והוא אומר שיש לי אטרף בעיניים ואולי יש לי.
לו לבטח יש.
אבל יש לי גם רגש.
המון המון רגש.
אמיתי וכנה וממלא לי את בית החזה, עד שהוא עומד להתפוצץ.
כשהוא פה, אני מתכרבלת בו, ומתפחלשת בו. נצמדת חזק חזק, ונושמת אותו אלי.
כשהוא לא פה, אני מתגעגעת.
כמהה.
רעבה אליו.
עם כל יום שעובר אני מכורה אליו יותר.
הוא אומר לי דברים, אני מאמינה לו.
ואני בעייתית עם אמון שכזה.
* * * * * *
תשמור עלי, טוב?
תשמור על הלב שלי, שאתה לוקח איתך כל פעם שאתה הולך.
תשמור עליו כי הוא פגיע ויש עליו כבר סימני קרב.
תשמור עליו כי הוא שלך כעת למשמורת.
תשמור עליו כי אני חשופה ככה, ללא עכבות, ללא חומות הגנה, וללא ברקסים.
כי אני מוסרת לך אותו,
כי אני בוטחת,
כי אני רוצה.
כי זה מה שזה אומר עבורי.
להיות סאבית שלך.
