וסט שחור דמוי עור שרק עתה קיבלתי בדואר. הוא נסגר בריצ'רץ' קידמי, ומעליו איבזמים דקים,
גרביון רשת פתוח בדיוק היכן שצריך,
חוטיני מעליו,
נעלי עקב סטילטו אדומות.
קולר.
מקולחת ומוכנה, ריחנית רוטטת. מרוגשת. רטובה.
אני נשכבת על הגב על המיטה, מפילה את הראש כלפי מטה, פותחת פה גדול, מבקש.
אני צריכה שהוא ישתמש.
ממש צריכה.
אני דפוקה באופן הזה, והוניל של השגרע נוטה לחנוק אותי. אני טובעת לאט, ובשקט.
אז אני מתחננת בלי להתחנן. כל רטט קטן בגוף שלי מעביר לו את המסר. לא צריך מילים. לא תמיד.
אני נשכבת על הגב , פותחת פה, סוגרת עיניים ומקווה.
אני לא ממתינה הרבה.
בתנוחה הזו, הלוע נפתח יותר, והזוית מקבלת יותר, אבל אני עדין לא מצליחה להכיל מלוא אורכו בגרוני.
זה מאכזב אותי. זה מתסכל אותי. זה מנמיך אותי מטה מיידית. למקום שבו הוא יכול לעשות הרבה, אם רק יבחר.
למקום רצוי ונדרש לי.
אני מתאמצת יותר, כל הגוף שלי נדרך, העיניים דומעות. דרוכה, נכשלת.
"תנשמי. זה לא שאת לא יכולה לנשום. תנשמי, אפילו לא הכנסת חצי".
אני מתאמת עוד.
דוחקת בי עוד.
אז הוא מהדק אותי קצת אל המזרן, ונותן תנופה קדימה עם אחוריו.
~~~~~~~~~~~~~~~~
אני לא יודעת מה מכה בי.
האחוריים שלי קרות וכל מכה נותנת אותותיה.
לאט לאט הגוף שלי נכנע לו, מתחמם,
נכנע לכאב שכה התגעגעתי אליו.
כל מכה כואבת,
וכל מכה מפזרת עונג,
עוד מכה,
עוד עונג,
הגוף רוקד עם הכאב ולס, והוא הדיג'יי שלי.
המכות מורגשות לי בכוס הפועם. מעלות לי את המקצב של של האיבר האדום, המבקש.
כל מכה, מקרבת אותי עוד קצת,
כואבת לא כואבת,
נדרשת.
כל מכה מלטפת לי את הדגדגן מהמיינד,
ולבסוף,
כשקצב הקרופ נהיה קבוע, ואכזרי למדי,
והכאב מהול בכל כך הרבה עונג, שהמיינד מרגיש את העונג לבדו,
ואני זועקת את המוות הקטן.
~~~~~~~~~~~~~~
אה , כן.
סושי.
הרבה הרבה הרבה סושי של אפטר קייר.
ושל אהבה.
אני אוהבת אותך.
תודה
