|
|
|
לפעמים כול מה שצריך זה החיבוק הזה,
חיבוק כזה שאפשר רגע לנשום בתוכו,
כזה שנוח לי להישאר בו ולא צריך לשחרר מהר,
התכנסות,
הרגשת חום נעימה,
שמנחם בפנים ומרגיע,
כזה שעוטף בהרגשה של אני כאן ואני איתך…
קיים דיסוננס פנימי כנשלטת בין ההיגיון הבריא ששומר את הכול אסוף ובשליטה מחושבת לבין הדחף לשחרר לגמרי כול גרם של שליטה, לשחרר את כול האמור ומה נכון, להשתיק את האגו שצועק ואת הבושה והמבוכה שמכבות, להתיר את הפחדים שעוצרים, עד שקיים רק הרצון הזה להיות הכול שלו והכול בשבילו, להתנמך ולתת לעצמי להיות רגע כלום ושום דבר, להיות סמרטוט וכמה שיותר מטונף, להגיע למצב של ריקה לחלוטין.
הדיסוננס והוויכוח עם עצמי תמיד קיים, בין זה מאית המחשבה מהאינסטינקט הראשוני שישר נעלם ומבצעת ובין אם זה ויכוח רציני האם לעשות/להגיד/לציית/זה מה שאני רוצה? מסוגלת? האם מעיזה?
ואז מחלחלת לתודעה ההבנה המוחלטת של אני יודעת שאעשה הכול בשבילו, יודעת שאתמסר בהכול ובטוטאליות, ליפול ולשחרר לחלוטין את ההגבלות והגבולות, להתנתק לגמריי ולהניח את האני מחוץ לסיטואציה ולהיות ריקה מעצמי ומלאה רק בו...
וכשההבנה הזאת שם, "התבוסה" הזאת כביכול, הוויתור הזה, ההבנה הפנימית התהומית שזה בדיוק המקום שצריכה ורוצה להיות מולו,
שם יש החלטה מודעת ללא להיות מודעת לכלום..
וזה הכי מגרה שיש.
יש חיבור נדיר שקורה בין שניים… הרגע שאין חוצצים בין מישהו, שהחומות כול יום נשברות עוד קצת ועוד שכבות שיורדות והליבה מתגלה, שיש תיאבון להכיר עוד מהחיים של הצד השני, שלאט לאט העצבים נחשפים ויורדים עוד ועוד עד לרבדים העמוקים, כשמתחילים להכיר את מה מניע, מה מגרה, מה מפעיל, הסטיות מתגלות ומפרות את הראש, מהן נקודות העונג, עד כמה עמוק ולמטה ולריצפה אפשר, איפה הקצה ועד כמה אפשר למתוח אותו קצת יותר והכול מתחיל במנטלי שכובש את הפיזי...
בשלב כלשהו זה הייצרים שמדברים, הגבולות וההגבלות מתמוססים ומגיעה התחושה שהכול מותר, שהכול כול כך נכון, שאפשר לתת לדחפים הגולמיים לצאת, לאינסטינקטים הבסיסיים לדבר, לתת חופש פעולה לחיותיות הפראית הזאת ושהיא זאת שתתפוס את הפיקוד ושתוביל עד לאפיסת כוחות…
שיש גם בסוף את הרגעים שיחד נושמים, מעבדים, מפנימים, נוחתים, מחבקים, עוטפים, מתכנסים שניים לתוך יחד אחד, שיש שלווה שעוטפת, שיש מעבר, יש את המשמעות, יש את העולם שמאחורי הכול, והרגש שמדביק את הכול יחד, חיבור כנה ואמיתי...
מתגעגעת לזה,
זה נדיר... אבל פשוט יפייפה.
הבטחתי בפוסט של אתמול לכתוב על הצד השני אז אשתף 😈
בסשן פומבי מעורבים כמה חושים וזה מורכב ומעורבב בו זמנית מהאול אין בסשן ובו זמנית הבזקים קטנים של יש גם מסביב, זה חצי מבט, חצי מודעות, זה הרגע הקטן של בין ובין, והמצבים האלו של הכול ביחד, של גם וגם וגם, של עומס גירויים, זה רק מטריף אותי יותר ומעיף ברמות אחרות...
פומבי אולי אמור להשפיל או להביך אבל קורה לי הכי ההפך שם ומשהו בזה מפעיל בי את הדחף דווקא להראות את הכביכול אסור, האסור שיראו אותי למטה, אסור שיראו עד כמה אני שם מוקטנת, מושפלת ומביכה ואפס וכלום, האסור שיראו אותי זנותית, אסור שיראו אותי חרמנית ומינית וקינקית, אסור שיראו לי את הכוס הציצי התחת, כול המצבים האלו של האסור ביום יום בעולם הונילי, כול הגינונים והנימוסים של ציבור עבודה משפחה וסתם ברחוב, כשאני שם אין מוסר, הגינות, ערכים, צניעות, להסתיר, להחביא, כול האמור להיות פשוט נעלמים ברגעים האלו ושום דבר כבר לא משנה שם, שם אני בלי המסכה הזאת שמסתירה את הסוטה שלי והמטונף הזה מהעולם רק לגמרי חשופה כנה ואיך שאני הכי רוצה להיות..
כשהיינו במועדון מעבר לאנשים שעברו והסתובבו, שנינו שמנו לב לבחור שלאורך כול הסשן פשוט עמד שם מולנו, ממש הסתכל עלינו והיה יחסית קרוב, ממש בחן וזז כול פעם כדי שיוכל לראות יותר טוב ולעומק, אחרי הסשן כול כך גירתה אותי המחשבה שראה אותי מוטרפת לחלוטין וכול כך עפה, שראה אותי על הריצפה מזיינת את עצמי על הרגל כשהציצי בחוץ וגונחת, שראה אותי עם התחת בחוץ תחתונים מופשלים בברכיים וחוטפת הצלפות מרעידות, אותי שם חצי שוכבת על הגב עם רגליים מפושקות חוטפת הצלפות בכוס ועד כמה נהנת ומגורה אני מההתעללות שלו בי ומהכאב שהוא מעניק לי ואז גם על הברכיים מולו עם היד בכוס מאוננת את עצמי ורטובה, שראה לי את הכול, כמה כלי, כמה אפס וכלום, שראה את הרעב הזה, את האמת בזה שכול מה שהיה לי בראש באותו הרגע זה זה חרמנות גולמית גסה וסוטה, שראה עד כמה להיות הכול בשבילו וממנו, כמה ברגעים האלו זה הכי חשוף, התערטלות פיזית ומנטלית, הכי פנימי, פרטי, אינטימי ובאישי, הכי זונתי, חסרת כול בושה ומבוכה, הכי פתוח, הכי ערומה והכי עד הסוף…
הדיסוננס הזה בין הרגעים של המוצנע והאסוף והאמור להיות המהוגן הזה לבין ההכי מוחצן וסוטה ערום ומופשט וחשוף פשוט כול כך מחרמנים ומגרים אותי...
אחד הקטעים שלי זה מציצנות, גיליתי את זה מתי שהתחלתי ללכת למועדונים בדסמים, זה משהו שיש בו קטע שמרגיש קצת כמו סוד קטן מלוכלך ומטונף, משהו אסור וסוטה ומשהו שעושים בהסתרה ורק שלא יתגלה, ולרוב לאנשים בסיטואציות כאלו יש צורך להסיט מהר את המבט... אולי זה חלק מהקסם, אבל זה פשוט דבר שכול כך מגרה לי.
נמשכת לכמה סיטואציות בתוך זה, במועדון אלו לרוב אנשים שלא מכירה וזה לא משנה לי ההרכב ומגדר המשתתפים, נהנת ממש לבחון, לפעמים לעמוד ליד או ממרחק או אפילו לשבת ממש קרוב, ממש להרגיש את המשב רוח מהשוט או מהיד שמונפת, להסתכל בתוך הדינמיקה, להסתכל על הפנים שלהם והתגובות למה שקורה, הרגעים האישיים שלהם בין ובין, החיוך, הצחוק הקטן והנגיעה והליטוף, לראות את הכאב ואת המבט וההבעות, את איך שהעיניים מתערפלות, את הספאנקים ואיך התחת מגיב ומאדים, את ההתכווצויות הקטנות, לשמוע את הגניחות והאנקות כאב ואת הליטוף בכוס ואת הרטיבות, לראות את הקושי וגם מה מגרה,זה פשוט דבר שמהפנט אותי…
יש שוני כאשר אני מכירה את האנשים זאת חוויה שונה, לא יודעת מה יותר מפעיל בי אבל זה מרגיש אחרת, זה יותר בתוך הכול, יותר אישי וקרוב, יותר אינטימי ומבפנים, זה הרבה יותר מציאותי ומוחשי...
הכי מדהים אלו הרגעים שהעיניים מצטלבות איתי, זאת הרגשה של השתתפות ברמה כלשהי, חדירה לעמוק ולבפנים של הוויה שלהם, זה מבט של אני איתך, של אני רואה אותך ומסתכלת לך וזה מפעיל בי, בדרך כלל זה בא גם עם חצי חיוך יודע משני הצדדים..
אלו רגעים שהעיניים רואות, הדימיון מעבד והכול גורם לי להרגיש.
אני לא חייבת קצוות בשביל להנות, ונהנת גם מהדברים הרגועים יותר כביכול ומאמינה שהכול יכול להיות הכי מדהים והכי מרגש כי זה הכול תלוי בעם מי.
ללחוות הרבה קצוות קיצוניים יש לזה גם מחיר, סף הגירוי והריגוש יותר חמקמקים, להתעניין דורש יחודיות איכות ויצירתיות , הפרקטיקות שנהנת מהן דורשות ניסיון משמעותי וזה לצערי כבר יותר מאתגר למצוא מישהו כזה, אבל גם יודעת שהרבה פעמים זה קורה במשפט או מבט או בחטף, רגע שקולטים בו את הניצוץ הזה, מבינים פתאום שיש גם למי שמולי את השטן הקטן על הכתף, ומגלים בשיחות של חשיפה עד כמה עמוק אפשר, השכבות מתקלפות, התיבות נפתחות, הסטיות מתגלות, חשוף וכנה עד העצם, תדר של יצר מול יצר, תשוקה, חייתיות, רצונות פרימאליים, הרעב הזה שתמיד רוצה עוד ויותר, הלהעמיק, לחשוף, להאמין ולבטוח עד רמת האין צורך לחשוב, שהאש מתעצמת ומפעילה ומאתגרת ומפרה ראש גוף ונשמה, להתנמך בשבילו וממנו ובאמון מלא עד להתמסרות שלמה, יפייפה ועמוקה, כזאת שהרגש הכי משוחרר ואוהב ועוטף והוא זה שמחזיק את הכול מחובר ביחד... הכי אמיתי ושלם.
רק כזה רוצה ורק עם חיבור כזה אוכל להיות שלמה במקום הזה ורק אז אפשר את הכול ועד הסוף.
הרבה אנשים מסתייגים מהאמירה שבדסמ זה טיפול/ריפוי וכן גם לי יש הסתייגות רצינית מזה אבל רק כשזה מגיע כ-המטרה והכוונת תחילה להכול.
לא, זה באמת לא טיפול, אבל בסופו של דבר יוצא שזה מרפא הרבה יותר קשיים מכול "סדנאת נשימה".
כשהחיים מכאיבים ומקשים ויש עומס הבדסמ נותן מקום מדהים לשחרור התודעה ושיחרור של רגשות ותחושות שתקועים, מעבר לכימיה המדהימה שזה מעורר בראש ובגוף, הכאב מבחוץ משתיק את הכאב מבפנים והכול נותן שקט נקי שהנפש כול כך זקוקה לה, שקט שלאו דווקא אנחנו יכולים או רוצים או מצליחים ליצור ביום יום, זה אנחנו בצורה הכי כנה שלנו, הכי אמת ועצבים חשופים, הכי שקט של רגע לעצור הכול ולהניח את הכול מחוץ למתחם הזה, רגע של אין "אני חזקה", אין נכון לא נכון, אין שום פיקוד שלי, זה מקום טהור ומשוחרר לגמרי מכול מה שכובל, אין בו מעבר ללהיות נוכחת ברגע, אין ברגעים האלו מחשבות שמכבידות, אחריות, תפקידים, אין את השליטה האסופה הזאת שלי על עצמי, ללא האגו שמכתיב בי וזה נותן מחיקה וביטול טוטאליים, זה ריסט עמוק ומוחלט שבו אני נשארת בלי פילטרים ומסיכות אלה רק אמת נקייה.. והרגע הזה שבו אני מפסיקה להתנגד ומשחררת הוא המקום שהכי מפעיל בי, הכי מגרה, הכי חייתי, הכי תשוקה ארוטית של אש, זה מקום של רק אינסטינקטים פריימליים ואותנטיים, כנות עד העצם, שם זה הכי נקי וטהור, הכי פנימי והכי מקורי כי שם אני פשוט הכי אני.
ובעיניי השקט הזה הוא הכי מרפא שיש.
הציפייה לפני סשן זה לוקח את הנשימה, ממלא את הבטן בהתרגשות, הדופק מהיר, הגוף רוטט, הכוס פועם והראש רץ לאלף כיוונים...
כשנפגשים האש נדלקת, העיניים מתמלאות טירוף והחושים מתחדדים, הריגוש מדהים וכול הצלפה מעירה, הכאב משחרר את הכימיה המדהימה הזאת, העירפול מתחיל לתפוס פיקוד, הגירוי מרטיב, המגע מפעיל ניצוצות, עוד הצלפה ואני עוד קצת נאבדת, עוד אחת, מתחילה לא להרגיש ותוך כדי הכי להרגיש, עוד הצלפה והכוס כבר רעב, היד על הגרון לוחצת ומערפלת ואני רק מתגרה מזה יותר, עוד כאב, הראש כבר יוצא מהמודע וכבר לא יודעת איפה ולמה ומה וכמה, אני רק שם והכול מהיר וגס ואלים, הכול אינטנסיבי ועמוס ומלא בגירויים שמפעילים, מכול מקום וכול הזמן ואין נשימה או רגיעה, ועד הסוף ואז עוד.
ואז שקט.
לוקחת אוויר והרגע הזה כול כך נקי, כול כך שלם, אופוריה מדהימה שעוטפת,זאת תחושת התעלות הרגעים האלו, זה רגע של יחד נושמים כול אחד בספייס שלו אבל מחוברים בחבל של החוויה, מנסה להבין מה היה כאן עכשיו, ומה נסגר ואיזה פסיכי, ואיזה טירוף, הגוף כול כך רפוי ברגעים האלו ובאותו הזמן הכי חשמל שיש, הכול בוער והכאב עוד פועם.
ואז הווליום יורד, חיבוק, עטיפה, נחיתה, רוגע, שלווה טהורה של סיפוק שלם.
זה המקום, המקום הכי שקט שקיים.
יש אקטים שאמורים להרגיש משפילים אבל מעוררים בי בדיוק ההפך, מגרים אותי ברמות אחרות, מפעילים לי את הלמטה המגרה הזה, מרטיבים לי את הכוס, מאתגרים ומפעילים לי את המוח עד שמתמוסס, אלו רגעים שבהם החרמנות כבר שולטת, הכוס הוא בפיקוד, הרעב מעוור כול היגיון, ברגעים האלו אין כלום מעבר לרצון במגע ורגיעה בגירוי החזק הזה, רעב של מה שתרצה ואיך וכמה ולמה רק בבקשה כן ועוד ויותר והכי והכול.
כמו במועדון, כשאני שם למטה לרגליו, ועם הרעב המתוסכל והדורש הזה, ומושיט לי את הרגל ומסתכל עליי עם חיוך זומם, ואני כבר יודעת ומבינה, והסיטואציה רק מעלה לי את רמת הבוער לטירוף, ואני חייבת, כול כך צריכה עד לרמת חייבת, אני אקרב את הכוס לנעל, והלמטה הזה, הסמרטוט לרעב הזה, שאעשה הכול, שמגרה אותי כול כך ומתגרה עוד יותר מזה שרואים אותי בכלום שלי, העד כמה מוכנה רק בשביל החרמנות שהוא יוצר בי, עד כמה היצר והצורך אליו וממנו חזק כול כך ומעוור, עד כמה זה מפעיל אותי עד לרמה של אעשה הכול,עד שכבר אין טיפת היגיון רק הגירוי הזה אליו וממנו מדברים בניהם, ביטול של כול אני בשביל הכול ממנו...
ואז אני אתקרב ואשים את הכוס שלי על הנעל, אתחיל לנוע עליה, להזדיין איתה, להרטיב ממנה ועליה, ויותר זזה ויותר דופקת את עצמי עליה, ואסתכל עליו ואראה את הגיחוך שלו בעיניים כי הוא יידע כמה אעשה בשביל משהו כלשהו ממנו ועד כמה אני עד הסוף אהייה שם איתו ברגע הזה, העד כמה מוכנה להיות כלום ושום דבר רק בשביל שירגיע אותי, שיגע, שיפעיל ויתן לי אפילו רק קצת ממנו, גם אם זה רק הנעל, גם אם זה כזאת מטומטמת, גם אם זה מסתכלים עליי, גם אם זה עוד למטה, עוד כלום, עוד סמרטוט לבבקשה תתן לי ממך גם אם זה רק על הנעל.
הרגעים האלו של הכי למטה, שאהייה מוכנה לעשות הכול בשבילו,כי יודעת שרק הוא יוכל, שרק הוא יצליח ככה להפעיל ולגרות ולאתגר, יודעת שהכוח שלו עליי כול כך חזק, הצורך לאפילו רק קצת ממנו, להתחנן לקצת מגע בגירוי שהוא יוצר בי…אלו המצבים הכי מרטיבים שיש.
אני בררנית מאוד מאוד עם מי עושה בדסמ אולי יותר מידי אבל זה רק כי כשאני באמת שם מול מישהו זה מוחלט ועד הסוף וזה וטוטאלי וללא גבולות, עצבים חשופים, נשמה שקופה, בלי שום צורך להתכסות, עם מחשבות נקיות, כנות תהומית, להיות כלום ואפס וסמרטוט, ואגו ששותק, וזה מרגיש הכי נכון וזה רק כי יש את המישהו הנכון לאמון אמיתי שאפשר ליפול עמוק עמוק ושיתפוס, זה נדיר אבל כשזה שם זאת התעלות אמיתית, זה ביטול עצמי עמוק וחשוף , אין מילת ביטחון במקום הזה כי האמון כול כך שלם בידיים שלו שמלוות, בעוד קצת הזה במעבר למה שיכולה כול פעם, כי מכיר עד כמה ועד לאן,בעוד למטה ונמוך, בלכופף למקסימום עד מילימטר לפני הלשבור, שמכיר אותי יותר ממני ושיודע לדחוף כול פעם עוד קצת לקצה, זה המקום הכי מדהים להיות בו, שאין משפיל כי הבושה מתמוססת וזה מגיע לזה רק כשיש ביטחון שהכול מתקבל, שהכול בסדר ונכון, שאין משהו שירתיע, אין משהו שיבריח, שיעורר דחיה וניכור, שרוב הפחדים והמעצורים והמבוכה שלנו מגיעים בדיוק משם.
כשאני מול מישהו ככה, בסשן, בביחד, בבועה, כשאני שם בקיצוניות הזאת ועד למקסימום, זה יושב לי על שני מקומות מאוד עמוקים, שני קצוות קיצוניים שמאוגדים בי וכול אחד מושך לכיוון השני, מקסימום באחד ומינימום בשני,ששניהם כבר צורך כול כך חזק ונכון לכרגע זאת הדרך היחידה שמצליחה להגיע לזה בעוצמות האלו ועד הסוף.
זה בין הרצון לברוח והכי רחוק ולנתק כול קשר למציאות, ללכת לאיבוד בכאב,לשחרר כול שליטה, ביטול מוחלט של מה ומי שאני, להתנתק מהאסופה שאני ביום יום אל שום דבר וכלום, ואפס וריק מוחלט, אין כלום מלבד ביצוע והכלה וכלי לדרישות של הצד השני, ביטול של כול המרכיבים בי, של כול עצמיות שיש לי, של כול מה שבונה אופי, ערכים, אגו, חומות, עבר, מחשבות, פחדים… רק להיות כלי,רק להיות, ונטולת הכול, הכי נקי הכי כלום והכי הכול.
ובין הרצון הזה להרגיש ולהרגיש הכי חזק, בעוצמות קיצוניות, ווליום מחריש אוזניים, לעורר בי חשמל, להרגיש משהו ובמקסימום, כשכול דבר מתחדד ותהומי, להרגיש ועד הסוף ושיחלחל ויבעבע בפנים, שיזיז וינער וישפיע ויניע ויעיר כי אין אחר מלבד זה עכשיו,זה כאן ועכשיו ולא שואל או מתנצל, לא מנומס, ולא מאופק, אלה מציב מולי עובדה מוגמרת, רוצה או לא רוצה, יכולה או לא יכולה, תרגישי.
בקצוות האלו, במורכב והאמביוולנטי והדואלי הזה, בקיצוניות, במנוגד והטוטאלי, העד הסוף הזה,
רק שם אני שלמה.
