הזמנת הכרטיסים להופעה של מארינה גרמו להזכר בשיר הזה.
ועד לא מזמן כל הזכרונות שלי ממנו או איתו היו או כואבים או כעוסים ולרוב שניהם יחד.
הייתי אדם אחר אז.
לגמרי לגמרי אחר.
ופתאום נזכרתי בי וחייכתי.
ושמעתי את השיר בלופ.
והתחברתי לאהבה שהייתה בי אז,
כנה כנה כנה
עמוקה ועוצמתית ואמיתית.
נקייה ממניירות ומזיופים. רכה ועדינה.
ויותר משנזכרתי בו ובמה שהיה איתו, נזכרתי בי.
איך שהייתי אני,
וכמה שאני מסוגלת לתת,
והעומק שבו אני מסוגלת לאהוב .
קראתי קצת את הפוסטים ההם מאז, שלא מחקתי אומנם אבל היו בהסתר המון שנים וכבר לא.
קראתי את הסאבית שהייתי.
שלא שיחקה ולא עשתה את עצמה.
דיברנו על מנטאלי. וכמה אין לי סבלנות לזה היום. וכמה אני קצרה כשזה פוגש אותי ביום יום פשוט כי עבודה וסטרס ועומס.
"הכל נכון אבל בעצם, יש לך חוזה עם מנהל קרקס גדול"
זה לא נעלם לגמרי.
וזה בי עדין. עמוק בפנים.
פחות בוסרי אבל קיים.
זה שלי.
ויהיה איתי לתמיד.
זה שיר שהוא הקדיש לי בזמנו, באחד הסשנים היותר עוצמתיים שלנו.
בשיאנו.
עוד כשהדם בעבע בורידים, והלב איים מלהתפוצץ. כשרציתי לצעוק את האושר שלי מפסגות כל ההרים.
כשנשאתי את סמליו עליו בגאווה וראוותנות.
תעצמו עיניים ותגבירו.