אני מנסה לכתוב, ולא ממש זורם. אז שוב, קצרים.
-------------
באמצע הימים הנוראים יצאנו עם חברים לחופש, כי העולם מציב אותנו לא פעם במצבי אבסורד, וכך זוג מהצפון, זוג מהמרכז וזוג מהדרום הסובל במיוחד נפגשנו להם בחוף מבטחים אי שם בצפון יחד עם יער של ילדים כדי לנפוש.
והיה אחלה, מצחיק ושיכור, מלא אוכל טוב וחיבוקים, וילדים כבר אמרתי? מקיר לקיר!
והמצב כול כך חרבאנא שפשוט דילגנו על שיחות פוליטיות, לאורך שלושה ימי חופש לא היה טעם במילה פוליטית.
כי בית אחד מופצץ היה, משפחה אחת שסובלת כלכלית מהמבע המטופש הייתה, משפחה מבועה אחרת הייתה, וכולם רק רצו להיות עוד כמה דקות בשקט של המים הנעימים בכנרת המתייבשת שוב לנגד עיננו.
--------------
בדרך לשם אנחנו נוסעים באחת מאותן דרכים מפותלות, הלהבה מאחור משחקת לה בטמבלראן, ופתאום היא צועקת, אבא, את הורס לי את המשחק, כשאתה מסתובב אתה שולח לי את השחקן. תסתובב כשאני אומרת.
עליות ההר המוכרות מעולם לא היו כה מצחיקות, אני מוצא את עצמי נוהג ובוכה מרוב צחוק כשהיא בועטת בכסאי, כי הסיבוב של הרכב לא מתאים לתזמון הטמבל הרץ באייפד.
-------------
יש לי עוד נערה מתבגרת רשמית בבית, עוד בת מצווה, ואני מבוהל מעט.
------------
כקונטרסט גדול, היום הלוויה, אמא של חבר ילדות, מאילו שיכלו להגיד שגדלתי אצלהן בבית, זכרונות של עוף ומטבח, והשגיות רוסית טרום העליות של שנות השמונים.
זכרונות של עידוד במשחקי כדורסל למרות שהיא במצוהר מעולם לא למדה את החוקים...
זכרונות.
-----------
צלחנו לנו עוד מהמורה בדרך בעבודה, קיבלנו עוד ארכת רוח לזמן קצר.
לצד הישגים מופרעים, התסכול עולה כול הזמן.
חגגנו חמש שנים, בשנות סטארט אפ זה המון, ואנחנו עדיין לא שם.
לכול מי שמוכר לכם שפיתוח בתקציב דל זו הדרך, תנו מכה בשמי.
----------
דרך אגב הסנדלר הולך יחף
