אני מגיעה לסשן הזה עייפה נפשית.
אחרי אכזבה מהולה בעלבון, ואחרי כמה שעות של בכי ושינה לתוכו.
אחרי שעוד הגוף כואב ממכות ליל אמש. כך שאפילו לטיפה על התחת מורגשת לי בעור, אפילו שאין לי סימנים כלל.
האמת היא שאני יודעת טוב מלעשות סשן אימפקט יום אחרי יום, אבל אני סומכת עליו ועלי ועל הגוף שלי. אני יודעת שבחימום ארוך ומתגבר, תוך הקשבה לי ולקצב שדרוש לי- זה מחסום נקודתי. וזה אכן מתברר שכך.
כל האמצעים מפוזרים באמצע החדר הגדול. אין הרבה אנשים וזה חצי מהכיף. יש מעט שאני מכירה וגם זה כיף.
יש מוזיקה לא משהו אבל מי שומע אותה בכלל.
הוא מוביל אותי לחמור באמצע החדר ומתחיל חימום. אפילו מכה קטנה ביותר עם היד כואבת לי. הוא מצחקק.
הוא מפשיט אותי לאט.
וממשיך בחימום.
לאחר מכן, הוא מוביל אותי לקרוס. הידיים שלי בתוך אזיקים, מקובעות לקרוס.
החימום הסתיים.
הוא נותן מכות חזקות עם הספנקר. המכות שלו מלוות בהרבה חום וליטופים ונשיקות והדיסוננס הזה מטריף את החושים.
אני מבקשת מכות חזקות אבל קצב מאוד איטי. הוא עושה את זה בצורה מושלמת. הוא מצמיד לי מג'יק לכוס וממשיך לנגן, ואני גומרת.
הוא ממשיך עם האימפקט, ומצמיד את המג'יק שוב. במהלך הערב הוא ישחק איתי כך לפרקים. אני מתה על זה. על האדג'ינג הזה.
"את קרובה?"
"ככה. ככה . אבל זה יותר קשה בפעם השניה"
"את גמרת בלי רשות??? חצופית!"
אני צוחקת מהאירוע וחוטפת מכה חזקה עם קיין שמעיפה אותי למעלה. בקושי מצליחה להכיל את הכאב וחוטפת נוספת. זה כואב ממש אבל זה כאב נדרש. כאב שאני אוהבת.
אני מתמסטלת מהחום שמתפזר לי בגוף.
אני לא יודעת איך זה מרגיש מנה של קוק כי מעולם לא עשיתי סמים. אבל תחושת האופריה שמתפזרת לי בגוף היא אולי מנת הקוק שלי.
אחרי זמן מה אני מבקשת הפסקה מהקורס כי נרדמות לי הידיים.
אני מסתובבת אליו. אני לא רוצה להפסיק פה.
הוא מתחיל לצייר לי קווים על השדים.
לא הרבה.
לא יכולתי הרבה.
רציתי. אבל לא יכולתי.
פעם הבאה. אולי.
כשאנחנו נכנסים הביתה אני צונחת לתוך ענן ולתוך המיטה. הוא מחבק אותי קרוב, מחמם אותי עם גופו.
בא לי עוד.