הבוקר הגיע, ואני לא נרגעת מתחושות ההתרוממות שחויותי.
התחושות פועמות בי.
העיניים שלו מסתכלות עלי עדין,
ועוצמתו עוד מורגשת באחורי המסומנות ולתזכורת אני מתקשה לשבת היום.
איך אני יכולה להסביר את התחושה הזו, של לאבד הכרה בעודך בהכרה מלאה.
קשורים אותך לקרוס ברצועות. ואז הקרוס מוטה מטה בזוית של כ 45 מעלות, לכיונו, ואז הקרוס מורם באויר. ואת עפה בגוף ובראש.
לא נדרש גובה רב כדי שתרגישי את זה. איך זה שהקרקע נשמטת לך מהרגליים, ואת תלויה בו לחלוטין שישמור עליך, שמא תיפלי.
את לגמרי לא יכולה לעשות כלום. ורק זה כשלעצמו מכניס אותך לסוג של zone. לעולם של התמודדות שהוא שלך..
הקרוס קשור לחבל ומתנדנד בקלות.
הוא מושיט יד למעלה, סוטר לי, תופס לי בצואר ומביט לי עמוק בעיניים. ואז הוא מתחיל לנדנד אותי, בעודו לופט צוארי, על הקרוס.
כמה זמן? לא יודעת.
רק ראיתי את העיניים שלו מביטות בי.
רק הרגשתי את הנשיקות שלו, כשהיו.
רק חשתי את אצבעותיו קובעות -מתי אנשום יותר, מתי פחות.
הכאב באחורי, מסשן אימפקט שזה עתה סיימנו נתן את אותותיו בי והעצים את התחושות על הקרוס.
אני לא ילדה קלה, והרצועות פצעו אותי, אבל בכלל לא הרגשתי אותן. הכל היה חם. ורגיש. והמגע שלו היה לא פחות מקסם.
תודה רבה אהובי,
על קשת התחושות הזו, המיוחדת,
שאתה עושה לי לחוות.
אני אוהבת אותך.
נ.ב
התמונה באישור