וזה נחמד שהיא באה.
ומרגש.
ויש כימיה נחמדה וזרימה טיבעית ונעימה בינינו.
נקי ממניירות.
ואחרי קצת קשקושים שלנו,
וסלט טעים,
ויין,
וקצת אחרי שארגנו את עצמינו למה שמתאים לנו, ללא לחץ, ובלי שסכין השעון מונחת על צוארינו,
התחלנו סשן לאט.
האמת? תחילה תכננתי סשן אחר לחלוטין. אבל זה מה שיצא משתינו היום וכנראה שזה מה שהיה צריך לקראת.
יש משהו נורא אירוטי בלקשור. לקבע את האדם שמולך בחיבוק מתמשך וקבוע. להשקיע אותו, בעדינות, לתוך מה שיבוא, יהיה זה אשר יהיה.
אני מסיימת לקבע, ותוהה אם המח שלה שוקל את אשר יבוא באותה האינטנסיביות שבה המח שלי זומם את הצעד הבא.
זה ממכר, להעניק לה.
כאב, עונג.
לא לגמור יפה שלי, את יכולה עוד. תתאפקי.
הונילית שלי סופגת שוט.
היא לא זזה. המכות מתגברות, מאדימות את אחוריה, והיא נותרת איתנה. ללא ניע.
ואני מתחילה לעלות את רמות הכאב.
אין חשש מפני סימון ולכן אפשר לעלות רמות כשהגבול הוא יכולת, ולא סימן. זה מקום חלומי להיות בו, שהיא מאפשרת לי לגעת בגבול שלה. שהיא סומכת עלי.
ואני לוקחת אותה לריקוד.
שוט.
וקרופ.
וספנקר.
וקיין.
הונילית שלי סופגת. הרבה.
אל תגמרי יפה שלי, אסור. תתאפקי.
כמה זמן את כבר קשורה כך? שעתיים? שלוש?
וכמה מתוך זה סופגת? שעה וחמישים דקות? שעתיים וחמישים דקות?
וכמה הצלפות ספגת, ונילית שלי? 200? 300?
את כל כך יפה כשאת עפה.
את כל כך יפה.
