אני מגיעה אליך ומתקשה לחייך.
שבוע קשה עבר על כוחותינו.
כואב.
מפחיד.
אני מתקשה להביט בעיניך ומשפילה את מבטי. מרגישה אשמה.
"אני לא מוותר עליך, ילדונת"
ואני שומעת אותך אדוני,
אבל לדברים הרעים תמיד היה לי קל יותר להאמין.
אבל אתה- משהו מיוחד אתה. מכיל את הפחד שלי. ואת הצורך. עוזר לי להאמין בטוב.
להאמין , שמאמין בי.
לא רק במילים.
בעשיית אהבה טהורה.
בעקידתך את ידי כלפי מעלה,
בליטוף בגוף לנוכח הרעד העובר בי מהפחד,
במינון המדויק שנוחת לי על האחוריים, קצת יותר מפעם שעברה, ממש טיפה יותר, בונה לי את הסיבולת לאט, כמו אומן שמפסל את יצירתו בברזל עד ליצירה המושלמת, שנים אחרי.
במקלחת המיוחדת שלך.
בהתחננות שלי אליך לקחת את אחורי. זה שלך. רק שלך. כמוני.
בגמירה שלך בי.
ברוגע לאחר הסערה.
אני מודה לך על העונג הארוך שהתמשך לו, ללא יכולת שלי לעצור, גונב לי את הגעה לרגע השיא, ומקנה את מה שאני צריכה כל כך - עונש, תיקון, סליחה ושחרור.
כשיצאתי ממך בסוף הסשן חייכתי.
חיוך אמיתי וכנה אדוני.
היה לי משחרר אדוני.
ועוטף.
ולאחר מכן עפתי לגמרי.
כואב לי התחת והדגדגן מתפוצץ לי מרעב אליך.
אבל נפשי שקטה, וליבי אדום ומלא רגש חם ואהבה אליך.
תיקון.
תודה רבה.
