נעורי הגבעות

אחת מתופעות הלוואי של הכינוי שלי היא שמדי פעם פונים אליי בתור מר פון טראפ, או שמצוטטים עבורי את הפזמון המפורסם "רוֹקְדוֹת הַגְּבָעוֹת לִצְלִילֵי הַזֶּמֶר..". למרות שהטעות הזאת נפוצה למדי כהנחת יסוד ללמה בחרתי בשם, יש אמת מסוימת בכך שצלילים מסוימים גורמים לעבדכם לרקוד. הקליק שנשמע בעת שמנעול נסגר למשל. הקפיץ במנגנון הפנימי דחוס ומחכה להשתחרר ולדחוף בכוח את הבריח אל קיר המתכת. זה צליל חד שגורר שתיקה מסוימת אחריו, כאילו הוא שואב לואקום את שאר גלי הקול הנעים באוויר. הצליל הזה מסמן עבורי התחלה של ערגה למפתח, של חוסר אונים, של עוצמה ומשקל שנחים על הגוף, ושל ביטחון. העולם כולו מתכווץ לקליק, ועוד אחד, ועוד.. עוד מנעולים שנסגרים פעם מקרוב ופעם מרחוק. פעם עלי ופעם לנקודת עוגן. שני הגופים שעד עתה נעו לבד הופכים לאחד ולא נפרדים, ולמרות זאת הם בוחנים את הגבולות תמיד. כל הכיף במנעול אחרי שהוא ננעל הוא למצוא את החופש שנשאר, וככה אחרי שהעולם חוזר לפוקוס מתחילה סימפוניה חדשה כשכל המנעולים נוקשים ומרשרשים. אין כמו רעש של מנעול שחוץ מלהמצא שם, אפילו בלי לאבטח דבר, עדיין יכול להיתלות בחופשיות ולהזכיר את קיומו כשהגוף משקשק אותו לכאן ולשם לתוך קולר או אזיק מברזל.

*קליק*

🔒🔑🔒🔑🔒

דוגמא נוספת התגלתה אצלי עוד לפני שידעתי בדס"מ, ועוד לפני שידעתי מי אלו אינדיאנה ג'ונס או וונדר וומן. הייתי מוקסם בתור ילד רק מלקחת מקל או חוט חשמל ולהניף אותם במהירות ולחתוך את האוויר. האנרגיה הקינטית נצברת וגוברת, משליכה את עצמה אחורה ממפרק כף היד ועד לכתף. השליטה באם היא תשתחרר ברגע אחד של אימפקט או תיחלש בהדרגה ובחמלה למטרה (ולכלי עצמו, לא פחות חשוב) תקבע גם היא סט צלילים עוקב אחר ומקסים בזכות עצמו. חוץ מהמשקל ובניגוד לנקישת המנעול, ההנפה מתהדרת בעומק. אם נעילת המנעול צמצמה את העולם למימד אחד, אז הנפת השוט/קיין/חבל מנצלת את כל שלושת המימדים במלואם. זה יכול להיות להתבטא באבחות גבוהות ונמוכות, קצרות וארוכות. ההדף יכול להעלם ברגע וגם להישאר ולהדהד בחדר ובדמיון. אין הנפה אחת שדומה למשנתה וכך נוצר הדואט של כלי ההקשה הכי 'רוחני' שיש.

*ווש*

📏💨📏💨📏

ויש גם את הדברים הפשוטים, כמו שאת מצווה לי

*בוא*

כיף לשחק עם צלילים.

ועכשיו תדמיינו שיש שם פשוט שורה של נשלטים ונשלטות עם הפעמונים האלו על הצוואר בזמן הביצוע 🔔

נו. הסרטון הזה של צ׳רלי עלה לפני פחות מרבע שעה וכבר מתמונת הקדימון הבנתי שמצפה לי פה משהו מיוחד, או שהאלגוריתם של יוטיוב משחק איתי משחקי שחמט תלת מימדי שאני אפילו לא מסוגל להבין. הגעתי לערוץ של צ׳רלי בזכות משחקי השחמט שהעלה, ועוד חשבתי לעצמי היום למה כמעט ולא רואים גברים נקשרים בקבוצה שעוסקת בלימודי קשירה שאני חבר בה. לך תדע.

אז על שלושת הדקות הראשונות והרלוונטיות לפוסט הזה:

חבל לי שהקהל המאאגניב והעריכה של הסרטון לא מחמיאים במיוחד לבחור ולקשר שלו. אני במלכוד כי עם כמה שאני רוצה להגיב שם אלף השם האמיתי שלי צמוד למשתמש ביוטיוב, ובית לא סימפטי לי לחטוף מקהל עויין של עשרות אלפים.  רשמתי לעצמי לחפש את הסרטון המלא המקורי לפחות. אולי הביקורת דווקא במקום, אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

ביומיים האחרונים הרגתי עשרות מהם בבית. הקיץ הגיע וכנראה הם מצאו מקום להשריץ בקרבת מקום. בשנה שעברה קרה אותו הדבר, רק יותר גרוע- קמתי בבוקר אחד לגלות מאות של רימות לבנות בגודל גרגיר אורז מסתובבות על רצפת המטבח. צלילי הפצפוץ שהשמיעו בעת שמחצתי אותן והגועל הראשוני היו כאין וכאפס לעומת הסבל שבא כמה ימים לאחר מכן. אלו שהצליחו להתחבא ולבקוע מהגולם כזבובים בוגרים החלו להתעופף ולהיתקע ברשתות ובחלונות הסגורים בניסיון לברוח החוצה לעולם. לפחות השנה נחסך ממני השלב הראשון. נותרתי עם מגבת ביד, מצליף בהם כמו שהפרות עושות בזנבן ומפיל אותם אחד אחד, כמו.. נו.. זבובים.

את הלקח למדתי כבר בשנה שעברה, הפחים מרוקנים קבוע, הכיור מצוחצח באקונומיקה, והרצפה עוברת שטיפה אחת לשבוע. איך זה קרה לי שוב אני לא יודע או מבין. ניחוש אחד לא מבוסס מדעית קשור בקארמה.

הרג של זבובים הוא לא חדש עבורי ואפילו התגאיתי בכך שבמהלך השירות הצבאי ניצלתי את השמירות בשביל להמתקצע ביכולת החשובה הזו לחיים. הייתי אכזרי. בידיים, בעזרת כלים, לא בחלתי באמצעים בשביל לצמצם את האוכלוסיה. הרגשתי עילוי כשמחקתי מפני העולם שניים, שלושה, ויותר במכה אחת. אלו שלא מתו מיד וצנחו לקרקע לא זכו להמתת חסד תחת המגף אלא הורמו ונתלשו כנפיהם. לאחר מכן הושלכו חזרה לחול המדבר הלוהט. חסרי המזל באמת הוטבעו באמבטיות של סולר בניסיון לחקור כמה זמן זבוב יכול לשרוד מתחת למים. שמונים במהלך שבת אחד, והמספר הזה לא מגרד אפילו את התחתית של אותה כוס חד"פ שאליה נערמו הגופות.

עכשיו הם חוזרים, ואני כבר לא אותו רוצח חם מזג. עלתה בי התהיה האם קרות הרוח שאני מפגין כלפיהם אומרת שהשתפרתי או התדרדרתי כאדם. אני רק רוצה שישמרו מרחק. עוד יום של קיץ. עוד זבובים בחלון.

*diptera = זבוב. הניגון נקרא סונטה לזבובים.

בדרך חזרה מהמילואים, בכביש שאני לא מכיר אחרי שה-GPS כבה ואיתו כל הוראות הדרך של וויז, נזכרתי בשם שלך. זהו מכתב על זיכרון.

עד היום אני זוכר איך הבטת בי כשהתכופפתי מתחת לשולחן בעבודה בשביל לחבר כבלים למחשב. מבט שהיה קפוא ככל הנראה על התחת שלי שחמדת לעצמך. אני זוכר את הטיול בפרדס שבו גנבנו לעצמנו חופן תותים לפני שברחנו לחורשה הצמודה לשבת יחד על העצים השבורים ולהתחבק. אני זוכר את הקיפאון באוטו בדרך אלייך באותו חורף מושלג. בכסא על ידי צנצנת מלאה בשלג טרי מהלילה שרציתי להביא לך כמתנה לפניי שיימס בשמש של מרכז הארץ. אני זוכר את כל התכניות שביטלתי כשהתקשרת מאמצע שום מקום רק כי רצית בחברתי, ואת איך שעזבתי הכול ובאתי. אני זוכר את המקלחת המשותפת שבה נשרף לי הגב מזרם המים הרותחים שנפתח בטעות בעוד מהלך של תשוקה, ואיך מול הכאב בחרתי לעמוד כחומה המגנה על גופך. אני זוכר את הנשיקה הראשונה שלי- איתך. גם את הבאות אחריה. את נקישות השיניים עד שמצאנו את המקצב ואת הלשונות והנשימות שהתערבבו זה בזו. אני זוכר את המציצה ההיא שהשאירה אותי ספיצ'לס, ואיך בביישנות ביקשתי לרדת לך כי רציתי לענג אותך, להוקיר לך תודה ולקחת אותך לתוכי.

נוכחותך הקצרה בחיי הייתה משכרת, ובשל כך הייתי מופתע שיום אחד שכחתי את שמך. שנים שהתת מודע שלי ניסה להעלות אותו מהאוב. עוד פרטים קטנים ושוליים צצו מדי פעם. פחית של בירה ששתינו, דיסק שמצאת ושמעולם לא עבד במכשיר הסטריאו, פעמים אחרות שדיברתי עליך עם אחרים, נסיעות על כבישים מוכרים קרוב לבית שלך, אפילו עד כדי נסיעה אחת בתוך השכונה בניסיון עקר להיזכר. הכול חוץ מהשם וזה היה כמו עינוי. אני יודע שכשנפרדת ממני הרגשת כאב שלא יכולת ולא רצית להסביר. ניתקת ממני את הקשר בצורה כה מוחלטת שגרמה לי להגיב באופן לא אצילי במיוחד. בין החפצים שהחזרתי לך היה ספר שירה, שבאחד העמודים שלו השארתי קפל בכוונה תחילה. את התסכול פרקתי על הספר המסכן, ואולי הקארמה הזו הביאה עלי את העינוי שבשכחה.

אני מקווה שבאותה נסיעה הביתה על מדי הצבא החמים והמאובקים מצאת מקום לסלוח לי בליבך, כי אחרת אני לא יכול להסביר מה הטריגר ששחרר את החסימה. התחושה היתה באותו רגע נהדרת, כל הצרות שבעולם התגמדו וירדה לי אבן ענקית מהלב. אני מקווה שגם את זוכרת בעיקר את הטוב. שתדעי שאני עדיין מתקשה לבקש עבורי דברים, אבל נכון לעכשיו אסתפק בלבקש מעצמי שלא אשכח אותך שוב. לעולם יהיה לי את הפוסט הזה.

היי שכנים יקרים,

זוכרים איך בשנה שעברה היה יום אחד שבו חדר הפחים של הבניין שלנו נראה כמו אחרי הוריקן? שקיות זבל פתוחות ומפוזרות לכל עבר, סירחון מחניק, וחוסר אכפתיות של כולנו (כולל שלי) כלפי המצב ותחושת רחמים מתפתחת כלפיי עובדי הסניטריה העירוניים והמנקות שהוועד שכר ושיגיעו רק בעוד כמה ימים?

אז בין כל הלכלוך אי היה אפשר להתעלם מהפליירים וכרטיסי הביקור של חנות הסקס שקניתם בה אלוהים יודע מה. אלוהים ואלכסיי. נראה שרוקנתם לו את המגירה של הכרטיסי ביקור! המראה של הכרטיסים הלבנים ורדרדים על רקע השקיות השחורות בכל פינה צרוב בזכרוני. נשארתי בחדר הפחים לספוג את הסוראליזם והסרנדיפיות שבגילוי כי יש לי אתכם כשכנים החולקים את אותה אהבה. קראתי כל קלף מלוכלכך והטקסט העלה בראשי מחשבות מלוכלכות. באמתלה של שיתוף וקיטור הוצאתי את הטלפון כדי "שאוכל לצלם ולשלוח בקבוצת הווצאפ של הבניין" -שיקרתי לעצמי. הייתי מת לגלות מי אתם ומה דרש כל כך הרבה ריפוד במה שאני חושד שהיה בחבילה שהגיעה במשלוח אשר הכילה מוצרים רגישים רבים. הייתי מת שנהיה חברים ושנפתח את המאנץ' הקטן בארץ. יצר המציצנות למיטתכם עלה וגבר עד שהמציאות טפחה על פניי ויצאתי את החדר לצנן את המחשבות.

עד היום סיפרתי את הסיפור הנ"ל במגוון פורומים שונים. התגובות לא הובילו אותי לפתח דלתתכם על אף שבחדר הפחים יש מצלמה. את מפירי הסדר מפזרי האשפה היה ניתן לאתר בקלות וכך גם אתכם אך פרטיותכם חשובה לי. זו הסיבה שאת אותה תמונה יקרה השמדתי מבלי לשתף. אין הוכחות פיזיות למה שקרה באותו יום מעבר לאלקטרונים המאחסנים את הטקסט הזה כאן. מה שהתגובות כן לימדו אותי זה שמשלוחים רבים כאלו כן מגיעים לאיזורינו השקט. אולי זה כי עברתי לכאן רק לפני כמה שנים, ממש בסמוך לפתיחת הפרופיל, אבל מבחינתי זה פתח לי את העיניים עוד יותר לשכונה ולשכנים שלי. נעשיתי חייכן יותר.

השבוע גיליתי משהו חדש-ישן נוסף! מסתבר שהרחוב שלנו צמוד לרחוב שהיה השראה לאחד השירים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים. 20 ריחות של דורי בן זאב. כמה אהבה יש לנו בחיים שזה משגע, ואת זה אני שמח לספר מעכשיו שכולם יידעו. אם כן ניפגש בכל זאת מתישהו בכובע ונוצה לצד הכביש בדרך לאחת מהמסיבות והאירועים אולי, דעו לכם שזה באמת ירגיש לי כמו זכייה בפיס.

בברכה, גבעות מקומה חמש. 🍉

קומיקאית בריטית מספרת על איך פנה אליה מישהו עם פטיש לבלונים;

וקומיקאי מקריא שיר שכתב בשם "מבלה בשירותי תחנת רכבת ונותן שמות לפינים של אנשים אחרים". סוג של פטיש? לא חשוב, העיקר שמצחיק!

(ערכתי גם את הפוסט הקודם עם תוספת קטנה. טריילר לאחד מפרקי הסדרה מתוך הבנה שמעט ממי שקרא נהנה מהביקורת הכרגיל ארוכה שלי, ומעין אירוע קשור שלא התאים לפוסט בפני עצמו. מוזמנים להציץ.)

בימים האחרונים עלו כמה פרסומים בפורום בנושא זנות. מכיוון שאין לי מה לתרום בנושא חוץ מדעה אישית אני בוחר להימנע מהם. הנושא טעון ברגשות ובפוליטיקה במעין מערבולת שלא מאפשרת דיון נקי בראש פתוח. פחות מארבעה עמודים באחד מהפרסומים וכבר נגמר החשק לבוא באינטראקציה עם המגיבים.

אז מה קשורה הכותרת? השנה קראתי מאנגה בשם "inter-species reviewers" ורציתי לשתף איך היא מתמודדת עם נושא כל כך טעון. בעולם פנטזיה עם גיבורים ומפלצות וכל הזנים המיתולוגיים שאתם יכולים לדמיין קבוצה קטנה ומלוכדת של חברים פוצחת בוויכוח מי יותר סקסית- בת אדם שמננמוכה בגיל העמידה, או אלפית יפהפיה בת 500. שתיהן אגב, זונות. כל החברים כתבו ביקורת על האיכויות של שתי הנשים בפסקה קצרה וציון מתוך עשר. קונצנזוס לא היה. מפה לשם החבורה מצילה מלאך אנדרוגינוס בתול ותמים, ויוצאת איתו למסעות ציינון בתי בושת ברחבי העולם לאחר שאותו ויכוח פרטי עורר עניין בקהילה המקומית וביקורות דומות פרי יצירתם הפכו למצרך ומקור הכנסה רווחי. כל אחד מהחברים תורם נקודת מבט אישית לצרכים של חיי המין של המין הפרטי שלו (אדם, אלף, מלאך, גמד, איש-כלב ועוד..), ומציגים מגוון רחב של אישיויות אליהן אפשר להתחבר רגשית.

הסדרה שיש לה כרגע כארבעים פרקים כתובים (או תריסר באנימציה) כיפית. מאוד מאוד כיפית. בכל פרק פוגשים מין חדש באווירת sex-positive מוחלטת ובהומור גדול. היא מלאה בחוצפה מהסוג במילעיל. כמו שיהודי אמריקה משתמשים במילה. הקשיים של העולם האמיתי שלנו נעלמים כקסם בפני המצקצקים באמצעות הכתיבה החכמה של היוצר, ובאמצעות.. נו.. קסם. אין מחלות מין או הריונות לא רצויים כי קסם פשוט פותר את הבעיה. זנות חוקית רק למי שבדמה יש דם סוקובוס ולמעשה כל המערכת החוקית והחברתית נבנתה כך שגם הלקוח וגם הזונה יוצאים נרווחים ומוגנים. יחסים כמעט סימביוזיים.

מבחינת בדס"מ קיימים פטישים מקבילים לעולמנו, כגון דאנג'נים שעברו רומנטיזציה. עינוי קשירות וגרימת כאב; פטישים בהשראת עולם החי, כגון אנשי-נחש שמאבדים את הראש למראה הטלת ביצה של אשת-ציפור; ופטישים פנטזיונריים לחלוטין, כגון גודל העיניים של הזונות הציקלופיות שמדורגות בדיוק כמו מידת החזיה של בת אדם רגילה. עין במידה DD מישהו? גם מבחינת מגדר יש קשת נרחבת של ישויות והיחסים לא מוגבלים לגבר לקוח ולאישה זונה.

האלוהים בעולם זה אגב, אישה.

הקריאה מומלצת בחום. מרגע שהתחלתי אותה לא יכולתי להפסיק. גם יכולות העיצוב והציור של המאייר זכאיות לשבחים. הדמויות אטרקטיביות, הבעות הפנים והגוף משרתות את ההומור בצורה מצויינת. הסקס מרומז ומצונזר מספיק ככה שלא מרגישים שקוראים פורנוגרפיה, אבל אין פחד מהצגת עירום חלקי ולפעמים פנטזיונרי שמשלים את כל מה שלא צריך לראות בשביל להבין. שתי נקודות החולשה הבולטות הן איכות התרגום שלפעמים חובבני, אבל זה פרט טכני; והבחירה ללוות כל ביקורת בציון מתוך עשר. אני מבין את ההחלטה כי זה בסה"כ משהו מאוד יפני לעשות ומקובל כמעט בכל תחום אחר של ביקורת, רק שמבחינתי לפחות יש טעם מעט רע בלתת ציון לקיומו של אדם. אם זה היה כמו באולימפיאדה שנותנים ציון לביצוע של אקט אומנותי אז זה היה דבר אחר. פה מרכיב הציון מחפיץ ובסופו של דבר מיותר לעומת הביקורת הכתובה והמפורטת של הדמויות על החוויה שלהם.

9/10

עריכה 14.5.2020:

הנה אני מעלה פוסט כזה ומגלה בדיעבד שהיה מפגש זום שאירח עובדת מין, חשפנית, ומלכת סאדו לשאלות ותשובות מהקהל ממש יום למחרת הפוסט הנ"ל. לא יצא לי להיות חלק ממנו וחבל שלפחות להרשמה אליו לא קישרו פה באתר או בפורום. בינתיים כל השרשורים נעלמו מהחמישייה הפותחת אך אין זה מבטל את העובדה שזה נושא חם שממשיך להעסיק אנשים רבים. אני עדיין לא רואה את עצמי כחלק מהמאבק, אבל המודעות עלתה.

בואו ונקפוץ אחורה בזמן לתקופה שלפני הסגר, ההגבלות, והשקט. אחד מסוגי האירועים האחרונים שעוד התקיימו במתכונת מצומצמת היו חגיגות פורים קטנות במקומות שונים. ביניהם סטודיו הקשירות החביב עלי הריץ תחרות תחפושות ועכשיו כשהסטודיו חוזר לפעילות אני שמח לשתף גם כאן באלבומים את פאר היצירה שזכתה במקום הראשון באותה תחרות. לא הרגיש הכי אחראי לפרסם על יציאה לבילויים פומביים בזמנו, מה אני אגיד.

התחפושת בנויה ממחטב שנשזרו בו חוטים במשך שעות ארוכות, פאה לראש משארית החוטים, עיניים מקרטון, וציוד קינק שנפוץ בכל בית: סרבל שחור לרקע פלוס כפפות וגרבי לייטקס אדומים. האם תוכלו לנחש מהי לפני הביקור בקישור? 😎 רמז: #114

יחד איתי זכו בתחרות חתול שהסתבך בכדור צמר 😺 ובת ים ששחתה באוויר 🧜‍♀️; ובחדר הסתובבו לא מעט שפנפני ושפנפנות חבלים ורופאי מגפה. אמנם מדובר בחדשות ישנות אבל תמיד נחמד להשוויץ בעבודת יד ובניצוץ יצירתיות מוצלח. שנזכה לשגרה חדשה קלה ושנזכור לשמוח בחלקנו. נתראה בקרוב.

כשהשיר הזה יצא והיו שמים אותו במועדונים בווליום מחריש אזניים ומעוות איכות, כל מה שאני שמעתי היה:

הו הצינגלה.

הו הצינגלה.

לא נסעתי בכבישים האלו חודשים ארוכים.

לא היתה לי סיבה.

אז הייתי הנהג והפעם בתור נוסע זכיתי לצפות בדרך ובאיך שהשתנתה;

ובמה שחמק מעיניי כל אותם זמנים.

הבנייה הבלתי פוסקת בכפר-קרע ואום-אל-פחם.

הסרגל לפני עפולה והגשרים של עמק המעיינות שנשארו כמו שהם.

גרפיטי הבחירות בבית שאן. (בעד אהוד ברק)

ההרים המוריקים שהיו ערומים משריפות.

מוצבי הירדנים בנהריים.

גזם העצים לפני צמח, ברושים כרותים בחיבוק אחרון של הצמחים המטפסים עליהם.

הצהוב העיקש של העלייה לרמת הגולן. כאילו לכאן החורף לא הגיע.

ובסוף הדרך.. חמת גדר.

נכנסים לבריכה הקטנה בסוף המתחם, דקות לפני שהחושך יורד והגשם איתו.

שורפים את המתח שנצבר בגוף.

בעבודה, בלימודים, במחשבות.

עדשת הפוקוס מתמקדת יותר ויותר בפרטים הקטנים.

אבנים צבעוניות ערומות בשכבות. אדום שחור לבן.

המגע של עלי הנוי, והפליאה שהם חיים סביב בריכה עם מים שכאלה.

הריח שנדבק לגוף שלא ירד ממני שעות, אולי ימים.

מכות הגשם מלמעלה שנוחתות על הגב ומצננות את האויר.

מזכיר לי מכות מסוג אחר.

בפתאומיות דורך על עגיל שנפל למישהי במים, וכמעט נפצע.

מרים ושומר אותו ביד בשביל לזרוק לפח.

התחמקתי מחור ברגל ולא רוצה שיקרה הנורא מכל לאחרים;

אבל בסוף מפיל אותו חזרה בטעות לפני שאני מספיק.

לא מצליח למצוא אותו שוב, אבל כבר לא מודאג.

חם לי. אני אוהב שחם לי;

ומכאן אני יוצא לאכול סטייק.

בנסיעה חזרה אני כבר לא מביט לאחור.

רק תוהה אם ומתי בכלל אסע לכאן שוב.

יפה הצפון שלנו.