לפני 8 שנים. יום שלישי, 13 במרץ 2018 בשעה 9:29
הלחץ נבנה בתוכי לאט.
מעכל אותי כמו חומצה מטפטפת מתוך קרע בצינור וממוססת את החומר הרך איתו היא באה במגע.
טיפה אחת
ועוד אחת
והצריבה גדלה.
מתרחבת לתוך שלולית שמאיימת על המשך נשימתי.
אין לי נטיה להתאבדות וזו לא זעקה לעזרה.
רק שלפעמים, כשהשלולית פוערת בי חללים בבטן, אני לא יכולה שלא לחשוב על המכתב שאשאיר.
אחד לכל שנה של הילדים.
מה שלומך? הכל בסדר? שואלים אותי יקירי במהלך היום.
תמיד בסדר. אני עונה.
הכל תמיד בסדר.
*סגור לתגובות*