אולי הלילה את עוד תבקשי,
שאקח אותך אל תוך השקט הגדול"
וקצת התרחקתי מלכתוב סשנים.
אולי כי ברגע הכתיבה פתאום עולה בי משהו ריגשי יותר, רגשני יותר שמתפרץ ממני.
בכל מקרה חדוות האטרף עוד חיה בי. וצועקת. ומחפשת פורקן.
מחפשת אנדורפינים וקושי וכאב מזוקק שנכנסים לתוכו יחד לכמה שעות יחד.
בועה משותפת.
אסקפיזם בניחוח בדסמ.
~~~~~~~~~~
אני מחשיבה את עצמי סאבית מנוסה.
לא כזו שקל לנער או לזעזע.
כזו שאוהבת ללכת על הקשה, לטייל על גבולות היכולת.
אני לא אגיד מילת ביטחון בנקל (אני כן אחראית מספיק לעצמי להגיד אותה כשצריך), במקום זה- אני אמתח את הגבול שלי עד היכן שאוכל. ככה אני צריכה את זה.
אני סאבית כבר מספיק זמן לדעת מי ומה אני בדיוק, מבלי לייפות את זה בצבעים רומנטים.
אני מאזו גם נפשי וגם פיסי, וכשנדרש ממני שניהם הנפש שלי חווה פורקן והקלה. קשיי היום יום נראים לי קלים יותר. בלוטת הסבלנות גדלה.
הסשן של היום לא היה דומה לאף אחד מקודמיו.
לא ברמת הקושי.
לא ברמת העוצמה.
לא ברמת הכאב.
ההצלפות עם קיין וספנקר על אחוריים לא מחוממים.
קשירה של חזה עד לציור של פסים שנותרים כסימנים שלך בי ועלי.
החניקה המהממת של ידיך סביב צווארי. אקט שאני לא יכולה להרוות ממנו. שמרגיש טוב כל כך. מרגיש בטוח אל מול הלקיחה.
זיון הכוס והתחת עד שהתחלתי לבכות.
עד שלא התרגשת מהדמעות♡
משהו השתנה הסשן הזה- בך או בי?
משהו אחר יצא ממך, עמוק ומחוספס יותר. משחרר אותי יותר ממחשבות ומדאגות.
זה קושר את האלמנטים הסאבים שבי יותר אל האלמנטים הסאדיסטים שלך.
ובא לי לרצות אותך עוד ולתת לך עוד.
ובא לי שיתחשק לך לקחת.
~~~~~•~~~
"אתה יודע, אתה מריח כל כך טוב" אני מסניפה לו את הזיפים
"באמת?"
"כן, יודע למה?"
"למה?"
"כי אתה רע אלי"
"מישהו חוות לך את החוטים במח הפוך"
("ואתה מת על זה")
~~~~~~~~~
והנה גם הפוסט הזה יצא לי ריגשי וכמעט שלא תיאורי.
לך תסמוך על סאבית :)