יש המון ירידות רבות, מסמרות שיער, שהן כולם כיף טהור.
ויש לכול ירידה מהנה ומבריקה, הכנה, עלייה של עבודה קשה, בנייה.
אבל זה מסלול סגור רכבת הרים, כדי לעלות יש לרדת, והפוך.
ואני אוהב את הירידות מסמרות השיער וההצלחות והחגיגות פחות ממה שאני אוהב את שלב הבנייה.
אני אוהב לייצור יותר מאשר את דקות התהילה, את הטפיחות על השכם, את כול מה שמהווה ירידה בעולם הרגיל.
ובחייים האמיתיים יש את המקרים האילו שכול הבנייה הזו מביאה לכלום, אין לה סוף מהמם, אין סיום קצר וקולע להכנה הארוכה הזו, רק התמוססות איטית של כוונות.
אני לא לומד איך לראות מאמץ כול כך גדול שלי מתפוגג בלי לכאוב.
והימים המוזרים האילו של חיי מוציאים אותי משיווי משקל.
דוחפים אותי לחפש אתגרים חדשים, אחרים שאינן קשורים ביום יום המדכא.
אני מבלה שעות במחשבות על דברים שממלאים את הראש בצורה חיובית במקום לעשות דברים שאני צריך אך קשורים בספירלה האיטית של המוות של המאמץ.
שורף שעות בשיחות על בעיות של אחרים.
שעות בלתקן את העולם.
כי על שלי, במקום אחד גדול וחשוב, אין לי שליטה.
וזה קורע אותי.
פוסט לניקוי ראש