לפני 4 שנים. 20 במאי 2020 בשעה 6:22
אני מרגישה את הגעגוע לוחץ לי על דפנות הרחם,
מזדחל לו לאיתו מהקצה האדום, הרגיש , הנפוח,
מפלס את דרכו בתעלות גופי,
מתקבע ביתדות,
דקות כסיכות,
שעולות בי מעלה מעלה,
דוקרות אותי בלב,
לוחצות אותי בריאותי,
חונקות אותי בגרוני,
מציפות את המחשבותי.
אני כמהה אל גופך ואל השקט שאתה נותן לי.
ואני רעבה.
רעבה לאפילה שלנו.
אני כבר מייללת אליך, בלתי מסוגלת לאיפוק.
אני נזקקת לעוצמות,
כדי לנשום,
כדי לתפקד.
כדי להיות.
אני נזקקת לשקט שלנו, השקט שאחרי, במרפסת, או מול איזה סרט טוב. השקט שאתה נותן לי.
אולי נקפוץ לים בערב?
אני מתגעגעת אליך, כל כך.
אני בציפיה דרוכה, ברצון, בלב אדום ובנפש חפצה.
אני מתגעגעת לפשטות.
בוא.
בבקשה.