התכניות שלנו התבטלו כי היו צריכים אותי בבסיס.
ובמילא הן- התכניות, היו תלות על חוט השערה. ולא נראה לי שזה הפתיעה מישהו מאיתנו.
~~~~~~~~~~
הסמג"ד מדבר איתי בטון רגוע ומונוטוני. אני מקשיבה לו בשקט ובסבלנות נדירים לי. הוא מסביר על הצורך, והציפיה, וההשג הנדרש והדרך.
הוא ואני וכל הנוכחים מקצועיים ומדויקים.
העין שלי נודדת ליד שלו שרועדת בעודה מונחת לו על הברך.
הוא צעיר. זו לא מחלה. זה חוסר שינה מטורף.
השקים שחורים שחורים מתחת לעיניים השחורות שלו.
באמצע הדיון הוא מקבל שיחה.
מכירים את זה ששומעים את מה שמדברים בטלפון רק כי עומדים או יושבים קרוב מספיק.
אז שמענו שהודיעו שכעת עדכנו גם את ההורים והמשפחה ואפשר להוציא הודעה רישמית.
הוא ניתק. סיים , בקור רוח, את המשפט שהתחיל טרם קיבל את השיחה והדיון הסתיים.
היו לנו עוד שאלות אבל כמובן שלא שאלנו עוד.
~~~~~~~~~~
התרכבלתי בו מול הטיוי. ונתתי לו לפנק אותי עם תה ועוגיות. לא סיפרתי לו את זה. רק את העבודה שנשארנו לעשות שבגללה נשארתי בבסיס.
לקחתי את הידיים שלו ועטפתי סביבי. ואמרתי תודה בלב שאני שם, באותו הרגע, ושהוא אפשר לי להיות שם. אצלו על הספה, ולידו בלילה.
ולא הייתי צריכה הרבה יותר.