כשהכל נגמר, ושנינו היינו לבושים ועומדים כבר על הרגליים, הוא אמר לי שזו הייתה לו גמירה חזקה מאוד, יוצאת דופן.
ואני חושבת שהוא לא מבין עד כמה המילים הללו, האמירה הזו, עושה לי טוב. עושה בי מילוי בנפש, וחיוכים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הוא שואל שאלה אחר שאלה.
חלק אינפורמטיביות עלי, וחלק כדי לנסות להבין. כאלו שאין להן באמת תשובה אולי.
אני עונה. כהרגלי אני חשופה לפניו. כנה במה שאפשר. משתדלת לענות מהלב היכן שהמרחב לא מתבטא בתשובה בינארית אחת.
יש לו ספק שנראה בעיניים והשגות.
אני מרגישה נשפטת. ומתחילה לכאוב לי הנשמה. אני מרגישה למטה ודמעות עומדות לי בעיניים, אבל לא יוצאות.
ומתוך הכאב הזה, אני מרגישה גם את הכוס למטה, מתחמם ומתלחלח לו עוד.
ולכי תסבירי לו שכואב לך נפשית עכשיו, מהסשן המנטאלי הלא רצוני הזה, מתחושת המושפלות שאני מרגישה כשאני נשפטת במקום הכי פגיע שלי , אבל כפועל יוצא גם נרטב לי הכוס עוד ועוד.
אם הוא היה מזיין אותי עכשיו שוב? הוא היה מגלה שהוא מזיין עיסה. בובה אנושית מתנפחת.
אם היה מרביץ, היה מגלה את הסף היכולת גבוהה מאי פעם.
מי יכול להסביר את זה?
זה רק סם? אנדורפינים וכימיה במח?
אני מתקשה להאמין. ואני גם מתקשה לתת הסבר.
אולי- הגוף יודע דברים שהראש לא יבין אף פעם.
~~~~~~~~~~~~~~~~
הלשון שלי בתחת שלו.
ואני מנשקת אותו מהלב, מתענגת על השינוי בקולו עם התגברות העונג.
וזה כיף לי.
וזה מרגיש לי אינטימי.
~~~~~~~~~~~~
אני בוחרת ככה.
כי אני צריכה ככה.
לתת.
להלקח.
לכאוב.
לסבול.
לבכות.
לכאוב נפשית.
לאפשר ולענג.
למה אני בוחרת וצריכה ככה?
מי יודע? בטח לא אני.
אבל אני כן יודעת שאני מודה לך על מה שהיה (בלי לתלונן על מה שאולי יכול להיותועל מה שספק חסר, דווקא ממקום שמעריך את מה שיש) ושאני רוצה עוד. בבקשה.
