|
|
|
נעבור על כל סנטימטר בגוף שלך עם נוצה, נר דולק, וכף עץ.
לא בשביל בדיקת חמץ. לא לא, מזה לא תצאי נקייה.
תם ונשלם הקונדס, חזרתי להיות דלעת שיש לה (נשלט) בסוגריים ליד השם. פסח ואחד באפריל, שילוב משמיים. ושמחתם בחגיכם!
קודם כל, איפה השיר הזה היה כשכתבתי מזמן פוסט על מנגואים?? לא כל יום יוצא לי לערוך פוסט בן שנתיים ולשפר אותו משמעותית. עכשיו אני בטוח שהפרי הכי חושני הוא מנגו. Fight me אם אתם חושבים אחרת. שלושה חודשים לתחילת העונה...
יום אחד בשבוע שעבר ובשעה רגועה יחסית בלי קהל מישהי שעובדת איתי שיתפה אותי בתוכניות של קבוצת פייסבוק שהיא חברה בה לצאת למועדון בילוי בתל אביב. על הדאנג'ן שמעת? 😮🤐🤨😏 אז סיפרתי לה שהייתי 'פעם אחת' עם חברה שהזמינה אותי ללוות אותה לשם, מה ראיתי, מה עושים שם, איך התנהגו אליי ואלייה (יפה, ולצערי פחות יפה בהתאמה. זה היה לפני הרבה שנים.), ועל הלך הרוח הכללי העכשווי כפי שאני תופס אותו ביציאה לכל מועדון, בלי קשר לסאדו מאזו או לא- שאנשים עדיין בפוסט-טראומה מהקורונה ולא לגמרי שולטים בעצמם. אין הבטחה שלמרות שהיא עם קבוצה של בנות שמגיעה יחד ושהן שומרות אחת על השנייה לא ייהרס להן הערב בגלל מופרע אחד. ומספיק אחד. הייתם עוברים לידה ביום-יום ולגמרי יכולתם להתבלבל שהיא בדרסקוד. לובשת שחור ועקבים, מקועקעת, אישיות מדליקה וחריפה. בתוך מועדונים של הקהילה אני רק יכול לדמיין את תשומת הלב שהיא תמשוך.
ואז נכנס עוד אחד מהחבר'ה בעבודה לחדר והיא שיתפה אותו בשיחה. איש מבוגר יותר, לא שמע על המועדון או על הקהילה קודם, והשאלות שלו לגמרי החזירו למצב 😮🤐🤨😏 שהייתי בו קודם: "מה, לוקחים שם אנשים מהקהל ומרביצים להם?" "מה, הם מגיעים עירומים?" "מה זאת אומרת עבדים/שפחות?" "מה, לוקחים שם אנשים מהקהל ו..." נראה שהנקודה הזו ממש הפריעה לו ושנינו הרגענו אותו שלא, לפי החוקים לא מכריחים אותך להשתתף בניגוד לרצונך. עדיין היה מעניין לראות חברים וניליים מעלים נושא כזה בהפתעה. בהחלט נקודת השיא של היום ההוא. ממה שאני יודע היא בסוף לא נסעה, החליטה על מועדון מוכר אחר, ונילי, וגדול יותר. ואני? אני אחזור למסיבות בקרוב מאוד לעשות אתכם שמח. כיף רק לחשוב על זה.
מאז הביקור האחרון בסטודיו מוריקאי. יותר מדי זמן.
74 מטר חבל בתיק.
24 עוגיות מלוחות תוצרת בית.
3 מסכות (שיהיה ספייר למקרה שתיקרענה).
ושותפה חדשה-ישנה שבלעדיה זה לא היה קורה.
מתרגש
נתראה שם ל-
נר שביעי של חנוכה
אני עם החתול המצויר על החולצה הלבנה
מיאו*
סוף סוף עדכון לתמונות באלבומים!
📷🔨🏓 בגלריית הצעצועים נמחקו תמונות ישנות או ספציפיות מדי, ואת מקומן תפסו חדשות. מאז 2018 לא עדכנתי את הגלריה אז הפעם השקעתי בהרמת סט צילום מפואר.
נוספה גם גלריה חדשה המרכזת את מיטב תמונות הטבע שצילמתי בטיולים האחרונים שלי, וביניהן תמונות עירום- מצב טבעי לחלוטין 🌲🌾🍆
בסה"כ אני תופס עכשיו את כל העמוד הראשון כשנכנסים לעמודי האלבומים. איך זה בתור קריאה לתשומת לב?
חשבתי אם לעשות מנוי זהב קצר ולהוסיף את התמונות לבלוג...
חשבתי אם לכתוב פוסט על היתרונות והחסרונות של מנוי שכזה...
ואז נתקלתי בפרסומת לאתר אינטרנט ישראלי חדש שמתיימר להוות תחליף לאתר הכלוב כמיקס של אתר קהילה/הכרויות בדס"מי ושהפורמט העסקי שלו לא נתמך רק על מנוי זהב, אלא על סולם שלם של מעמדות למנויים:
בוכה על ההזדמנות המפוספסת להכניס מעמד של מלך/מלכה.
עאלק ההרשמה והשימוש חינם. גם ההשפלה. אחרי שסיימתי להקיא קצת בפה החלטתי שעדיף להישאר כאן, ועם המנוי כמו שהוא לעת עתה. יסלח לי כלובי, אני פחות מקבצן וטוב לי. עדיין אסיר תודה שיש לי את המקום הזה לביטוי עצמי, ועל כל מה שהוא מאפשר לי לעשות ולהיות.
נר שישי של חנוכה
את הנר הרביעי של חנוכה העברתי בפורום, שם שאלו על משחקי מחשב בדס"מיים. שיתפתי כמה המלצות שאני בטוח שיהיו קוריוז להרבה מהקוראים. משחקי מחשב הם התחביב שמכניס הכי הרבה אור לחיי, והצמצום שלהם לחיפוש אחר גרפיקה מרשימה חוטא למקורות של אינטראקציה והתמודדות עם מגבלות טכנולוגיות בשביל לייצר חוויה. יש הרבה מוץ להפריד מהבר. המון פורנו זול. ויש יהלומים נסתרים כמו אלו ששיתפתי.
תחום אחר של משחקים שבו דווקא יש לי פחות ניסיון אבל מרתק לא פחות בשל כך הוא משחקי הקופסא. הגרפיקה סטטית, ישנה אומנות בדרך בה החוקים מכוונים ומכווננים, ובמיוחד כשמדובר במשחקים קטנים ואינטימיים יותר הישיבה ליד השולחן שואבת את האנשים למיקרו-קוסמוס אחר. מתוכם יש את המשחקים שעוסקים באינטימיות. נתקלתי בכתבה הבאה באיזור ולנטיינס השנה. תכננתי לעשות עליה פוסט בחג האהבה אבל העיסוק במשחקים באתר הרגיש כמו הקישור הטבעי בשבילי להוציא עוד פוסט מהטיוטות.
https://io9.gizmodo.com/8-tabletop-rpgs-that-are-way-hotter-than-valentines-day-1841572867
אף אחד מהם לא בדס"מי מטבעו אבל מי אמר שאי אפשר לגרור את החוויה לשם? היופי במשחק הקופסא הוא שלמרות שהחוקים נוקשים על הקרטון, לא צריך לדעת לתכנת בשביל להרחיב את היריעה ואת הסיפור שטווים ביחד. כמו משחק של ג'נגה, החורים בבסיס בונים לגובה אחר, ואף משחק לא דומה למשנהו.
אולי נארגן ערב משחקים?
נר חמישי של חנוכה
פוסט שלישי בסדרת הטיולים, פוסט שלישי בסדרת חנוכה. איזה קטע.
פסי הרכבת עוברים בתוך איזור התעשייה של קיסריה, צמוד לחורשת עצי אקליפטוס גדולה ודיונות רחבות ידיים. השבת לא רציתי לצאת לטיול רחוק מהבית כי הגיעו אורחים, אז יצאתי לקנות עלי גפן מהדרוזי שמגיע כל סופ"ש לאיזור וגנבתי שעתיים של הליכה בחולות לכיוון החורשה. בלי תכניות לעשות שום דבר קינקי בניגוד לפעמים הקודמות. הדיונות מנוקדות בעמודי חשמל גבוהים המגיעים מתחנת הכוח בחדרה, ובנקודות ביקורת רבות של מקורות בהן צינורות המים בוקעים מהאדמה. ציפיתי לפגוש בשטח אופנועני שטח וטרקטורונים אך למרבה ההפתעה במשך כל הטיול לא ראיתי אדם אחד. גררתי רגליים בחול הרטוב מהגשם והלכתי לאט יותר מבטיולים קודמים, בלי הרבה מה לראות מעבר לחגבים קופצים פה ושם.
משהתקרבתי לחורשה נתקלתי בגדר תיל חדשה למראה, ועליה שילוט- [סכנה! מרעה בשטח.] ואכן עדר שלם של פרות ליכך לו עשב בנחת, מדי פעם פרה סקרנית הישירה מבטה אליי, כאילו היא מזהה את תגית האוזן של פרה מספר 33 שנשארה תלויה מהתיק על גבי. לא העזתי לחצות את הגדר והמשכתי בשביל המתעקל בניסיון להתקרב עוד יותר לעצים. גדר תיל נוספת עם שילוט יותר מדאיג- [סכנת טביעה! הרחצה אסורה!] גרם לי להרים גבה. כבר הייתי ממש בקו העצים, אולי שיח מפריד בין הדיונות והחורש, אז מה פתאום טביעה? אז זהו- שכל היער הזה הוצף והפך לביצה אחת עצומה. ציפורים בודדות המריאו ונחתו על המים והשאירו אדוות בוהקות בשמש אחריהן, גזעי העצים הסתתרו עמוק מתחת לפני השטח, וסירחון של מים עומדים שייחסתי קודם לפרות המסכנות הציף את החושים. הדבר היחיד שהיה חסר זה חמור בודד ואת הבקתה של שרק בשביל להרגיש שאני נמצא בסרט.
איפה עוד רואים ביצות בארץ? את אגמון החולה ייבשנו. והכנרת באזורים המוצפים לא נחשבת. אני בטוח שזו הביצה הראשונה שביקרתי בה בחיים! איפה עוד רואים ביצה במרחק עשר דקות נסיעה מהבית?! הייתי חייב להתקרב לשפת המים אז המשכתי עם גדר התיל עד שהגעתי לנקודה בה הקרקע קרסה מתחתיה ואפשרה להחליק פנימה לאיזור המסוכן. בלי שום רעיון יותר טוב מה לעשות עם עצמי אחרי זה הורדתי מכנסיים והשתנתי. נקרא לזה טביעת/תביעת בעלות על השטח. אח"כ הסתובבתי חזרה ובדרך שחשבתי שהיתה נורא משעממת בסה"כ בהלוך פתאום נגלו יותר ויותר דברים מעניינים בחזור.
שדה מלא פטריות בר מתחת לעץ שמושלם לפיקניק ולתליה מחבלים, באנג נטוש של סטלן שהלך מזמן, אתר זריקת זבל פיראטי של בקבוקים ופחיות שנראו כאילו היה בהם פאק בייצור ולא שהיו בשימוש מעולם. אפילו לא הגעתי לחמש אחוז כיסוי של שטח הדיונות, ואמנם רובן יהיו רק חול וחול, אך מי יודע כמה עוד שטחים מוצפים אוכל לגלות בתוכן. אחד נוסף לפחות שאני יודע לגביו ומעולם לא ביקרתי בו כבר קפץ לראש הרשימה של המקומות הפוטנציאליים. רק בשביל לגנוב שעה של שקט, ולארוז בגד ים.
נר שלישי של חנוכה..
..וסליחה על האיחור
רצה הגורל ומכל המקומות שבהם יכול היה העור שלי להלבין, זה קרה על הזין. בהתחלה ככתם בהיר טיפה בהשוואה לעור מסביב, ואז עוד אחד, ועוד אחד על הביצים בצד. ואז הם מאבדים עוד ועוד צבע ואני מתחיל לדאוג איזה שם מ-101 כלבים דלמטיים יהיה הכי מתאים כשם חיבה חדש לכלבלב זב החוטם שלי. freckels יכול לעבוד. הומור בצד- בהקת העור יכלה לפרוץ בצורה הרבה יותר חמורה ובאיזורים יותר חשופים ובשלב הרבה יותר פגיע בחיים מאשר זה שאני נמצא בו כעת.
עריכה: המצב שלי לא כזה חמור כמו שאני מתאר אותו וכמו שחיפוש של בהקת יחזיר לכם תמונות בגוגל. לקחתי קצת חופש יצירתי והגזמתי. החיים הם לא שחור-לבן. תודה כנה למגיבים בפרטי. המשך הפרסום המקורי מטה:
הקוריוז שבזין מנוקד אמנם העסיק לי את המחשבה איך שותפות מיניות ייתחסו למצב. האם הן יופתעו, יתנהגו בטבעיות, ירתעו כאילו שמדובר במחלת מין? העיסוק עצמו היה לא בריא לנפש. התשובה הגיעה לבסוף כשערב שלם הידיים שלה ושלי לא ירדו מ-patch (יותר טוב?). אמנם היה חשוך מספיק לאור הנרות שישאר הספק אם בכלל ראו את הכתמים של domino (??) אך לבסוף הבנתי שלא משנה מה יהיה, אני ו- dottie (שבמקור היא בכלל כלבה) נישאר צמודים כל החיים ושלא משנה כמה מכוער או לא הכלב, לכולם מגיע ליטוף. 🐶
הומור בקדמת הבמה- הבריטים האלה והקינוחים המשוגעים שלהם. מרגע שגיליתי שקיים פודינג שהמרכיבים העיקריים בו הם שומן בקר מזוקק וצימוקים שחורים, רשמתי לעצמי שאני חייב לאכול את הזין המנוקד הזה לפחות פעם אחת בחיים. שלא לדבר על שיטת הבישול/אידוי המשוגעת הזו. מכירים מקום שמייבא את הגרסה בפחית השימורים של זה לארץ?
מה?
לא. לא מדובר בלמצוץ לעצמי את הזין.
איך הגעתם לזה בכלל?!
נר שני של חנוכה
אמרו לי דבר מה היום- שהייעוד שלי הוא בשירות לקוחות. משהו ביחס ובעבודה שלי עם אנשים השאיר רושם חזק מספיק בשביל לחלוק איתי את המחשבה שאוכל להפיק מכך הרבה סיפוק עצמי.
בהתחלה נרתעתי כי מקצועית אני שואף ליותר, ואז נזכרתי במה אני עושה כאן והבנתי שאיכשהו המחמאה היתה לא רחוקה משאיפה אחרת- לשרת, להתמסר, להיות שם בשבילה, ולהיות שם בזכות. שנבחר זו את זה, שנאהב אחת את השני, ושנהיה מסופקים תמיד.
אם הייעוד שלי הוא לשרת כך אכן אהיה המאושר באדם.
נר ראשון של חנוכה
רשומה נוספת בסדרת הטיולים. הראשונה כאן.
את הטיול השני שלי מחוץ לעיר עשיתי בשמורת הטבע 'החורשן' וליתר דיוק בחלק הדרומי שלה. השמורה שהיא גם שטח אש וגם מנוקדת בשדות של משקים חקלאיים קטנים חולשת על שטח רחב ומהקריאה המקדימה הבנתי שתהיה מאתגרת להולך רגל, שכן היא מושכת אליה רוכבי אופניים ומכוניות 4X4 רבים. בכל זאת הצחיק אותי לחשוב על עבדי ניקיון עולי רגל לחירבת טאטא (חורבת המטאטא*) הנמצאת בתחומיה. התכוננתי לקרוע את הרגליים ולנקות רק את הראש.
הטיפוס במעלה הגבעה הראשונה אכן היה מעיק. שיפוע לא קל על אדמה שנחרצה עמוקות בגשמים, כשלצד הדרך מטע של עצי פרי הביא ענני ברחשים לאוויר ומתיקות חונקת. למזלי המסיכה שנועדה להגן מפני וירוסים עזרה גם להסדיר את הנשימה בלי דאגה משאיבת חרקים, ולקראת סוף הטיפוס היה אפשר להסיר אותה בשנית כשהטבע נפרס לפניי ומאחוריי. שם, בשיא הגובה, היה שדה פתוח עם שתילה צעירה של מי יודע מה, עצי חרוב בודדים נותני צל, ושיחים צפופים בכל נקודה מעבר לשביל. בקצה אחד של השדה הסתתר לו תותח בריטי ישן נטוש וחלוד, האטרקציה הזו לבדה היתה שווה את המאמץ שבטיפוס. בניגוד לטיול הקודם כבר הבנתי שכאן לא אוכל לרדת ולחקור את האדמה בעומק הסבך, אך מבלי לומר נואש המשכתי בשבילים העולים לגבעה הבאה ורשמתי לעצמי לבדוק אילו הפתעות אמצא בצידו השני של השדה בדרך חזור.
סימון השבילים התפצל. לפי השילוט יכולתי לבחור מימין- דרך נוף. ומשמאל- שביל אופניים. לפניי נפתחה המשך העלייה בדרך סלולה אך לא מסומנת. עד כאן הלכתי ישר אז מבלי להתבלבל המשכתי קדימה ולמעלה. בדרך נגלו לי חורשת אורנים גבוהה עם מיטת קוצים רכים. המקום הזכיר לי שיחה אחרת שהיתה לי פעם בה נשאלתי אם הייתי מוכן לשכב על קוצים עבורה. הברחשים הרבים והקרבה לשביל היו תירוצים קלים לא להישכב פה, זה שאני כבר לא איתה היה יותר קשה במשך תקופה ארוכה. הסתובבתי והמשכתי ללכת. סוף העלייה הוביל למבוי סתום. מנגל נטוש בראש הגבעה ונוף שכולו שיחים ועוד שיחים ובסה"כ שעמום. חזרתי לפיצול ובחרתי בדרך הנוף. עם הבטחה למראות מעניינים יותר וירידה לשם הגיוון זו היתה הבחירה העדיפה.
השביל המתפתל הוביל למטע זיתים שניטע על סלע מגולח במיכון כבד ולפיצול נוסף. על הדרך הראשית נסעו כמה רוכבים והחלפנו ברכות שלום ובוקר טוב. בחיפושיי אחר השקט בחרתי לרדת לפיצול שהיה לא עביר לרוכבים. הצמיחה בעמק היתה צפופה יותר ונוחה יותר לעצים לעלות לגובה. רצועה צרה וקרירה הצמודה למטע נוסף סיפקה הפתעות נוספות מעשה ידי אדם. דגל ישראל קטן על גדר התיל סיפק מעט גאווה אחרי שיישרתי אותו לעמוד זקוף. ספסל שבנתה משפחה "באהבה", כי ככה הם כתבו עליו, ושהובא לטובת הטיילים לקרחת יער קטנה שקרני שמש חודרות אליה סיפק תמונה כל כך פסטורלית שאפילו הברגים הבולטים והשורטים על הספסל לא קלקלו.
הטיול הפך מטיול בשמורת לטבע לטיול בשדות. שני טנדרים של חקלאים עמדו בשטח. אחד בילה בוקר רגוע עם הכלב, השני העלה רחפן לאוויר לסקור את השטח. פעם היו מתחבאים פה שודדים לפי ההיסטוריה. אמנם באתי להתחבא ולגנוב קצת שקט אך עם חולצה אדומה בוהקת הדבר היה קשה. שמרתי מהם מרחק מנומס והמשכתי במעלה ובמורד צלע גבעה מיוערת יותר ששערי בקר הונחו בכניסה וביציאה ממנה במסלול מעגלי. השמש כבר היתה גבוהה בשמיים ועם סגירת המעגל התחלתי לשוב על צעדיי במסלול ההפוך חזרה.
עד שהגעתי בשנית לשדה הרחב הספקתי לפגוש בדרך סוס מרשים ביופיו ורוכב מרשים בגילו, ולאסוף לידיי בלוט וספלול. בלי סיבה באמת בזמנו. בהתחלה נדמה היה שהצד הזה של השדה לא הכיל שום נקודת עניין נוספת וכבר התחלתי להתבאס שהירידה לכביש כבר קרובה מתמיד. במקום זאת מצאתי מתחת לאחד העצים מארז של ארגזי תחמושת ושאריות של מנת קרב ישנה. השיחים היו פחות צפופים והחלטתי לבדוק מה עוד החיילים נטשו בשטח. רצועות של מנשא כלשהו.. עוד פחיות שימורים.. ו...? תגית לאוזן של פרה. במבט נוסף וקפדני יותר, גם שאריות של הפרה. קצוות שיער, שברי עצמות וקרניים קטנות היו מפוזרים רחוק אחד מהשני. כאן היה מקום מנוחתה האחרון של פרה מספר 33 לפני שנטרפה ע"י כוחות הטבע, ופתאום נחתה עלי ההבנה שזו הפינה השקטה שחיפשתי. רחוק מהשבילים, אדמה שטוחה ורכה, צל ואפס חרקים. הודיתי לפרה, ופרסתי את המחצלת לפיקניק שלפני ההרפתקאה האחרונה.
כמו בטיול הקודם, הורדתי את כל הבגדים להרגיש קרוב יותר לטבע. חוץ מלדגמן על האוזן את התגית ולדמיין אותה קבועה שם בפירסינג, פרסתי את סט החבלים בצורה מסודרת והכנתי את המצלמה** לתיעוד של התרגול שעבר כל כך הרבה זמן מאז יצא לי לעשות בפעם האחרונה. אחרי ההליכה הארוכה לא הייתי צריך חימום נוסף, ולשם שינוי אפילו לא הרגשתי שהזעתי ממאמץ בעבודה עם החבלים. אולי בגלל הרוח, ואולי בגלל העבודה האיטית והמתודית יותר עד שנזכרתי בטכניקה. הזמן עבר בנעימים עד שאפילו הבטריה בטלפון נגמרה. התרתי וקשרתי את עצמי מחדש בצורה מאולתרת אך קשוחה לא פחות מהראשונה. זרקתי את עצמי על המחצלת ופרקתי את שארית האנרגיות העצורות. כשהרגשתי את העייפות גוברת התרתי סופית את החבלים ונשכבתי לנוח פרוש ומסופק.
את הקיפול של החבלים, המחצלת, הציוד, והירידה לאוטו עשיתי עם הבלוט בתוך ה'ספלול' שלי מאחורה, ועם הספלול על ראש ה'בלוט' מקדימה. עוד אלתור של הרגע האחרון.. גם את התגית לקחתי כמזכרת שאולי תשמש אותי ביום מן הימים. גיליתי מחדש את האהבה שלי לטבע, וכמו שחתמתי את הרשומה הקודמת על הטיול- כבר סימנתי לי את היעד הבא.
והרחק על כתף הגבעות
עוד נושקות קרניים אחרונות.
ערב בא, ערב בא.
* לחורבה לא הגעתי, אבל השם כן הזכיר לי שחירבתי מקל מטאטא לא שלי ושאני חייב לקנות אחד חדש. אולי אספר על זה בפוסט אחר 😉
** שוקל ממש להעלות את התמונות מהטיולים לאלבומים. תכף כבר יהיה אוסף מכובד.
זה קרה בפעם השניה מאז תחילת הקורונה. סימן שזה לא מקרה חד פעמי ולכן חשוב להזהיר מהתופעה ולנקוט בקצת שיימינג פומבי. כבר נתקלתי בקובידיוטים מכל מיני סוגים אבל האדונים המבוגרים יותר שקיבעו לעצמם את ההרגל הבא לוקחים את כתר חוסר המודעות העצמית. 👑
העבודה שלי היא משרדית, מול קופה. האם אין דבר טבעי יותר כשנתקע לכם שטר בארנק או שאתם רוצים לדפדף בניירת שהוגשה לכם מאשר להוריד את המסכה מהפנים, ללקק את האצבע בנדיבות, למשוך את הכסף/מסמכים משל משיחת שמן על ראש המלך, להגיש אותם אליי ורק אז להחזיר את המסכה מעל הפה?! 😵
...לפחות את השטרות אני יכול להטביע באלכוג'ל לפני שהם עוברים הלאה כעודף לאדם הבא 😷
העיקר הבריאות. תשמרו על עצמכם!
