בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני שנה. יום ראשון, 8 ביוני 2025 בשעה 1:06

מסיבה מוזיקה חברים ריקודים

תחילת הערב ,בא לי לשתות. 

כן יודעת שאין מי שינהג במקומי

מלא קוקטיילים מבוססי וודקה ועראק

לא הפייבוריט שלי.

מדרדרת את אוש לשוט- בוא לוקח טקילה 

ואני- ויסקי. 

ויסקי ? 

כן ויסקי.

זה קטע שויסקי זה לא משקה של 'בנות'

אבל אני הבת של אבא שלי

ואצלנו בבית ,בחגים ובאירועים שתו ויסקי. וגם קצת עראק-אבל זה יותר לשבת בבוקר בים עם הבורגס והאבטיח בחוף הסלע.

יין ... לקידוש . האדום האדום הזה המתוק . לא תירוש .

וריקודים גם בארוחות משפחתיות ,מוזיקה ושירים. 

 

אז שוט של ויסקי ואחכ עוד קצת ואני הולכת לרקוד ליד הרמקול . לא אכפת לי מי לידי ,ככה לא שומעים את הברברת. רוקדת עם מי שמסביב ואיזה אנרגיות כיפיות. מרגישה שמדביקה אותם והם אותי.

 

יוצאת החוצה , מדברת עם חברות וחברים ,נשנושי פירות ועוגות למרות שיש שם אוכל אחר ממש טעים. 

אני לא שיכורה - אבל במוד חיוכים. 

כשאני מתחילה להרגיש איזו תפיסה ברגליים יודעת שזה זה . יאללה מים ועוד מים ועוד מים ופירות. 

אז מגיע הזמן בערב שאני מוצאת את עצמי הולכת ממקום למקום ומחפשת ...משהו.

פה אני מבינה שהגיע הזמן לחזור הביתה ,לפני שארגיש את הנפילה לתהום כי אני מטיילת ורוקדת על הקצה. 

בדרך לאוטו ,אויר הלילה מקרר את הפנים.

מוזיקה בפול ווליום ,כבישים ריקים. 

חוזרת להתחפר לי בפוך,למות מכאבים. 

אולי אני כבר זקנה מדי לקפצוצים האלה.

בשבת אני כבר במצב בטטה ,רואה 'אפל'. איזו סדרה פסיכית. 

הכל ברגוע. כמו שצריך להיות

לא יותר ולא פחות.

 

לפני שנה. יום חמישי, 29 במאי 2025 בשעה 17:22

זה מצחיק אותי.לפעמים שאני עדיין בכלוב

אתר בדסמי במהותו 

ואני ? עדיין בדסמית ?

אני חושבת שאי אפשר ממש להוציא את הבדסמ כאשר הוא משתרש עמוק בבסיס המיניות .

כל היתר הן רק אתנחתות

ומה נזכרתי עכשו בזה ?

הפיסבוק שוב מטרגט אותי למסיבות כאלו ואחרות 

וזה מרגיש לי מוזר. רחוק . לא רלבנטי. 

הבדסמ שלי הוא זוגי ,מחובר ,משתעשע, מפלרטט.

מה יש לי לעשות לבד במקומות כאלה.

אני לא מלכה שמחפשת נשלטים 

וכל המשחק הזה מרגיש לי זר.

אולי אי פעם עוד אחזור לזה כמו שעשיתי בעבר 

ואולי זה יישאר בגדר תשוקה לא ממומשת 

גם ככה אין שום מיניות עם אף אחד. 

עולות בי מחשבות טפשיות

מה? ככה זה יהיה מעכשו עד סוף חיי ?.

לעולם לא אתנשק יותר ?

לעולם לא אחווה מגע ? לעולם לא אוהב ? 

ואני יודעת שזה טפשי כי ברור שזה עוד יקרה אבל יש שם צל כזה 

כי זה משהו שאני אוהבת ונהנית ממנו וזה מביא אותי לאנרגיות גבוהות שחסרות לי כל כך עכשו. 

 

אבל כנראה שצריך לעבור עוד זמן...

הרי הוא לא ינחת לפתח דלתי 

אצטרך להתאמץ ולהכיר ולצאת 

וכרגע... לא בא לי להתאמץ יותר בשביל אף אחד.

 

 

לפני שנה. יום רביעי, 28 במאי 2025 בשעה 15:33

אתמול נרדמתי ב 19:30 בערב. 

חזרתי מהעבודה ,עייפה ,מוטרדת ,עמוסה ובעיקר קפואה .

החלפתי מיד לבגד ארוך והרגשתי שהישיבה קשה לי.

הלכתי לחדר במחשבה לישון שעה אבל ההכאב הכריע אותי.

היה רעש מהסביבה בחוץ 

היה רעש בבית

טלויזיה ,דיבורים ,מוזיקה

 

ואז שקט...

השעון מראה חצות וחצי 

אני מבינה שהתכשיטים מציקים לי 

נאבקת להוריד אותם

ומה פיפי עכשו? אז מדדה מהמיטה 

עכשו אקום לאכול ? לשתות ? 

לא צריך.חוזרת למיטה וכואב לי ממש ,הראש ,הרגליים. הגוף לא במנוחה.

אבל סוף סוף יש שקט. גם בחוץ גם בבית.

ונהיה לי עצוב . 

לפעמים בא לי לגור במדבר.

לבד .

בלי מוזיקה רועשת כמו איצטדיון פארק הירקון

בלי קשקשת בבית

בלי טלויזיה בפול ווליום

בלי שיפנו אליי או ידברו איתי.

צריכה קצת שקט. להתרחק .

האוזנים כואבות לי.

כל היום אני ברעש בעבודה,ישיבות ,טימז ,וואטסאפים ואנשים שהולכים ובאים. 

בדרך חזרה בפקקים לפעמים אני פשוט מכבה את הרדיו ונוסעת בשקט.

יודעת שעד הלילה הרעש ימשיך.

מיזופוניה קוראים לזה ? אולי.

אולי פשוט התבגרתי ...

ואולי הראש שלי כל כך עמוס  שאני פשוט צריכה להתרחק מהכל. 

להתרחק ,לנוח ,להתחזק. 

רחוק משיחות ,רחוק מביקורת ,רחוק משאלות רחוק מעינים שבוחנות כל צעד. 

רחוק מכולם.

שקט.

 

אני צריכה שקט עכשו

לפני שנה. יום ראשון, 25 במאי 2025 בשעה 16:47

אפילו לא קצת?

אתה חושב עליי לפעמים ?

על השיחות שלנו ? על החברות שלנו ? על הקשר הזה? 

על תמונות ומימז והודעות ציניות

על ריקודים משוגעים בהופעות וכמה מסיבות

על סופשים רחוק רחוק מלאים בתשוקה ושבירת גבולות? 

 

אני בטח אמחק את הפוסט הזה בבוקר ,כי יודעת שאתה קורא ואני פחדנית . פחדנית לכתוב לך הודעה,כואבת ועצובה. כי מה הטעם ?

תתנצל ? תכחיש? 

כשביקשתי לאהוב אותך בפעם הראשונה -סירבת 

והתרחקתי אבל ליקום דרכים משלו לקרב ביננו .

המלחמה חיברה מחדש והיית שם בשבילי בימים שלא יכולתי לשאת. החיבוק שלך היה החום והבטחון שהייתי צריכה.

הקשר שלי עם הקונדסון הרחיק ביננו  ושוב קירב ונדמה, אולי רק לי ,שאנחנו קצת מכורים אחד לשניה.

שטוב לנו ביחד ,שכיף ,שזה חיבור משוגע.שכל החלקים של הפאזל מתחברים בדיוק.

אבל ניסיתי והעמדתי גבולות ואתה קצת התרחקת

ואז ביקשתי שוב וסירבת . 

לא רוצה זוגיות ,אתה לא שם ,לא יכול מעבר לזה

לא ידעתי אז, שאתה פשוט לא רוצה זוגיות *איתי* 

כי  ליקום יש דרכים משלו  לגלות לי בשבוע אחד משלשה אנשים שונים - 

שאתה בזוגיות.

ואם שלשה אנשים שונים אומרים לי את זה אז כנראה שזה נכון. כנראה שהיא לא 'הסודית' שלך ואותה אתה כן מכיר לחברים שלך...אשריה. 

לא סיפרת לי ומזה הכי נפגעתי. כי אני מספרת לך הכל . הכל !!! 

לא מובן לי למה חששת לספר ? לי ? שאני הכי מרימה לך בעולם ותומכת? 

כן זה היה אולי מכאיב לי לשמןע את זה ממך אבל הייתי שמחה בשבילך וצועדת אחורה בהבנה שזה נגמר סופית. 

לא הייתי עושה לך סצנות או פדיחות. אני לא חאליסי ששורפת את הכל.

אני דיי סרסיי שנושאת בגאווה את העלבון וההשפלה

ולא- אני לא אפוצץ את הספטון. הלב שלי זה הדבר היחיד שהתפוצץ.

 

זה זרק אותי כל כך רחוק ,כמו בעיטה מחצי מגרש. 

הלב שלי התרסק ,הגוף שלי כאב שבועיים!!!

העינים דמעו כל הזמן מכל דבר קטן. 

הייתי כמו זומבי קהת חושים. 

כן עבדתי ,יצאתי וביליתי אבל בפנים ריק ריק ריק...

כל השיחות שלנו,דיברנו שעות

ועכשו דממה .

אני נכנסת לוואטסאפ..תוהה מה לכתוב . 

שכואב לי?

שאני מתגעגעת ?

שהגוף שלי זועק למגע שלך?

שהנפש שלי רוצה אותך?

רוצה להיות האהובה שלך ,האהבה שלך ,בת הזוג שלך,הזוגיות שלך...

 

הלב שלי מדמם ,כבר מרוסק לגמרי. אין לי כוח יותר לאהוב. נגמר לי,נשבר לי. 

כמה אפשר לסבול קשרים שבהם אהוב ליבי בוחר באחרת על פניי ?

זה כל כך מטרגר שם את הדבר הכי כואב בחיים שלי. להיות כלום ושום דבר. 

 

אני בטח אמחוק את זה בבוקר. אני לא כזאת אמיצה לדבר על כאב של לב שבור.

אין פלסטר.

אין מילים לנחם. 

אין ביחד.

יש רק אותי והלבד. 

 

לפני שנה. יום שבת, 24 במאי 2025 בשעה 13:41

בטח רשומה שלישית או רביעית או עשירית.

לא יודעת מה וכמה . 

פסטיבל רחוק רחוק 

נסיעה מלאה בצחוקים,קשקשת ונשנשת. ו

עוצרים ביקנעם כי פיפי ורעבים

וכביש התאנך כל כך יפה בגלל החיטה שעדיין לא נקצרה 

מגיעים לפסטיבל ,מה זה כל הילדודס האלה. זזים ממקום למקום כל הזמן. 

המזוקן מארגן לנו קאנטה למופת. 

מורידים עוגן וסביבנו עוד כמה שהצטרפו לחבורה שאנחנו. 

מוש פותח על הבמה והקול שלו נעים כזה וכיף לרקוד כשהשמש עוד למעלה והרוח נעימה והחציר עף לכל מקום ונתקע בשיער.

בין הופעה להופעה ,מוזיקה מרקידה - זה התקליטן מהמכבידנס - אני צוחקת עם המזוקן - הוא בטח כזה גדול ,עם כרס  ועם זקן. 

אולי זו השמש ואולי זה הג'וינט ואולי זה הוויב המגניב שהיה שם.

ג'ימבו ג'יי מפתיע ומקפיץ..איך לומר לך שאני אוהב אותך ...לא מוצא את המילים אז אני שולח לך סרטון של חתולים....

ועוד אומן עולה ועוד אחד 

השמש שוקעת מאחורי ההר והחושך יורד אבל המקום מואר מהבמה המטורפת שם.

בין עוד סיבוב לפיפי ,לקנות שתיה או שניצלים חמים וקראנצ'יים אנחנו קופצים ורוקדים ומריצים קטעים עם אנשים מסביב , תוהים על נדידת העמים בין הופעה להופעה אבל אנחנו Gen X ,שום דבר לא ממש מפתיע  אותנו.

מוניקה סקס מקפיצים עם אנרגיות של שנות ה 90,נראה לי שהיום הם יותר חתיכים וגבריים מפעם ואחריהם מרינה מקסימיליאן שמכשפת את כולם עם הקול שלה.

כמעט הגענו לסוף ,שעה לפני חצות ,קצת עייפים ,מתכננים כבר את החזרה הבאה....

ואז אינפקטד עולים.

לא בשקט ,לא ברוגע ,לא בהחלקה טבעית 

אלא כמו פצצת אטום ישר לפנים. 

איזו עייפות ואיזו בטיח !! אנחנו רק קופצים וקופצים. כל הבמה מנצנצת והרמקולים מפגיזים עם הגיטרות החשמליות והקצב שלא משאיר זמן בין נשימה לנשימה.

כל האומנים עלו לחצי שעה ואלו לא יורדים מהבמה כמעט שעה וחצי..

כל הילדודס לא מבינים מה נפל עליהם ואילו הגדולים יותר ....בטרפת טוטלית. 

הם לא עוצרים בין קטעים וגם אנחנו לא. 

רק בקטע השני הרגשתי את הפנים רטובות מדמעות,משהו שם השתחרר לרגע והעלה זכרון וגעגוע .

לחיוך שלו ,לידיים שלו ,לגוף שלו שנצמד אליי מאחור ועוטף בחיבוק ,להופעות קודמות שהיינו יחד,קופצים ורוקדים ומחייכים ומתנשקים...

הלב כאב כי באותו רגע ,כמו הרבה רגעים אחרים - למכשפה הזו היה חסר המכשף שלה .

 

......

אחכ התרסקתי על המחצלת וחרקתי בכאבים עד לרכב. שעה וחצי בלי עצירה ביקנעם,אדרנלין בשיא אבל עם רגליים שבורות.

להגיע הביתה עם חציר בשיער ודפיקות בלב ,צפצופים באזנים ולהתחפר בפוך. פאק מקלחת עכשו. בא לי עוד להיות עטופה בכל האנרגיות האלה. 

הג'ינג'ית שלי אומרת לי שזה כמו לתדלק טנק מלא מועשר  לרכב במקום כל פעם ב 20₪ כדי להגיע עד הבית ועוד קצת. כאן זה פול גז עד הירח ובחזרה. 

 

 

 

לפני שנה. יום שבת, 17 במאי 2025 בשעה 17:55

לא כל מי שנושם חי באמת

אבל אני משתדלת 

להמשיך לנשום ,גם אם זה לאט.

לא מסרבת ליציאות ובילויים ,גם אם אין לי כוח או חשק או מוטיבציה לזוז.

אומרת לעצמי - יאללה מקסימום לא מתאים- אז לחזור.

שעה-שעתיים- שלש . לא מתחייבת ליותר.

ולרגעים יוצא לי גם קצת להתנתק ולשכוח

להתרכז בקצת ים ומוזיקה והתרגשות של אירווויזיון ועם ישראל חי. 

קשה לי מאוד בבדידות הזאת .

בחוסר האינטימיות

בחוסר מגע

בחוסר אהבה

בחוסר נראות

בחוסר עניין מאף אחד. 

 

כולם חיים כמו אטומים בודדים בחלל

אבל נמנעים מהתנגשות

נמנעים מחיבור 

מפחדים 

מתחברים למה שזמני

מתחברים למה שקל לתחזק 

מתחברים למה שלא צריך להתחבר .

 

אז נושמת וחיה בין נשימה לנשימה. 

 

 

לפני שנה. יום שישי, 16 במאי 2025 בשעה 17:51

כל כך חסר לי המגע .

המגע שלו..

מתגעגעת. 

לידיים גדולות שעוטפות 

להרים אליו את הפנים 

ולהסחף בנשיקה עמוקה

בשפתיים רכות 

בלשון שחוקרת 

 

לגוף החם שלו 

שצמוד אליי

כשכובד משקלו מעל 

לא מאפשר לי לזוז 

רק להתענג 

לתנועה שלו 

אליו 

בכל מקום 

בכל חלק בעור 

מרגישה אותו בפנים ובחוץ

מריחה את ריח גופו

מלטפת את העור הנעים שלו

הגוף המוכר. 

 

מתגעגעת

וכואבת.

ואוהבת 

וחסרה. 

לפני שנה. יום שישי, 16 במאי 2025 בשעה 8:05

בא לי לעוף על עצמי

להיות מאלו שלא אכפת להן

שלא רואות ממטר

שעפות על עצמן 

שמראות את זה כלפי חוץ

לאו דוקא עושות רעש 

אלא פשוט יודעות מה הן שוות

ומראות את זה

אחת מאלה שמלאות אנרגיות

שזזה ורוקדת וקופצת

ומלאה מוטיביציה לעשות דברים

 

בא לי לעוף 

על החיים 

על עצמי

 

בא לי לעוף מפה

 

לפני שנה. יום שישי, 16 במאי 2025 בשעה 5:47

יש כאלו שמרגישות סינדרלות באמצש 

ונסיכות בסופש 

 

אצלי זה בדיוק הפוך.

מרגישה נסיכה באמצש

וסינדרלה בסופש.

 

מטלות

מטלות

מטלות

ושוב החדר שלי נראה אחרי פיגוע

כי צריך לטפל ולמטל דברים אחרים

יותר חשובים מזה

יותר חשובים ממני. 

 

 

לפני שנה. יום חמישי, 15 במאי 2025 בשעה 14:08

עם כל ההגבלות של ל'ג בעומר 

עדיין יש באויר ריח של שרוף

ואני קצת אוהבת את זה

כי זה מזכיר ילדות

של לעמוד קרוב לאש ולהתחמם

של להחזיק תפוח אדמה שרוף ולזרות עליו קילו מלח 

ולנשוף ולנשוף 

עוד ביס וזה שורף בפה

הידיים השחורות

וריח של עשן בשיער.