הכתיבה על חג החירות קצת מתבקשת פה בפסח, בטח לאור האנומליה של הכבלים והשרשראות הבדסמים בהם חלקינו רוצים להיות (או רק אני 😄 או משהו כזה, לא?)
היא בטח מתבקשת לאור הגבלת החירויות לאחרונה על ידי הממשלה, לאור הקורונה.
תחילה חירות הפרטיות עם האיכונים השבכיים, ועכשיו חופש התנועה.
אבל הכל זמני.
והכל יעבור.
החירות האמיתית נמצאת בתוכינו. פנימה.
שנה שעברה חגגתי את חג החירות , אולי לראשונה, ממקום אמיתי.
הייתי עם חברים, בחברת מר חניבעל.
עשינו ארוחת ערב חג.
כהלכתו.
עם הברכות עם ההגדה ועם ארוחת ערב שאני בישלתי .
והגשתי.
בעירום חלקי, בהלבשה תחתונה סקסית.
אף אחד לא דרש את זה ממני. אף אחד לא הורה לי. עשיתי כי רציתי לעשות.
היה בי את הדרייב הםנימי ואת החופש לעשות.
אז עשיתי.
השנה לא תיהיה שונה מבחינת הבחירה החופשית.
אני מאחלת לעצמי את תפיסת החופש הזו,
על כל האחריות העצמית ועל כל המחיר שבא איתה, ולצערי יש כזה,
לתמיד.
אני רוצה לאחל לך,
את החופש הפנימי שלך.
לשחרר חומות ורגש ועכבות.
אני עוד לא יודעת מה אנחנו.
או מה נתפתח להיות, אם בכלל.
אבל אני מרגישה טוב איתך.
אני מרגישה נח לתת, בצורה תמימה וכמעט נאיבית, על אף שאני נותנת הרבה מדי, מהר מדי לעיתים, אני מקווה שתדע להסתדר עם זה.
אני ממתינה בהתרגשות רבה לסשן הבא שלנו,
שמסמן,
עכשיו, יותר מהכל-
חופש.
