יומן מסע

זה שוב השבוע הזה, שמבקשים סליחה.

זו סליחה מתבקשת, ויש לי הרבה על מה לבקש. 

סליחה שאני בוחרת להיות מאושרת, מדי פעם. סליחה שלפעמים אני חושבת שמגיע לי. סליחה שבוחרת בי, שוב ושוב.

זו סליחה מעצמי בעצם. כי אני צריכה לסלוח לי. וברוב הימים, הסליחה העצמית הזו, גם אם קיימת לפרקים, היא לב העניין. והיא זו שתמיד מתקשה להגיע.

אני מענישה את עצמי.

בכל מיני אופנים. ברגעים קטנים וברובדים עמוקים.

דוחקת לצד, מכילה, עד שלבסוף אני נמחקת בי.

עד שאני לא חשובה. לחלוטין לא קיימת. עד שהאי קיימות שלי בעיני עצמי-  מתפוצצת בי. 

ואני יכולה, מסוגלת לנצח , בנקודות זמן ספציפיות. אבל גם בנצחונות הקטנים שלי, אני לעולם לא שקטה. 

אני לעולם טרודה.

אני לעולם מופנמת.

שתוקה.

לבושה.

 ואני כל כך משימתית (ולא תהליכית) שלפעמים אני לא מצליחה לפענח את הכאב של עצמי. וגם לא לתקשר אותו.

אני נכנעת לחיי ולשגרה שבהם. 

אני נכנעת לתחושות הרעות שמלוות אותי.

אני נכנעת לחיוך המזויף, שקל לי כל כך לייצר.

אני לא נלחמת.

ובסוף היום, כשמוגש לי החשבון- אני מפסידה.

עוד קצת בכל יום, עד שלבסוף יגיע ההפסד הגדול .

הוא עוד רגע פה, מעבר לפינה ממש.

ואתה.

אתה אושר.

אדוני.

באמת.

אי של אושר בתוך ים של אי-אושר אחד גדול.

הדבר היחיד שמעביר לי הכאב הזה, את האי שקט הזה שמכרסם בי.

אני צריכה אותך.  כל כך.

צריכה להעניק לך.

וצריכה את האופל שלך.

 זה מן קטע כזה עבורי, הישרדותי בכלל, אתה מבין?

לא עבר יותר מדי זמן אדוני. אבל עבר המון.

אני מעיזה לבקש אדוני.

סליחה שמעיזה.

סליחה שמבקשת

סליחה 

#סגור לתגובות#