אני אוהבת למצוץ לך , אדוני. לא פעם אמרתי את זה בקול, וגם כתבתי את זה לא מעט. יש משהו נורא משכר בתחושה הזאת של העונג המזוכך שאני יכולה להקנות לך. זה שלי העונג הזה, לא פחות משזה שלך.
משהו בפשטות של מקומי מטה פיסית לטובת כך.
אני מסוגלת למצוץ לך שעות. לענג באיטיות. להתענג עליך , על עמידתך האיתנה, על הטעם.
וכשהיא תהיה לידי, זו תהיה חויה של ביחד. מתאמצת יותר. מפחידה במידת מה. מרטיבה. מכריחה אותי להלחם בשדים כמו קנאה, באמיתות כמו שייכות. ברטיבות הפושה לי בין רגליי.
נוכחותה תגרום לי להתאמץ יותר.
אחרי שעה כזו, של מציצות עייפתי. אבל הנוכחות שלה תגרום לי להתאמץ עוד. לייחל לזרע שלך בפה שלי. ליילל עבורו. להתחנן. כחיית טרף, הנלחמת על שדה המרעה שלה. כחשופית שזחלה שעות ונלחמה להגיע לפטריית המאכל הנחשקת.
אתה לא תוותר לי והיא לא תוותר לי. שניכם יודעים אותי כבר מספיק כדי לדעת שאני זקוקה למאמץ.
היא מכירה אותי לא פחות טוב משאני מכירה אותה. אנחנו מדברות כבר זמן מה. למדתי להכירה. למדתי להעריכה. יש לה ניסיון. יש לה יכולות. יש לה מגע מלטף והיא יודעת להוביל אותי. יודעת לזרום איתך בתיאום מוחלט, כאילו ותיאמתם זאת מראש.
אני חוששת שהיא טובה יותר. יפה יותר. מתאמצת יותר. מענגת יותר. הפחד הקדמוני הזה דוחף אותי למאמץ שטרם חוויתי. הפחד הזה ראשוני ממעמקי הבטן. יש פחדים שניתן להתגבר עליהם רק כשמסתכלים להם בעיניים. אני רואה את העיניים שלך. מביטות בי. ואת שלה- בוחנות.
היא תתמקם לידי. לאט, תיתן לי להתרגל לחום הגוף שלה , לתנועותיה. אני אלמד אותה את הגוף שלך.
היא תלמד אותי את שלה. את שלי. תלמד אותי את אשר אינני מסוגלת ללמוד בלעדיה. תלמד אותי, אותי.
אם הזין שלך בפי היא תוציא לשון ותלקק את הביצים המלאות שלך.
אני אתאמץ עוד, לא רגילה לסיטואציה, אתן את אשר יש לי לתת. ארים אליך את עיני, כמבקשת אישור, כמבקשת פורקן ואתה, תחייך חיוך קל, זחוח, חיוך היודע את נפשי, תפרוק את המטען היקר שלך בתוך פי.
המיץ שלך יאגר בפי. יתערבב עם הרוק שלי. ישאר. אתם תחליפו מילים ביניכם. מילים ידידותיות. כיפיות. מרימות. מחמיאות.
אתה מרוצה. תתרווח על כורסא ותצפה בנו.
ואנחנו?
נתחיל אז את המשך הערב, בנשיקה
