יומן מסע

הדרך היחידה לצאת מזה היא לעבור את זה. 

קצת כמו הריון :).

רק שפה לא נוצר שום דבר אהוב תמים וטהור מלבד היכולת לנשום שוב ללא מועקה. 

חמישת השלבים הידועים לשמצה.

הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה.

כמה מהם כבר הספקתי לעבור? 

הכעס היה נוכח מאוד. במילים ובמעשים ובהרגשה השורפת הזו במעמקי הבטן.  כעס שקשה להתעלמות ואני אף פעם לא הצטיינתי באיפוק. או סבלנות. ולמען האמת גם לי הגיע פורקן על הכלה של לא מעט בולשיט בשם הרצון והתקווה לשמר אותנו. מתוך אמונה בנו, כי שום דבר הרי לא מושלם. וגם לא יהיה. ועדין האמנתי בכל ליבי. קיויתי ורציתי והאמנתי. עד שנפל לי האסימון שזה רק אני.

גם המיקוח היה. "בוא תראה מה פספת בוא תראה". ותודה לאנה זק על הזיקוק המדויק.

ובאמת פספסת, תכלס. תינוק עם המים וכל זה. גם אני פספסתי אבל גם אתה. ואיבדת לא מעט. ואולי עוד תבין את זה פעם.

בגלל אי היכולת להתמיד, לראות קדימה, להלחם, להתגבר ולהתמודד. לרדת כדי לעלות ולכאוב יחד. להתגאות בזה שאתה לא מדבר במקום להיות כנה, איתי ועם עצמך.

אז אולי מה שעובר עלי עכשיו זה דווקא סוג של דכאון מבורך. יש לו ביטויים מוזרים שלא מוכרים לי כל כך עלי. זה דורש מאמצים להוציא את עצמי לטייל, או ללכת לים. אני שותה יותר יין. אני צוחקת פחות. אני ישנה לבד. אף פעם לא אהבתי לישון לבד.

נהנת מהשקט ומהשלווה. ומאפשרת לכאב שחשתי להיות. לא להרוג אותו עם סקס ובדסמ והסחות דעת של גוף יותר מדי, כאלה שקל לבחורה לייצר.

אלא פשוט להיות. להרגיש עצבות, אבל להאמין שיגיעו גם רגעים משמחים יותר. להרגיש אובדן, אבל לדעת שיגיע רגע ההתגברות. ולצפות לו. עד שוך הסערה.

The only way out is through.

לתת לזה לשטוף אותי. מכף רגל עד ראש.

כי ההשלמה כבר קרובה.

ממש מעבר לקצה.

עוד קצת והיא פה.

ואז אני אחזור להיות אני. 

אותה האחת, האוהבת, החמה, הריגשית, הנדיבה, העוטפת, המכילה. אותה האחת שחזקה בלתת ולבנות זוגיות אמיתית שחוצה כותרות ופוסטים של זין בתחת. שבונה חיים יחד. של שיתוף ושל קשירת גורל.

עם רעל בעיניים וסכין בין השיניים מוכנה לטרוף את כל העולם. למצות כל זיק של אושר שנקווה בדרכי, ולחוות כמה שיותר. 

למלא את הלב בטוב.

כי בסופו של יום גם זו- בחירה.

ולאהוב.