נעורי הגבעות

בחתך בין האינטרנט של הדברים, טלדילדוניקה, ואבטחת מידע- האקר אחד חושף איך פרץ לבאטפלאג האלחוטי הפופולרי של חברת Lovense.

בפברואר השנה פורסם מאמר מאת קת'רין מאייר והאו-מין צ'ן בירחון "מיניות ותרבות" שבהוצאת ספרינגר.

https://link.springer.com/article/10.1007%2Fs12119-019-09590-x

תרגמתי וסיכמתי חלקים גדולים ממנו בזמנו, אני מביא כאן את הסיכום כעת בעקבות פרסום שאלה רלוונטית בפורום, שאני חושב שהתשובה אליה מורכבת ובדיוק זו שהחוקרות ניסו לבדוק. החלקים החסרים הם פרקי הדיון, המסקנות, המחקר העתידי, וכל האיורים והטבלאות. בחרתי להשמיט אותם משתי סיבות- אלף כי המקור הוא עמוד בודד לכולם ושווה לדעתי לקרוא פרקים אלה בשפת המקור; ובית זכויות יוצרים. אני חובבן ולא מעוניין להתעסק עם ספרינגר עם תרגום מדויק ומלא :)

▲▼▲▼▲

תקציר

המחקר הפנומנולוגי בדק את נישואיהם של 6 זוגות בהם רק אחד מבני הזוג בדס"מי והשני לא. המשתתפים רואיינו בנושאים: תהליך הבנייה מחדש של מערכת היחסים המינית בין בני הזוג; ההשפעה של התרבות הלא מקבלת בדס"מ על הפעילות של בן הזוג הבדס"מי; טבע דינמיקת הכוח בהקשר הנישואים והשפעתה על תהליך המשא ומתן של הזוג. פרק הדיון [החסר, גבעות] נכתב עבור מטפלים במטרה שייהפכו להיות מודעים לדינמיקת הכוח ולקול הנישואים ולאפשר יצירה משותפת ופרודוקטיבית של הזוג את מושג הסקס ביניהם.

פתיח

סקס ומיניות הם מרכיבים מרכזיים בברית הנישואים. יחדיו הם מבטאים את הניסיון המיני, הציפיות וההעדפות של שני אינדיבידואליים. ככל שגדל הגילוי של תסריטים מיניים, העדפות והעדפות הימנעות, כך גדלה שביעות הרצון ממערכת יחסים ארוכת טווח. צרכים וקונפליקטים מיניים זוהו כאחד מחמשת נושאי הדיון הקשים ביותר עבור זוגות. דיונים שכאלה עלולים לגרום לשותף להרגיש פגיע, מפוחד, או בושה. כאשר מקור הצורך קשור לתרבות הנתונה לסטיגמה כגון בדס"מ עלול להיווצר קונפליקט במערכת היחסים.
המחקר שם למטרה למלא פער בספרות האקדמית הנוגעת לחוסר התאמה בסקס ובמיניות ולמקומה האינטגרלי בתקשורת ובחיים של חיי נישואים נורמליים. השאלה המרכזית שהמחקר שואל היא "כיצד זוגות נשואים מתקשרים ונושאים ונותנים על החוקים, התפקידים, והציפיות שלהם מהמיניות בקשר כאשר בני/בנות הזוג שונים ביניהם בהעדפה ובזהות המינית שלהם בתרבות הבדס"מ?"

מהו בדס"מ? [לא סוכם. נבחרו נקודות ענייניות. הקהל כאן אמור להיות בעל דעה בנושא. גבעות]

• אין בלעדיות לבדס"מ ולמגע מיני. הם יכולים להתקיים ביחד ובנפרד.
• כח מוגדר כיכולת להשפיע על אדם או קבוצה ולהתנגד להשפעה הנגדית מצד המטרה.
•  10% מאוכלוסיית ארה"ב מוערכת כשותפה במידה זו אחרת של התנהגות בדס"מית.
• סיבות להתנהגות כוללות ביטוי עצמי, שחרור פיסיולוגי, תחושת כח ושליטה, הפגת מתחים, אינטימיות, וכו'.
• יכול להיות חלק אינטגרלי מהזהות העצמית או פעילות המתבצעת מחוץ להקשר מיני.
• הפסיכופתולוגיה נשענת על מעט מחקר שעבר שינוי דרמתי לאורך השנים.

גורמים המשפיעים על אינדיבידואליים בדס"מיים ובני/בנות זוגם

על אף השינוי בפסיכופתולוגיה חוקרים מצאו כי מתרגלי בדס"מ יותר סביר שיחוו דיאגנוזה שגוייה של הפרעה נפשית, קשיים מול רשויות חוק, אלימות, וטיפול לא הוגן מגוון אחר. ההצגה של בדס"מ באור שלילי במדיה כ"מסוכן ופתולוגי" הוא דוגמה להשפעה התרבותית על מערכת הנישואים. פעילות בדס"מ באזורים מוגבלים כגון מסיבות סגורות, דאנג'נים ומועדוני קינק יוצרים תחושת ביטחון, קהילה, תמיכה פנימית ועמידות. ההסתרה גורמת גם לריגוש ותחושה שמדובר בפעילות נדירה. בהקשר
מערכת הנישואים הסתרת ההתנהגות פוגמת בשביעות הרצון ממערכת היחסים של בן/בת הזוג. חשיפה מרצון של ההתנהגות מעודדת מיניות חיובית מצד שני הצדדים.

מערכות יחסים קבועות בדס"מיות מחזיקות מעמד לרוב עקב ההצלחה במשא ומתן ובניית אמון. יש לעודד את בני הזוג להגדיר עבור עצמם את הפנטזיות, הציפיות ודרגות האחריות על מנת למזער מקרים של חוסר הבנה, אכזבה וסלידה עתידיים. אין מחקר אמפירי שבוחן את חוסר ההתאמה המינית והניסיון של זוגות נשואים בהם רק צד אחד מזדהה כבדס"מי. המחקר הזה ממלא חלל בספרות וחוקר איך זוגות עם מיניות שונה מתקשרים בינם לבין עצמם ומנהלים משא ומתן על החוקים, התפקידים והציפיות הקשורות לאספקט זה במטרה לאפשר לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש הבנה עמוקה יותר ואסטרטגיות לתמיכה בקליינטים מאוכלוסייה זו.

שיטת המחקר

פנומנולוגיה מזהה תיאורים משותפים ומשמעויות אצל מושאי המחקר. הטיות מוקדמות של החוקרות הוסרו בעזרת כתיבת epoche.

קריטריון הקבלה למחקר דרש זוגות נשואים מעל לשנה, סיסג'נדרים, ובעיקר הטרוסקסואליים. רק אחד מבני הזוג היה מורשה להזדהות כבדס"מי/ת, כל עוד הצהירו על ותק של מעל שנה בפעילות. התנאים עבור מחקר זה יושמו על מנת לשפר את מידת ההומוגניות בתוצאות. CARAS, ארגון ללא מטרות רווח תמך בפעילות החוקרות והגביר את מהימנותם בקרב קהילת הבדס"מ על מנת למשוך את עינם של משתתפים פוטנציאליים. חמש זוגות שאישרו את השתתפותם מראש משכו את ההסכמה, וכך נותר מדגם של שש זוגות בלבד. החוקרות מודעות לעובדה שגודל המדגם וההגבלות על אופי המשתתפים מגבילות בצורה ניכרת את היכולת לבצע השלכה על כלל האוכלוסייה הבדס"מית.

כל אחד מבני הזוג רואיין בנפרד, ראיון חצי מובנה שהתחיל בשאלות בנושאים:

• ההשפעה של תגובתה השלילית של החברה לבדס"מ על הפעילות של בן הזוג הבדס"מי.
• תהליך ההבניה מחדש של הפן המיני במערכת הנישואים.
• טבע הכוח בהקשר הנישואים והשפעתו על התהליך שעבר הזוג ביצירה המשותפת שלהם את משמעות הסקס עבורם.

נשאלו גם שאלות פתוחות ספונטניות כשאלות המשך לתגובות המשתתפים, והמראיינת חלקה גם תגובות רפלקטיביות עם המשתתפים על מנת ליצור אווירה סומכת.

הראיונות הפכו למידע הגולמי שעובד שורה אחר שורה. נעשתה עבודה לזהות אמרות משמעותיות לשאלות המחקר ולנושאים הנופלים תחת עדשת המחקר. תשומת לב יתרה ניתנה למושגים המורכבים העוסקים בכוח וכיצד בם משפיעים על המשא ומתן בנושא חוקים הקשורים לסקס בתוך מערכות הנישואים של המשתתפים.

תוצאות

הראיונות חשפו את התהליך בו בני הזוג תקשרו בתוך הנישואים, ואשר במהלכם למדו והשוו את הזהות וסט העמדות המיניות שלהם אל מול אלה של בני זוגם. ההשפעות התרבותיות והבדלי הכוחות בין בני הזוג שנגרמו מרב-גוניות היו בולטים.

כח והשפעה תרבותית

• השפעת היחס המיינסטרימי השלילי באופן כולל- חמישה מהמשתתפים, בדס"מים ולא, אזכרו תקריות אישיות שלהם אודות אפליה ישירה ועקיפה שחוו מאינטראקציות עם חברים, משפחה, עיר מגוריהם, ומקום עבודתם. המיינסטרים לוקה במידע מדויק.
• קושי בחשיפה ראשונית- כל בני הזוג הבדס"מים תיארו כיצד הם חיכו עד אשר הרגישו "בטוחים" או "יציבים" בקשר לרמה מסוימת בכדי לגלות לשותפיהם על הזהות הבדס"מית.

בעת החשיפה, ארבעה מבני הזוג הבדס"מים דיווחו על תגובה שלילית ראשונית, כאשר הקול של השותף הונילי המוביל והדומיננטי בשיחה: (1)"זה מוזר" (2)"אני לא מספיק/ה עבורך?" (3)"אני לא רוצה שהזהות שלי תיקשר ותסתבך עם זה" ו-(4) השקפה כי בן זוגם הקינקי לקה במחלה.

החשיפה גרמה להבנה כי הזהות המינית של בן הזוג אינה תאמה לחלוטין לא לזו שלהם ולא לתפיסה של המשמעות המשותפת של המיניות אותה יצרו עם בן הזוג. העובדה שהזהות המינית של בן הזוג הייתה הופכית למודל הקלאסי של סקס השאירה רבים מבני הזוג הוניליים עם תחושות של חרדה, בלבול, ותמהים אודות ההשלכות על הנישואים ועל חיי המין שלהם בעתיד.

כח בתוך תרבות הבדס"מ אל מול מוסד הנישואים

שני זכרים בדס"מים אשררו כי מגדר הוא לא גורם השפעה מהותי בתוך קשרים בדס"מים מתוך הניסיון והתצפיות שלהם על חבריהם בקהילה. חלוקת הכוח הייתה קשורה יותר למי נתפס כבעל תפקיד המחזיק כוח מאשר למגדר שלהם. למרות האמור, ארבע נקבות בדס"מיות הגיבו על ההשפעה המהותית שיש למגדר על הקהילה. בהיותן נשים הן חוו את השותפות בקהילה אחרת- קיבלו יותר תשומת לב וחוזרו ע"י רבים אחרים.

כל המשתתפים דיווחו שבדס"מ הוא מרכיב מרכזי בזהות העצמית שלהם כבני אדם. הקבלה או ההבנה של תרבות הבדס"מ מצד בני הזוג הוניליים הפכה להיות קריטית בתחזוקת הקשרים הרגשיים בין בני הזוג הנשואים. כל הזוגות דיווחו בסופו על דבר דינמיקת כוח שווה בתוך הנישואים. רובם זיהו שאותם יחסי כח נבעו מהדרך בה תקשרו ביניהם להגיעו להחלטות משותפות. חצי מהזוגות סיפרו כיצד תפקיד הכוח הבדס"מי חלחל לתוך הפעילות במערכת הנישואים, בעוד החצי השני סיפרו כיצד התפקיד לא הצליח לחלחל ולהשפיע על חיי היומיום.

באופן כללי נמצא כי הכוח הוא נזיל ומבוסס סיטואציה אצל רוב סיפורי המשתתפים כאשר נגע הדבר לטיב מערכת היחסים המשוקלל עם בני/בנות הזוג.

כח בתוך תהליך המשא ומתן

הבנת המשמעויות סביב סקס הייתה קשה במיוחד בתחילת המשא ומתן, ועוד יותר למי שהזדהו כדומיננטיים. רבים מהמשתתפים הוניליים חלקו סיפורים דומים על בלבול ראשוני וחרדה. תחושות חוסר הוודאות והיציבות שפקדו אותם לעתים קרובות הושתקו עקב הבושה והסטיגמה שיש לבדס"מ. למרות זאת, אותן תחושות הפכו למוטיבציה להתחיל משא ומתן לחידוש המשמעות המשותפת של סקס בתוך מערכת הנישואים.

מרבית המשתתפים זיהו אצל בני זוגם תבניות התנהגות של המנעות מקונפליקט. לא להשמיע את קולם אודות צרכיהם ורצונותיהם בסקס היה בשביל להימנע מחוסר נוחות ועימותים. בעיקר בני הזוגות הבדס"מים נמנעו- או שהם זרמו עם ההשפעה של בן הזוג או שהם בחרו לנקוט פעולות למלא את הצורך הפרטי שלהם מבלי לשוחח על כך עם בני הזוג.

כאשר כבר התקיים דו שיח אודות צרכים או בעיות בחיי המין, לעתים קרובות היה זה הקול הנשי שהשמיע וחולל אותו בדרך ביטוי מלאת רגש. המסר שיש להתחיל במשא ומתן עבר בהצלחה בעזרת מילים כגון "אנחנו צריכים לדבר", ו-"זה חשוב".

מרגע שנשמעו הצרכים האישיים של מי מבני הזוג הם מצאו אסטרטגיות לשא ולתת דרכן על חוקים וציפיות. האסטרטגיות שויכו לתתי קטגוריות:

• מידע ככלי מו"מ- בו בן הזוג הונילי למד עוד על תרבות הבדס"מ ומה היא מהווה בדיוק. ביקור אנשי קהילה, סדנאות מקצועיות וכו'. על אף היעילות בשינוי התפיסה הראשונית ושבירת הסטיגמה, בעיות עם האסטרטגיה סבבו סביב כמות הזמן המושקעת בפעילות הושמעו בטיפוסיות ע"י בני הזוג הוניליים. הלמידה גררה שיח חדש הסובב על תכיפות המפגשים ורמת המעורבות בהם בנוסף לצרכים ולציפיות.
• צבירת ניסיון ככלי מו"מ- בו בן הזוג הונילי מוכן לנסות את אורח החיים הבדס"מי המועדף של השותף לפחות פעם אחת במערכת הנישואים מבלי להבטיח המשכיות. כל המשתתפים העידו כי מבחינתם זה נועד לשם ביצוע פעילות חיצונית לזהות המינית המשותפת. כאשר המשתתפים התבקשו להרחיב על החוויה נשמעו תיאורים חיוביים וגם שליליים. ככלל, הניסיון עזר לזוגות להבין בבהירות שהבדס"מ לא יהיה חלק מרכזי או מועדף בחיי המין.
• תרפיה ככלי תקשורת- כל הזוגות דיווחו על הליכה לתרפיה אישית/זוגית/משפחתית, שחלקה מתמשכת. עבור חלק מהמשתתפים התרפיה נועדה לעזור לנווט את העולם החדש שנגלה להם. התרפיה אפשרה להם חלל לבחון את המחשבות והחוויות האישיות/קולקטיביות סביב סקס, נישואים, ובדס"מ. המטפלים אשררו את הרגשות והתגובות שלהם, ועזרו למשתתפים ללמוד יכולות תקשורת אפקטיבית. בנוסף, מרבית המשתתפים ציינו את החשיבות שלמטפל תהיה מודעות קינקית, שכן כך יוכל להבין את הקונטקסט הייחודי בו פועלת הדינמיקה של בני הזוג.

חוקים הנוגעים לנישואים ולסקס

מתוך המשא ומתן נבנו בצוותא חוקים חדשים ומערכות ציפיות הנוגעות לפן המיני של מערכת היחסים. אצל ארבע מהזוגות יושם מודל של נישואים "פתוחים", בהתחלה נוקשה ושאח"כ התפתח והתגמש ונעשה מקבל יותר. הזוגות הנותרים שיתפו כיצד החוקים שלהם גם השתנו בצורה דומה. התפתחות לאורך זמן. קנאה הייתה רגש נפוץ שעורר שיח מחדש בכל פעם.

למרות שמערכות החוקים היו יחסית מגוונות בין הזוגות, ככל הנוגע לסקס החוקים נשארו קבועים למדי. בתור דוגמא- כל הזוגות הפתוחים החילו חוקים על שימוש באמצעי מניעה ובדיקות מחלות מדבקות גם בין בני הזוג וגם אצל השותפים מבחוץ. תנאי יסוד אלו היו לא ניתנים למשא ומתן וחצו גם מגדר וגם זהות בדס"מית אצל כל הזוגות.
בני הזוג הבדס"מים הרגישו לעתים קרובות אחריות מוגברת לספקר תחושת ביטחון ואמון לבנני זוגם. החוקים שנקבעו בנוגע לקיום פעילות בדס"מית בתוך הנישואים עצמם עדיין היו בתהליך התפתחות אצל מרבית הזוגות לאורך הטיפול זוגי/אחר שהשתתפו בה.

אני חוזר להסתכל באלבום ששלחת ורואה את עצמי. רק את עצמי. רואה איך שהנחת אותי עם כיסויי העיניים והאזניות עם הרעש הלבן. מה שלא ראיתי אז אני רואה עכשיו וזה עדיין במידה מסוימת לא מספיק, איך לומר.. מדויק? שלם? שלי? שלנו? אולי 70% מהזמן הייתי ככה. ממוקד במגע שלך בלבד ולא מודע לגמרי מאיפה תגיע המכה הבאה, וכמה מכות הגיעו... בכלים שונים ומשונים שיכולתי רק לדמיין ושאפילו עכשיו קשה לי לשייך את התחושה שהם השאירו על חלקים גדולים מגופי אל הצורה שלהם. צורה אליה אני נחשף כשאני מדפדף לתמונה הבאה ורואה אותם על שולחן הקפה או על הספה על ידי. רואה אותם, ולא אותך.

באקט השני חזרתי לראות. התקרבת אלי עם מסכת האב"כ ושלטת בנשימתי ע"י חסימת הצינור לפרקים. כאן היה משחק סודי ללא מילים מיותרות. לא בזבזתי חמצן ונלחמתי להמשיך להסתכל לך בעיניים בהתרסה. בלי לשים לב החזקת את הצינור בשדה הראייה ההיקפי המוגבל שלי ושם השארת אותו. דרך עדשות הפלסטיק העבות עוד יכולתי להבחין מתי ידך התקרבה לחסום את צינור החמצן. חיכיתי לרגע שבו היד תרד. שהאוויר ייפסק בהפתעה. שאני שוב אהיה עיוור. במשחק הזה העיניים שלך היו עלי, ושלי עלייך. הכול קטן והולך עד שרק דבר אחד נשאר. מבט שלא יכול לזוז. מהפנט ומחבר זוג אנשים. אני יכול להשבע שהחזקת את הנשימה גם מהצד שלך.

התמונות מתחלפות לאקט השלישי. המסכה ירדה וכיסוי העיניים חוזר. עוד כאב. עוד עונג. עוד עינוי. עוד תחושת עילוי. בין שלל התמונות שעצרת לצלם, אני פתאום רואה השתקפות מהויטרינה מלאת הפיצ'פקעס. את ההשתקפות שלך מחזיקה בטלפון ומצלמת. יד אחת על המותן, רגליים מסוכלות אחת לפני השנייה, כתפיים שמוטות מנחת. עכשיו היד שלך נמצאת בתמונה. עכשיו אני יכול להרגיש אותך. הלוואי והמדף העליון בויטרינה היה ריק. אז הייתי זוכה גם לראות לך את ההבעה על הפנים, שמורה לעד. לפחות הבודהה במדף העליון יושב ומחייך.

אולי חצי מהאלבום מוקדש לנקיונות ולאפטר-קר שגם בו השתובבנו. אני מנקה לך את הבית מכל שלוליות הריור והשעווה. אני מסדר את הצעצועים והחבלים לאחסון. אני נשען על המרפסת אל מול השקיעה. אפילו אחת שלי מוריד כביסה מהחבל. כל אותן תמונות הן תמונות שלך, לא שלי. כולן מנקודת מבטך. שיתפת אותי במה שראית דרך עדשת המצלמה ולכן למרות שאני מופיע בכולן, אני רק המושא, או האורח. אז להבא אני מציע שנצטלם יחדיו. היד שלך לא תחסר לי, והתמונות יהיו של שנינו. מה שהרגשתי חקוק בלב, ומה שאני רואה יכול להיות עשרות מונים טוב יותר אם רק אראה אותך לצידי.

כן, אני כבר חושב על ה-להבא. מפתח תמונות בראש, וחשק.

היא נכנסה לחדר. האורות היו כבויים כולם מלבד גחלת הסיגריה המרצדת בקצה פי עם כל נשימה עדינה. ישבתי על הכורסא עם הפנים אליה אך היא לא יכלה לזהות אף תו בפניי. אורו הכחול של הירח היה ממלא את השמיים אילולא גשמי הזעם והסופה שסערה בחוץ, ואילולא הוילון הכבד שכיסה את חלון המרפסת הגבוהה. בזכותם יום אפלולי הפך למטיל אימה של ממש.

סיפור

היה אפשר להריח אותה. מבושמת ביותר ממובן אחד. הטבק לא הסתיר ממני איך ניחוחות האלכוהול ששתתה לפני שבאה, הבושם שפיזרה על צווארה, וניחוחות מיניותה שטפו את החדר. נשפתי חזק ועננת העשן שבקעה מפי הדגישה את מה שחוש הטעם צרח. גיריתי את עצמי לדעת.

זה

בידיה היה סל נצרים מלא כל טוב. שעות שהיא הסתובבה בג'ונגל העירוני להשיג מיני דברים מבלי לדעת את הסיבה לחלוטין. באקט של הומור סודי שלחתי אותה להביא בקבוק יין, ביצה אחת בודדת, ושיער מכלב שנשך אותה. מי חוץ ממני עוד זוכר שאלו המרכיבים לשיקוי המרפא חמרמורת. לפי מצב הבקבוק החצי ריק ידעתי שכדאי להתקדם. בכל השיחות המקדימות גיליתי עליה עולם של דברים. המקסים ביותר מביניהם, זה ששבה את דמיוני והיה הבסיס לכל הערב הוא הפוביה שלה מרעמים וברקים. פוביה שהיא לא נרפאה ממנה מאז היתה קטנה, ושהייתה גורמת לה לאבד שליטה בסוגרים.

נכתב

אפשר שהייתי אכזרי כי יש לי חוש חייתי, זאבי של ממש, למזג האוויר. הייתי יכול להתערב עם חזאים דמיקולו על מליון דולר שירד גשם בניגוד לדעתם המלומדת ולזכות כל פעם. למעשה כן זכיתי במספר התערבויות אך את המליון הראשון שלי לא עשיתי כך. אפר מקצה הסיגריה התפורר ונחת על ברכי. החזיר אותי למציאות. סימנתי לה להתקרב למיטת האפיריון הגדולה שהפרידה ביננו ובלחיצה על כפתור שלט רחוק הפעתי עבורה מוזיקה שתתחיל לרקוד בסטריפטיז חושני. כך היא עשתה עד שלא נותרה פיסת בד אחת על גופה. קראתי לה שנית ובהצבעה שקטה כיוונתי אותה להסתכל יותר מקרוב על עמודי המיטה, שם השארתי זוג אזיקים מחוברים בחלקו העליון של כל עמוד.

כחובה

היא הבינה את כוונתי ואזקה את עצמה לעמודים, רגליה נותרו בפיסוק קל שהשאיר אותה חשופה עוד יותר. קמתי. הסתובבתי אחורה הרחק ממנה, צעדתי לכיוון הווילון ותלשתי אותו מהמתלה בעוצמה שהפתיעה גם אותי. עד עכשיו היה רק גשם, ובצירוף מקרים קוסמי שאליו היה לי חוש שישי, את התנועה ליווה ברק ולאחריו רעם שהרעיד את החדר. הראשונים של הערב, והרחק מהאחרונים. גם מדענים מרושעים שונאים אותי. התזמון היה עד כדי כך טוב.

בצ'אט.

הצרחה שבקעה מפיה היתה מסמרת שיער. האלכוהול שזרם בדמה החם וביטל שכבות של עכבות עורר את כל השדים מהעבר. כשהיא כעת יכלה לראות את פני באור הברק הכחול והבינה שאני לא מי שהיא חשבה שתראה היא איבדה את זה לחלוטין. כן. אני הזאב והיא אדומת הפנים היא הכיפה האדומה שלי. שמעתי עוד רעם מתגלגל ונבנה. שמעתי עוד טפטוף קצת שונה. הפעם מתוך החדר, על הרצפה מתחתיה, ושחרתי לטרף.

הנשמה שלי קשורה לגוף בשרשראות ברזל ובמנעולים. חומות אבן גדולות ובצורות. שריון ומאחוריו בשר עבה. קשה להגיע לנשמה דרך הבשר. יש מי שמצליחים למצוא את הדרך ובמכות ובכלי משחית מנערים את הציפור הישנה בכלובה. מפתיע כמה קלה הדרך לעומת זאת, אם רק שרים לה. אז המנעולים נפתחים. השרשראות נעשות קלות כנוצה. החומות אינן שם.

הנפש לא מבינה עברית. לא מבינה אף שפה למען האמת. היא מבינה את הטון, את המנעד, ואת התנועה במרחב. היא חיה חושית, ונוחה לסוגסטיה. מתמסרת ורומנטית. מרגע שהיא נענית לקריאה היא עוברת דרך ומעל כל המחסומים, וכאילו נמצאת במקום אחר. ישנם משוררים טובים ממני:

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך

ושבויה בין כתלייך

ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

זה התדר. בעבר נפשי יצאה אל מספר נשים. לא במקרה כולן שולטות, ההתפתחות המינית המאוחרת שלי קרתה כמעט בצמוד לפריצה שעשיתי לתוך קהילת הבדס"מ. בכל פעם שזה קרה לא היה יום שלא חשבתי עליהן, והלילות גם התנקדו בדמותיהן, במילים שלהן, בשחזור המעשים שעברתי איתן. בכל פעם שהנפש שלי נתנה כנף היא חזרה מחוזקת מהמסע, ויכלה לעוף רחוק יותר. מציפור שיר קטנה היא גדלה להיות רחבת כנף, יאה לחצרות המלכות בהן היא נחתה.

אני חושב שאני יודע מאיפה נוצר המבצר שהיה הבית לנפש שלי. דימוי עצמי וחברתי בגילאים מוקדמים. בושה מהמיניות האלטרנטיבית כשזו התפתחה. אני לא הולך לפרק את החומות האלה לגמרי גם עד סוף ימי חיי. אני לא חושב שאני מסוגל לכך. אני גם לא חושב שאני רוצה. סוג של 'דע מאין באת'.

בימים אלה איני נמצא בקשר. לא חסר לי בדס"מ- אני דוחף את עצמי לצאת ולחוות יותר ממה שיש לעולם להציע. העולם הפיזי מאפשר לי מגע וקרבה. העולם הווירטואלי מאפשר לי שיחה עם תאומי נפש ממקומות רחוקים. כן חסרה לי ההתמסרות המלאה של הנפש לאישה אחת, ולמרות כל ההתקדמויות אחד הקשיים העיקריים שלי הוא האקט של החיפוש. ביישן נותרתי, בררן וספקן. איך אוכל להתמסר למי שאני לא מכיר? אני לא. איך אכיר אם לא אצא? אני לא. איך אני יודע שזה הדבר הנכון לעשות? כי למדתי להקשיב לנפש בעצמי. אני יכול לשיר לה עד שקולי ייאלם, זה לא יהיה אותו דבר.

כשהנשמה מוצאת לב חדש, זה משול לנס. ההיגיון יכול להתפורר. אני מרגיש שיכור ולא מיין. אני מחייך רחב יותר ואני הרבה, אבל הרבה פחות כותב את המילה 'אני' בפוסטים. אנחנו נמצא אחד את השנייה (או שני את האחת כפי שאני למדתי לאהוב להגיד), ואת תרגישי את הרומנטיקה, ההתמסרות, והשותפות.

אני חייב לכתוב לך עוד אבל יש גבולות של טעם טוב ויש מגבלות של זמן. היום תכף חולף, ואיתו המנדט שקיבלתי לחובה בצ'אט. איכות על פני כמות. ד"ש לחשופית.

באחת מהרפתקאות משחקי ה'אמת או חובה' בצ'אט מחוץ לכלוב נידבתי חובה יצירתית בעיניי שנתקלה בהתנגדות מצד מנהלי החדר.

"עליך לפנות בהודעה פרטית (שוות ערך להודעה אדומה כאן) לפרופילים שנמצאים ישירות מעליך ומתחתיך ברשימת המחוברים. תמצא תירוץ בעצמך שיסביר למה פנית".

הרעיון הכללי היה לייצר יותר תקשורת בין משתתפי הצ'אט. להרחיב את מעגל ההיכרות, ולכל הפחות לברך בברכת שלום פשוטה. באותה עת היו בחדר גם מנהל וגם מנהלת שהסבירו לי ששם (כמו פה), ישנה תופעה עצובה של הצפת תיבת ההודעות הפרטיות אצל נשים. הם בתור מנהלים עוד צריכים להיכנס ולבדוק שלא מדובר בתלונה או פנייה אחרת לגיטימית, אך שיש תחושת דרופ של ממש מהניהול של התיבה עצמה וכל הסחלא שמצטבר בה.

למרות שאני מבין את המצב הנסיון שלי עד אותו רגע באתר היה ממש תמים ואחר. כל ההתכתבויות שניהלתי שם נמשכו בנימוס ובהתלהבות הדדית שבכלל מתקבלות/נשלחות הודעות, והנחתי שאם 'אכריח' עוד אנשים להתנהג בהתאם התוצאה תהיה אך ורק חיובית. קטונתי.

עכשיו לשאלה- נניח והייתם שכנים של מישהו ברשימת החברים המחוברים לצ'אט והייתם מקבלים הודעה פרטית מהפרופיל מסיבה זו בלבד. רק כדי להתחיל שיחה.. כיצד הייתם שופטים את ההתנהגות הנ"ל?

כן, יצאו לי שני פוסטים בסדרה ברצף. לא מכוון בכלל, ומתאים פרפקט. מכיוון שמצאתם את המשפט הסודי אשתף אתכם בסוד. אם תגיבו 'חובה עליך לבצע את הניסוי אצלנו' תזכו בכבוד רב ותגרמו לי לעשות כן ולדווח בפוסט המשך.

סיפור מקרה:

איש נמצא במסיבה. זוג זרים, נשלטת ואדונה תופסים את עיניו. הוא מובילה ברצועה, היא לבושה בכל מיני קישוטים תואמים לדרסקוד של המסיבה, הכוללים באופן ספציפי אביזר שאינו מאפשר לה יכולת דיבור.

לא מתוך חנופה לאדון או חמדנות לגברת, אלא מתוך רצון טהור להחמיא על ההשקעה הניכרת בהכנות ובבניית המראה שלה, כיצד הייתם מציעים לאיש לפעול?

▲▼▲▼▲

בינתיים משאיר את השאלה הנ"ל פתוחה, ומוסיף עוד אחת כללית יותר להדליק את הניורונים. כיצד הייתם/ן מעדיפים שייפנו אליכם או לבני/בנות זוגכם במסיבות בשביל להחמיא? אם שווה דיון נעבור לפורום.

עבד ניקיון אבל לא כזה שמנקה. כזה שהוא נייר לקמוס של הניקיון. כפפה לבנה. אחד שיהיה יחפן בהגדרה, ורגיש כמו באגדת הנסיכה והעדשה בכפות רגליו. יסתובב בבית וייתקל בכל גרגר אבק, פירור או שערה טועה. יסבול ממש ועוד ייענש על שלכלך את רגליו המושלמות.

*מנער את הראש מצד לצד*

*קם להעביר טיטוא*

*תקף לכל המגדרים, נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות; לא הזמנה לפניה בנושא, לא שיהיו.*

עכשיו שמעתי את הבשורה. אפליקציית ההודעות המיידיות תיסגר ב-19 לאוקטובר עקב קשיים כספיים.

אם גם לכם יש שם צ'אטים זה הזמן לשקול לשבור את האנונימיות שאפיינה את הפורמט ולהגר למקום אחר יחד עם אהוביכם.

עבורי זה דרמטי. ישנה מישהי שרק דרך קיק היינו מדברים. השולטת הראשונה שלי. היא הבטיחה להתנתק בשביל לתת צ'אנס למערכת יחסים רצינית לפרוח עבורה. ארבעה חודשים ויותר של שקט מאז, וההבטחה שנדבר אי שם בעתיד עכשיו תלויה בגליוטינה בעוד שעון החול סופר את הימים לאחור. עצב גדול.

בחדשות קשורות, חרושת השמועות מאותתת כי גוגל גם ככל הנראה תסגור את שירות הצ'ט האנגאאוטס שלה מתישהו בשנה הבאה.

מה נסגר?! 😕

אני לא מזוכיסט. כאב לא משך אותי כשנתקלתי בבדס"מ לראשונה, ולא יותר מדי מאז. מה כן? ריתוק. קשירות. ברזלים, עור, חבל. גם הדברים המטורפים. גיבוס הגוף, מיטות ואקום, קבורה חלקית/מלאה. השבוע חוויתי לראשונה כאב מסוג חדש בשבילי.

במרכז הסטודיו על השטיח היפני המסורתי התמסרתי לרמה חדשה של ריתוק בחבל. גוף נגע בגוף. הוא ישב על רגליי ומחץ אותן לעצמן בעת שהכין את החבל. ידיו מחבקות את הירך והשוק וראשו קרוב לראשי אך במבט מוסט לעבודה. רק בהפוגות בהן החבל ננעל למקומו הוא הרשה לעצמו להתקרב ולשתול נשיקה חפוזה בבסיס הצוואר. מעוֹדֵד ומעוּדַד, ומרוצה ממני וממעשה ידיו.

ברגל השנייה הוא כבר היה מהיר וקשוח יותר. כל מילימטר שיכל לסחוט ולהדק הוא השתדל לקחת. ההיכרות שלו עם הגוף החדש נעשתה ביסודיות בשעה הקודמת, בה הוא תרגל איתי לראשונה את אותו מצב ושיתף איתי שכבר התחיל לתכנן את הסט הבא, הנוכחי. כשסיים לעבור על שתי הרגליים וראה כיצד הבהונות לא מיושרות ושישנו חופש מסויים הוא שיחרר והתחיל מחדש, מעט אחרת.

כף הרגל כבר היתה רדומה לחלוטין. איבדתי בה תחושת שליטה ולמרות שהמוח שלח פקודות תזוזה לא התקבל כלל פידבק. הבהונות זזו כאלו בשליטת רוח רפאים, ואגב רוח, שינוי טמפרטורה היה הדבר היחיד שבעצם כן חזר למוח. ליטפתי עם כף רגלי השנייה את הראשונה וזה הרגיש כאילו נגעתי בגוף זר. כשהוא תפס בה הרגשתי את החום מידיו מהדהד לתוכן, ואז את הקור של המזגן מכה בהן כששחרר.

הפעם הוא עזר לי להיעמד על כף הרגל הרדומה ולשבת על העקב עם כל משקל גופי. מהפוזה הזו יכולתי לראות שהרגל שלי עדיין היתה מחוברת לגוף למרבה הפלא. הבוהן הגדולה תפסה זווית טבעית, שנראתה לא טבעית בהשוואה לאחותה השנייה וגרמה לגל חדש של פחד ורצון לזוז. הוא התחיל לקשור את הרגל מחדש, הפעם באפס חופש, פעם חמישית בספירה הכוללת בין שתי הרגליים.

חוסר התחושה היה צפוי להתפשט במעלה שתי הרגליים, ובו בעת התפשטה לה האימה מאיבוד השליטה בגוף. כבר תרגלתי עם חבלים בעבר.. עם עצמי עליי, עם אחרות ואחרים מתחילים כמוני. לא עם בעלי ניסיון כשלו שיודעים להסתכל ולגעת בצורה שתוודא שהכול בסדר, או להעריך את כושר הספיגה הפיזית והמנטלית של הנקשר. במילות הרגעה שהכול עדיין בסדר ובעזרתו ירדתי חזרה לשכיבה על הגב, שלול מהיכולת לראות את קצה גופי [כהערת אגב, עוד אבן במאזניים לטובת תיקון המצב הנ"ל בעזרת דיאטה וספורט 🏃‍♂️].

משמאלי היתה תלויה בחורה שלא השמיעה הגה (או שלא שמעתי), ואם האומץ שלי היה חזק יותר הייתי מוצא את עצמי בסיטואציה דומה. ביקשתי שלא, והוא כיבד. נשארנו על הקרקע בעת שהוסיף חבלים מסביב לאגן, אזיקי ידיים שנמשכו לקורה בתקרה, ועוד זוג חבלים אחד לכל רגל ולקורות נוספות בצדדים. לא יכולתי לסגור את הרגליים הפתוחות לרווחה. ככל שמרחב התנועה שלי הצתמצם ככה הפה שלי נפתח. יזמתי שיחות איתו ועם כל מי שבא להגיד שלום ולהסתכל. אני לא יודע איך זה היה בשבילו אבל בשבילי זה היה הרגע המכונן שבו לא שחררתי את עצמי לחוויה. נכנעתי לפחד ולא אליו. כשהוא רצה להשתיק אותי הוא פשוט נעמד לי על הרגליים והביט עלי מלמעלה. מהר מאוד וכאילו מהאתר הגיעו התחושות של החום והמצוקה הלא מוסברת. לא הייתי צריך להיות תלוי בשביל להרגיש חלק קטן ממני כאילו ככה כשהוא ירד מעלי. התאפסתי והתרכזתי בו בחזרה.

גם כשלבסוף התחיל לשחרר אותי לאחר אנקות, הצקות הדדיות וסט צילומים מחוייך, עוד הרגשתי כאבים כמו גלים. לחץ עצום שמשתחרר לאט וגפיים שמרגישות כמו קרשים נוקשים כשמנסים ליישר אותן. שום הצלפה לא הגיעה לסף הזה. כל הדם שנעצר והתקרר התחיל לזרום במהירות הרגילה וכשעלה ללב גרם לגוף לרעוד. ההקלה המנטלית גם לקחה חלק בסיפור. החבל האחרון שירד מהגוף היה זה שתפס את הידיים למעלה. נשבע שהפיתוי לשחרר את עצמי היה שם אם אותו חבל לא היה. עוד היבט של קושר בעל ניסיון. ההתאוששות היתה מהירה ממש, ותוך דקות בודדות כבר עמדתי על הרגליים מחדש. גם הנהיגה חזרה הביתה לא נפגמה מכאבים, אם כי הדעת הוסחה כשחלמתי בהקיץ על מה שעברתי לשברי רגעים.

אני שמח שבאתי לסטודיו באותו יום. לא קבעתי מראש עם אף אחד/אחת ודי ציפיתי להעביר שם את הערב בתרגול עצמי. במקום זכיתי לקחת צעד ענק קדימה בתחושה של הדבר האמיתי, ולמפות את צעדיי הבאים. היום, כמה ימים אחרי, אני מחזק את המיצוב המקורי שלי. אני לא מזוכיסט אבל יש כיף בלרקוד עם הכאב, במיוחד כשהוא דורך לך על הרגליים. תודה.

▲▼▲▼▲

עריכה חשובה

בזמן שסיימתי לכתוב את הפוסט הנ"ל קיבלתי התראה שאישה יקרה, הדיקאנית והמייסדת של מסלול הלימודים שלי במכללה נפטרה ממחלה. איני מוצא לנכון לפתוח על כך פוסט חדש. מלבד העיתוי האומלל והתנודתיות במצב הרוח אין כל קשר בין החדשות הנ"ל לאתר או לבדס"מ באופן כללי. עדיין, אנסה למנף זאת לטובה. אם אתם או קרוביכם נאבקים במחלה היו חזקים. אם בריאותכם איתנה, הקדישו קצת זמן לקרוא וללמוד: https://www.cancer.org.il

בריאות לכולם.