יומן מסע

הרבה מאוד שנים שתקתי.

לא אמרתי מה אני צריכה ולא אמרתי מה רע לי.

פשוט שתקתי.

צללתי לתוך לקושי האישי , השקיפות שחשתי, ובאיזשהו מקום אני חושבת שאפילו טיפחתי את כל המאזו הנפשי הזה. את כל הסבל היומיומי שחשתי.

הרבה ממנו הוא רק שלי ובאשמתי.

אני לא יודעת אם זה מאורעות השנים האחרונות,

ההתבגרות האישית והנפשית שלי,

או הקשיים שבהם עמדתי, הכאב והאכזבה אותם חשתי, 

אני לא יודעת בדיוק מה גרם לזה, 

אבל אני יודעת שלמדתי להגיד מה אני צריכה ולעמוד על זה.

ומתוך מקום ששתק הרבה שנים,

והחריש,

למדתי לתת דרור למחשבות, לרצונות, לצרכים, לפנטזיות, למאווים נפשיים, אפלים ושחורים ככל שיהיו. למדתי לשאוף לממש אותם, יחד, כמה שניתן.

עד כדי כך,

עד כדי נדנודים ובכי ותחנונים ויללות לירח,

שלעיתים אני שוכחת להסתכל על מה שחשוב.

החברות בינינו חשובה.

האנושיות שלך כלפי חשובה.

הצחוקים בינינו - חשובים.

היכולת להבליג על דברים ןלהמשיך הלאה- חשובה,

היכול לסלוח- חשובה,

ההכלה (שלך אותי, ברור שלך אותי, אני הרי נפשית ילדה בת 6)- חשובה,

בעוד 7 שנים, כשאני אפסיק לתרגם אלימות בתור אהבה, כשאני אפסיק לתרגם הפעלת כח פיסי כנגדי כביטחון וכסממן לאכפתיות,

כשאני אפסיק להיות כמהה לרוע ממך, לסאדיזם, פיסי ונפשי,

כשהציצי שלי יגיע לריצפה, וכל הפרצוף יתמלא בקמטים,

כשהשיניים יפלו והשיער יאפיר,

אז?

ישאר כל מה שהוא חשוב.

אני יודעת את זה.

אפילו שאני לא תמיד אומרת.

או לא תמיד מראה.

ותודה לך. 

על כל מה שהוא חשוב.