ואז אני אומרת לו שאני רוצה להתגרש. שאני הרבה זמן לא מסופקת ולא מאושרת ושנראה לי שגם הוא. שזה מרגיש כמו הצעד הנכון לעשות לשנינו.
הוא בהלם.
זה קצת מוקדם לי מהצפוי.
רציתי עוד כמה שנים כשהקטנה קצת תגדל. אבל האמת היא שנשבר לי כבר מכל זה. ומשהו הבשיל בי.
אף אחד מאיתנו לא מרים את קולו.
אף אחד לא בוכה.
שיחה קשה שמתנהלת בנועם.
"זה חשוב לי שנעשה את זה בטוב" אני אומרת לו. "שנשב וננסח הסכם. שיהיה מקובל על שנינו. שנגור קרוב, לטובת הילדים."
"את ממש החלטת כבר?"
"אני לא יודעת. אבל לא טוב לי כבר הרבה זמן".
"אני לא רוצה לפרק" הוא אומר "תגידי מה את רוצה וננסה. אני בשום אופן לא מוכן לנישואים פתוחים."
מה אני אגיד לו? כשזה הדבר היחיד שאני רוצה?. "אז אפשר לנסות טיפול זוגי" אני מנסה. אולי הוא יבשיל לזה בהמשך. אם לא, אולי יבשיל לרעיונות אחרים.
וגם לכי תסבירי לו עכשיו מושגים שאני עצמי לא מבינה - סאבמישן. מאזוכיזם. שליטה. בדסמ.
אני מרגישה חייבת לו- אז אני מוציאה ופורסת חלק מכלי המשחית על השולחן. שוט. קרופ. קיין. ונותנת למראה שנגלה לעניו לשקוע.
"אני לא יודע אם אני יכול" הוא אומר לי הוא אומר בקול שקט נורא. "זה נורא אקסטרימי"
אני יודעת שהוא לא יכול. אבל שואלת מה הוא לא יכול. לדמיין שחוטף, או לדמיין שמחטיף.
הוא בהלם מהשאלה וכמובן שמתקשה לענות.
"ואת?"
"אני ניסיתי הכל עלי. אני אוהבת להחטיף" אני עונה. סתם כי אין לי תשובה טובה יותר וזה נראה לי מתאים יותר לו.
"איך ניסית?"
אני מדגימה לו קיין וקרופ בירך הפנימית שלי. קשה לו לראות את זה. קשה לי להראות לו.
הוא שואל מה זה עושה לי, אני מקטינה את התשובה.
אני לא מבינה הרבה, אבל מבינה מספיק כדי להבין שהוא לא יוכל לשלוט עלי לעולם.
אולי יוכל, עם זמן, ועם פתיחות שאין בו לרעיון, לאפשר לי לשלוט עליו.
בכל מקרה , נכון לעכשיו, ולא נראה לי שזה משהו שישתנה, הוא לא יאפשר שליטה עלי. ואני רוצה.
אני עדין רוצה להתגרש.
אני אנסה לפעול לפי הצעתו אבל אני לא רואה מוצא.
אולי ההבנה על אי ההתאמה וחוסר המשוועה הקיים בי- תשקע גם בו.
יש בי הקלה.
תיק הצעצועים שלי מונח בכבודו בארון ויש בי המון הקלה.
אני עדין רוצה להתגרש. אבל איך אפשר להתעקש על זה, כשהוא אומר שהוא לא רוצה, וכשהוא אומר שהוא מוכן לעבוד על זה.
*פוסט שימחק*
