בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקדש הסטיות שלי

חללים חללים, מפושקים מפושקים, רק לי מחכים.

;)
לפני 7 שנים. 28 באפריל 2017 בשעה 21:02

אני עוד ילד.

 

ואמנם עוד לא ביקרתי במקומות אקזוטיים ומיוחדים.

 

ואולי אני רק ילד.

 

אבל בכל זאת, זכיתי לבקר במקומות הכי אפלים בנשמה שלך.

 

ואולי רק בגלל שאני ילד.

 

ידעתי לצייר לך כבשה, כשרצית לשקוע לתוך התהום שלך.

 

ואולי בזכות זה שאני ילד.

 

יכולתי לגרום לך להרגיש הכי מוגנת בעולם, בתוך הגיהנום הזה שאת מייצרת לעצמך.

 

אז אולי אני רק ילד, ואולי לא טעמתי בעיני נופים אקזוטיים מיוחדים.

 

אבל הייתי במקומות כל כך אפלים וכמוסים, בתוכך.

 

וזכיתי, זכיתי להוציא אותך משם עם חיוך.

 

וזכיתי לתת לך את המקום המוגן הזה שכל כך הזדקקת לו.

 

ואולי יום אחד קצת יכאב לי.

 

אולי יום אחד קצת יכאב לי כשאבין שאת ניזונה מהאור שלי.

 

ואני ניזון מהחשיכה שלך.

 

אבל לא משנה מה, תמיד אהיה שם כדי לצייר לך כבשה.

 

ותמיד אושיט לך יד, לא משנה כמה התהום תהיה עמוקה.

 

 

לפני 7 שנים. 28 באפריל 2017 בשעה 8:44

ישבנו אמש ליד הים.

 

נהנינו מהבריזה הקרירה והנעימה.

 

ישבנו אמש ליד הים.

 

התנשקנו לאט ובחושניות כמו זוג ונילי מתוק וחביב.

 

ישבנו אמש ליד הים.

 

הסתכלו עלינו וחייכו. כמה שאנחנו חמודים ותמימים.

 

ישבנו אמש ליד הים.

 

ודמעה קטנה לחלחה על פנייך.

 

ישבנו אמש ליד הים.

 

ונעצתי ציפורניים עמוק בתוך הירכיים הרכות והנעימות שלך.

 

ישבנו אמש ליד הים.

 

רצית לצרוח ולבכות, וכל מה שהצלחת לעשות זה ליבב לי בפה.

 

כמו כלבה קטנה, כנועה ומדהימה.

 

ישבנו אמש ליד הים.

 

והדמעות שלך ניקו לי קצת את הנשמה.

לפני 7 שנים. 26 באפריל 2017 בשעה 10:53

כל כך עייף ותשוש, מהכל. נדמה לי.

 

הבקרים אותם בקרים, הערבים אותם ערבים, הכל אותו דבר. כל כך מונוטוני.

 

כמה אפשר ככה?

 

אין איזה עניין, אתגר, מטרה, יעד, משהו. ראבק, משהו.

 

כולה 23, כולה עוד ילד שמחפש קצת עניין בחיים.

 

לפעמים כל מה שהייתי רוצה זה חיבוק חם ואוהב. חיבוק כזה, רך ועדין, כזה שיעורר לחיים את כל מה שמסתתר שם בפנים.

 

חיבוק שיעיר אותי מהתרדמת הזו.

 

 

 

אנשים שונים עושים דברים שונים בצורה שונה.

 

וזה נכון, אפשר לכבוש כל מטרה ויעד. אבל ראבק, מה ששכחו לומר זה שצריך טריגר, משהו שיעיר את מה שצריך להתעורר מהתרדמת העמוקה הזו מבפנים.

 

ואין לך מושג מה הולך לצאת משם.

 

זו תהיה רכבת הרים מטורפת.

 

ואולי בקרוב יגיע הזמן שאחפש מישהי שתרצה לרכב עליה, איתי.

 

אחרת עדיף לי לכרוך את עצמי בסדינים, ללכת לישון שינה ארוכה ולשנות את השם שלי ל:"מומיה".

 

 

אז לזה התכוונו ב:"יושב לצד הדרך, יושב ליד הזמן".

 

 

 

2 זקנים יושבים על ספסל ומאכילים ציפורים. האחד אומר לשני:"תשמע אני כבר 30 שנים יושב על הספסל הזה ומאכיל את הציפורים פה. אנחנו ממש כמו משפחה"

השני מסתכל עליו ואומר:"אתם כמו משפחה?"

והראשון עונה:"בטח. אפילו נתתי להם שמות כמו לילדים שלי"

השני שואל:"וואלה? זה משמח אותי ממש"

והראשון שואל:"באמת? למה? ולמה אתה בכלל פה?"

השני מחייך אליו ועונה:"עושה לי טוב לדעת שיש אנשים יותר דפוקים ומשועממים ממני בעולם הזה".

 

 

לפני 7 שנים. 23 באפריל 2017 בשעה 12:07

נזכור את כל מה שנתתם בשבילנו, את כל הסבל והכאב שכאבתם עבורנו ועבור חזונכם שהורשתם לנו. נזכור את מיליוני הנרצחים, בצורות האכזרית ביותר שידע האדם, נזכור את זעקות המיליונים שראו את יקיריהם נרצחים למולם, את קברי האחים, את המוות הנוראי מרעב ואת התופת הנוראית הזו, שאיש לעולם לא יוכל להסביר במילים.

 

נזכור כי בלב האדם תמיד טמונה לה אפילה שיוצרת ומזינה שנאת חינם. נזכור זאת, ובל נשכח, כי אנחנו כאן כדי ליצור עולם יפה יותר, אוהב יותר ודואג יותר. יש מספיק סבל וכאב, מספיק חולי ומלחמות, מספיק צער ויגון. תפקידנו בחיינו על אדמה זו הוא לתת קונטרה לטבע האנושי ולהראות שאפשר גם אחרת: שאפשר לאהוב ולכבד את הזולת, שאפשר לחייך, שאפשר להרגיש, שאפשר ליצור ושהכי חשוב, תמיד אפשר לאהוב בלב שלם, בלי כל סיבה. רק לאהוב.

 

לא נשכח, ולא נסלח.

 

המורשת שלנו היא ביצירת העולם הזה שאנחנו רוצים לחיות בו, בהפיכתו לעולם טוב ויפה יותר, בהחלפת הרע בטוב. המורשת שלנו היא אהבה ולא שנאה, שלום ולא מלחמה.

 

לעולם לא נסלח, ולעולם נזכור כי גם כשחרב מונחת על ראשינו, אסור לנו לעולם לאבד צלם אנוש ולתת לרוע לנצח. אנחנו תמיד צריכים לזכור את אלו שלא כאן, שסבלו סבל בל יתואר ורק פיללו בליבם וחלמו על היום הזה שבו יוכלו לומר בגאון:"מדינת היהודים, 'ארץ ישראל'".

 

שתמיד נזכור לאהוב, ושנלמד איך את הרוע לשכוח.

 

לעולם לא נסלח, רק נתפתח ונתחזק מזה.

 

אני מרכין ראש ביראת כבוד ומודה לכם על התמודדותכם עם דברים שלעולם לא אוכל לדמיין, שלעולם לא ארצה לדמיין, ושלעולם לא ארצה לראות. אני מודה לכם ומצטער על הסבל הנוראי שסבלתם, ומקווה שכמוני, אנשים רבים ככל האפשר ילמדו מכך לקח וימצאו את פיסת האור באפילה שהם כל כך כמהים לה.

 

את החופש, והזכות לאהוב.

 

את החופש ליצור מציאות אחרת.

 

 

גילוי נאות: אני מזרחי, ואין לי קרובי משפחה שנספו בשואה, ועם זאת, אין לי יכולת אפילו לתאר כמה היום הזה כואב לי, וכמה הוא מלמד אותי על הצורך לבנות עולם בטוח ואוהב יותר כדי שדברים כאלה לא יישנו.

 

אם כל אחד יתרום ולו מעט אור ושמחה מעצמו לעולם הזה, דברים יראו אחרת בעולם הזה.

 

תודה רבה לכם, גיבורים.

 

 

לפני 7 שנים. 19 באפריל 2017 בשעה 8:53

אחת לכמה שנים אני מקבל את השיעור הזה, את השיעור הזה על הטבע האנושי.

 

זה בדיוק השלב, כשכולם מפנים לך עורף ושמחים באידך.

 

אתה מגלה שאין באמת חברים, ואין באמת אחווה. אתה עוד אחד שמטייל בעולם הזה, לבד.

 

וזה מבאס.

 

אתמול, הוטלה עלי משימה בעבודה וקיבלתי דף הנחיות.. שפשוט לא הבנתי. הסתכלתי והסתכלתי, והכל נראה לי כמו סינית. שברתי את הראש, ניסיתי לפתור, ולא הצלחתי.

 

אני עוזב לרגע שהמטלה הייתה מאוד חשובה, ושידעתי שיהיו לה השלכות בדיעבד.

 

אני שונא לא להצליח, כל כך שונא את זה. אני רגיל להתמודד ולהסתדר. זה לא שדברים באים לי בקלות, אבל אני יודע להתמודד ולהתעמת עם בעיות, ולרוב גם למצוא פתרון יעיל לבעיות שצצות, גם במפתיע.

 

והנה אתמול, לא רק שאני לא מצליח להתמודד, אני אפילו לא מצליח להבין. ואני כועס ורותח על עצמי מבפנים, איך קרה דבר כזה? קיטונות של שנאה עצמית.

 

חזרתי הביתה מאוד חולה, עם כאב גרון ובמצב מאוד לא טוב, וידעתי שזה יקרה.

 

כשהגעתי לעבודה כולם טרחו ספק לרמוז לי, ספק להסביר לי באידי שלא הצלחתי. כל כך נהנו לרקוד על הדם שלי, ולרמוז שצריך לקחת ממני אחריות ולתת לאנשים אחרים, מתוך התחשבות בי, כמובן.

 

להקה של צבועים. זה הטבע של המין האנושי.

 

אתה תרים אותם מאפס, אתה תהיה שם בשבילם כשאף אחד לא היה מוכן לירוק לכיוון שלהם, אתה תחזק אותם ותתן להם תחושת בטחון, אתה תלמד אותם - והם, הם יעשו את מה שהם יודעים הכי טוב. הם יתענגו על הבשר שלך, כשביום מן הימים רק תראה מעט חולשה ותהפוך בעיניהם לטרף.

 

וזה השלב הזה שאני צריך להסתכל פנימה ולשאול את עצמי, בשביל מה? מכאן איך ממשיכים?

 

ובמקום מסוים כן, אני רוצה לפגוע ולתקוף. וכן, אני מאוכזב, וכן, זה מאוד מפריע לי.

 

אבל אם ארד לרמה שלהם, אם אתן לתחושות כל כך חלשות ואובדניות לנהל אותי, למה זה יהפוך אותי? אני אהפוך לעוד אחד מהעדר, עוד בן אדם חלש, עוד צבוע שניזון מחבר, מטרף פצוע.

 

ואני לא כזה.

 

וזה בדיוק השלב שאני צריך להסתכל פנימה, ולמצוא את היכולת לחייך, גם כשאני ממש רוצה לכעוס. את היכולת לשמוח, כשאני ממש רוצה להעצב, ואת היכולת להכיל כשאני ממש רוצה לתקוף. וזה קשה.

 

ראיתי כל כך הרבה אנשים בשעות משבר, הרמתי כל כך הרבה אנשים במהלך הדרך הקצרה שלי. זה מי שאני, זה מה שאני. אני תמיד מחזק את הזולת, לא פוגע בו, גם אם הוא מפנה לי עורף לאחר שהתחזק.

 

אני תמיד אדע לחבק ולעזור לכל אדם באשר הוא. אני חושב שתמיד ארצה להיות שם כדי לעזור, גם למי שאני יודע שבגלל אישיות מאוד חלשה יבגוד בי בעתיד. אני מזהה את האנשים האלה בקלות. ועדיין, אני תמיד שמח לעזור אם אני רק יכול.

 

הם אף פעם לא יהיו שם בשבילי, וזה בסדר. לא רוצה שיהיו. אני רגיל להתמודד לבד, ואני הרבה פחות סלחן לעצמי מאשר שאני סלחן לאחרים.

 

זאת החולשה שלי, שאני מתעקש להיות נאיבי גם כשאני מודע לכך שהעולם מסתובב אחרת. אני תמיד אחפש את חצי הכוס המלאה, ותמיד אהיה לעזר, ולא כנגד. תמיד אהיה שם כדי לעזור, גם למי שאני יודע שינסה לפגוע בי בעתיד.

 

אם הייתי מכונה, אולי החיים היו קלים יותר. יכולתי לעבוד בצורה הרבה יותר חלקה, הרבה יותר מדוייקת, ולא לערב רגש מיותר שרק מתעתע ומבלבל. אבל אני לא מכונה, וגם לא רוצה להיות כזה. אני גאה להיות בן אדם, שיכול לאהוב, להכיל, לחבק ולחזק. גם כשאני יודע שאף אחד לא יהיה שם בשבילי כשאני אצטרך את זה.

 

ולפעמים, אני פשוט מרגיש עייף. שהמאגרים האלה נגמרים, שאין לי כבר כוח לשטויות האלה. לפעמים אני רוצה "להתבגר", ולהסתכל על העולם מנקודת מבט יותר אגואיסטית, יותר אגוצנטרית. וזה בדיוק השלב שבו אני צריך להסתכל פנימה, ולמצוא את המקום הזה בי, שמאפשר לי להכיל ולאהוב. שמזין אותי, שמחזק אותי.

 

ועדיין, זה אף פעם לא נעים לראות חברים שהופכים לאויבים. אף פעם לא נעים כשאנשים שראית אותם במקומות כל כך נמוכים והושטת להם יד בשעת צרה, פתאום שוכחים הכל ורק מחפשים את הרגע הזה שבו תהיה חלש כדי שיוכלו לתקוף, שיוכלו לפגוע.

 

זה כנראה הטבע של בני האדם, למרות שאני מסרב להכנע לטבע הזה.

 

וכל כאב הראש הזה בשביל מה? הרי הודיעו לי שאחרי שנתיים אני עומד להיות מפוטר. ואני בטיפשותי, במקום להתעסק בלמצוא מקום חדש ומעניין, מנסה לתת את המירב שאני יכול, כדי לעזור ולתרום לחברה שלא סופרת אותי או עובדים טובים אחרים. כשאני אהיה מנהל, דברים יראו אחרת, יהיו אחרת. אבל עד אז, בתור עוד עובד פשוט, אני מסרב רק לשרוד. תמיד אהיה שם כדי לעזור, תמיד אהיה שם כדי לתת את המירב שאני יכול.

 

וגם אם הפרצופים ישתנו, האנשים ישארו אותם אנשים, בכל מקום שאלך.

לפני 7 שנים. 18 באפריל 2017 בשעה 22:18

תחייכו קצת, במקום לאכול לעצמכם את הראש עם שטויות.

 

לפני 7 שנים. 13 באפריל 2017 בשעה 23:18

עוצמה של ליטוף עדין.

 

אני מחזיק לך את היד ומלטף לך את השיער , בצורה הכי תמימה ומתוקה שיש.

וברגע הזה, כשאני מלטף את שיערך ואת פנייך העדינות והמתוקות, אני מזהה את זה בך. את הרגע הזה שבו את עוצמת את עינייך היפות, את הדרך שאת מתמסרת למגע שלי. את הרגע הזה שבו את נותנת לי חופש.

כשנתת לי את החופש ללטף אותך, נתת לי את החופש לחקור אותך מבפנים. יתכן ואפילו לא הבנת מה הרגע הראית לי.

 

את יודעת, הרגעים הקטנים האלה מסגירים כל כך הרבה פרטים על האישיות, על מה שאנחנו לפעמים מנסים להסתיר מבפנים. ואת, את הראית לי כל כך הרבה עלייך, ברגע אחד, תמים ומתוק.

לפעמים, לא צריך כאב או חוסר אונים או כלים קשים כדי ליצור התמסרות. לפעמים הכל נחבא בתוך הקסם הרך, הנעים והמלטף.

 

כשכל מנגנוני ההגנה שלך יורדים, את חופשיה להיות מי שאת.

 

את חופשיה לצאת מהכלובים שבנית לעצמך, ולהיות, שלי.

 

 

 

כנראה לא ישאר הרבה זמן.

 

לפני 7 שנים. 12 באפריל 2017 בשעה 20:16

השגרה המחורבנת הזו, פשוט הורגת אותי.

 

אני חייב לחיות, חייב לזוז, חייב ריגוש, חייב משהו.

 

זה לא שקט, זה פשוט שעמום. זה ריק שאני נשאב לתוכו, אני שונא את זה.

 

גם כשהכל מתפורר, הוא מתפורר בצורה כל כך משעממת ואיטית. נשבר לי הזין מזה.

 

חייב משהו, חייב קצת אקשן, חייב קצת לחיות. לא נולדתי לשעמום המזורגג הזה.

 

ראבק, אני מרגיש את התאים שלי מזדקנים מבפנים. ככה משעמם לי.

 

ואני הכי אוהב לזרום וליצור שינויים, אבל הכל כל כך שליו ורגוע ואיכסה, שפשוט כבר אין לי כוח.

 

ואני מאוד נהנה לזרום עם החיים. אבל החיים הם כבר לא גל, אין עליות וירידות, הכל פלאטו מזדיין של שעמום.

 

מ-ש-ע-מ-ם ל-י.

 

כשהייתי יותר ילד, פעם שיחקתי עם עצמי סולמות ונחשים והתלוננתי לגננת שאני תמיד מנצח. סיפרו לי שהיא שאלה אותי:"אולי אתה בעצם מפסיד?" ועניתי לה:"אני מנצח. זה הוא שמפסיד". היא לא ידעה מה לענות.

 

ואולי אני משחק עם עצמי בצורה הלא נכונה במשחק הלא נכון? כי לא משנה מה התוצאות, אני מגלה שהחיים מעניינים בערך כמו להתבונן בקיר לבן שעות בתקווה למצוא נקודה שחורה של לכלוך. משהו דפוק פה לגמרי.

 

כל כך עייף ומשועמם, שאין לי אפילו כוח ליצור את העולם שאני רוצה לשחק בו. ראבק, שיקרה משהו מעניין. שיפול איזה מטאור ויתן לי קצת כוחות, לא חייב על, אבל סתם כוחות להתגבר על השעמום.

 

מתי אחטף כבר על ידי שבט של אמזונות רעבות לזין יהודי כשר? משהו השתבש פה עם הקארמה שלי.

 

כל כך משעמם לי בתקופה האחרונה. כל כך משעמם שאני משתין לצלילי זמזום של "bitter sweet symphony". כל כך משעמם לי שהפורנו היחידי שאני רואה זה תמונות פסיפס של ציצים בערוץ ההיסטוריה. כל כך משעמם לי שכשאני רואה מגבניקיות עורכות חיפוש על בחור ערבי אני חושב לעצמי:"כמה נחמד היה אם הן היו מטרידות אותי מינית". כל כך משעמם לי שאני הולך לייסד את "אלנבי 41", הגרסה הפמיניסטית ל"אלנבי 40". כל כך משעמם לי שאני מוצא את עצמי תוהה אם הנשים במשמרות הצניעות של דעאש מגלחות למטה, והאם הן בודקות אחת לשניה עם כרטיס אשראי. כל כך משעמם לי שאני כותב את הפסקה המטומטמת הזו. ואת הפוסט המטומטם הזה.

 

אז היום נסעתי לי ברכב, בעיקר במעגלים, כי שעמם לי לאללה. ואיך עודדו אותי ברדיו? עם יצירת המופת הבאה:

 

 

 

איך מבין כולם הפכתי לזה שכל כך משועמם. זין בעין שאלה החיים שאני הולך לחיות.

 

שמישהו יקח ממני את השעמום הזה.

 

ומי שמתלונן על הזמן שבזבז על הפוסט הזה, מוזמן לשבת לי על האגרוף. יש מספיק חומר סיכה לכולכם.

 

כולה ילד, ומרגיש יותר זקן ממתושלח.

 

תיכף הולך לסרוג לעצמי חבל תליה.

לפני 7 שנים. 12 באפריל 2017 בשעה 11:14

הרבה זמן.

 

הרבה זמן שבחורה יפה לא גמרה לי בפה.

 

וזה לא בסדר, זה מחדל מאוד מאוד חמור.

 

הרבה זמן שלא זכיתי ללקק כוס חצוף וטעים.

 

הרבה זמן מאז שזכיתי להתגרות בדגדגן זקור, מתגרה ורגיש.

 

הרבה זמן מאז שהפנים שלי הריחו כמו נוזלי כוס. כמו כוס.

 

הרבה זמן מאז שבחורה יפה רכבה לי על הפנים. זיינה לי אותם עם הכוס נוטף העונג שלה.

 

הרבה זמן מאז שנשכתי ירכיים, כל כך קרוב לכוס.

 

כל כך הרבה זמן מאז שהרגשתי כמה זה גורם לך לדלוף.

 

וזה ממש לא בסדר.

 

אחר כך טוענים שאני מכאיב, ושיש לי נטיות סאדיסטיות.

 

ככה שאם מישהי לא שמה לי כוס בפה, וואה וואה. אימפריות נפלו על פחות מזה.

 

אה, ותגדילי את זה גם לביס בפיטמות זקורות וחצופות. ובשקע צוואר רעב. ו... בך.

 

הרבה זמן שלא חוללתי בבחורה יפה שפטים.

 

וזה נורא נורא בעייתי...

 

כשאת לא גומרת לי בפה.

 

 

(אני חושב שאני קצת רעב... לנוזלים שלך, לטעמים שלך, לגניחות שלך.. אלייך).

לפני 7 שנים. 11 באפריל 2017 בשעה 8:17

אמש, בארוחת החג, דיברנו על יופי.

 

סיפרו לי כמה שניו זילנד יפה, כמה שתאילנד יפה, כמה שקנדה מהממת. חצי שעה סיפרו לי כמה מקומות שביקרו בהם מהממים.

 

וזה נכון, אבל גם לא נכון. אני שואל את עצמי:"יפה בהשוואה ל?", ואני באמת לא מוצא את הצידוק הזה. אני חושב שגדלנו וגודלנו לחפש דברים מיוחדים בעל כרחנו, וסגלנו לעצמנו הרגל מגונה שכזה, להתעלם מהיופי האמיתי. זה שאנחנו רגילים אליו, זה שאנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו, בכסילותינו.

 

אני מאוד אוהב לראות טבע וירוק מול העיניים. אני יכול לשבת שעות בטבע ורק להסתכל על היופי הזה, על הקסם הזה. שעות אני יכול להשתאות ככה, ולומר תודה על זה שזכיתי לראות את היופי הזה. שזכיתי לדעת להנות מהפשטות הזו.

 

(ים למשל אני אוהב פחות. אבל בדרך כלל ליד הים יש גלידריה, אז זה די מאזן את זה).

 

הפשטות הזו, החיים האלה, זה סוד הקסם לדעתי. וזה מצחיק שמחפשים כל כך רחוק, כשיש הכל ויפה, כל כך קרוב, ופשוט מתעלמים מזה.

 

הדברים הכי יפים הם הדברים שהורגלנו להתרגל אליהם ושכחנו אותם:

 

החיוך הזה של בחורה שאתה נמשך אליה, הרגע הזה שאתה גורם לה להסמיק בחיוך מבויש, הרגע הזה שאתה מנשק לה את שקע הצוואר, הרגע הזה שכל הגוף שלה מצומרר ומגורה לחלוטין, הרגע הזה שהיא נכנעת לעצמה, הרגע לפני שהיא גומרת, הרגע שהיא גומרת בו והרגע הכי מדהים בעולם אחרי הגמירה כשהיא חבוקה וספונה עמוק בתוך החיבוק שלי.

 

יש כל כך הרבה רגעים יפים ומיוחדים, שלמדנו לקבל באופן כל כך טבעי, ששכחנו להתרגש ולהפעם מהם, בכל פעם מחדש, כמו ילדים קטנים.

 

הרגע הזה למשל:

כשבחורה שאני מחבב, מתכווצת כל כך חזק, וגומרת לי בפה, הוא רגע כל כך מיוחד וכיפי. זה כל כך כיף להתנשק ולתת לה לטעום את הנוזלים המטריפים והטעימים שלה, לחלוק בהם ביחד, הכי קרוב שאפשר.

 

או הרגע הזה:

כשהיא כל כך חושבת שהיא הולכת לגמור, ואתה מחייך ונותן לה סביבה בטוחה ונעימה, וקצב אחיד, ואז, מזהה את הרגע הקסום הזה, ומאט, לאט לאט, ואז מפסיק, ומלטף ומורח את הפנים שלה עם נוזלי הכוס הריחניים והמטריפים שלה. אחרי כמה פעמים כאלה, לפעמים יש רעידות קטנות בכוס, וזה אחד הדברים המטריפים והכיפיים ביותר בעולם. והכי כיפי ברגע הזה: כשהיא מקבלת אישור לפורקן, ופורקת את עצמה עלי, ובאמת לא משנה איך:על הפנים, על הלשון, על האצבעות, על הזין, באמת שזה לא משנה, כל עוד אני יכול לחלוק איתה את הרגע האינטימי והכיפי הזה.

 

ועוד רגע כיפי:

הרגע הזה שאתם יושבים במסעדה או בפאב, בפינה שלכם ומדברים. והיא מספרת כמה היא חדשה בעולם הזה, וכמה זה מטריף אותה וכמה היא רוצה לטרוף את העולם, ואתה מנשק אותה, ומחליק יד במעלה הירכיים שלה, ומרגיש את ההתנשפויות האלה שלה. פתאום קצת קשה לה לדבר. כל מה שהיא מסוגלת לעשות ברגע המתוק הזה, זה רק לנזול, על האצבעות שלי, שחוקרות אותה, מבפנים. שמחללות אותה, שהופכות אותה לשלי. זה באמת רגע קסום וכיפי, לדעתי.

 

ועוד אחד:

הרגע הזה שהיא חושבת שהיא כועסת עלייך. ואתה מסתכל עליה ומחייך, ואז מצביע לה עם העיניים לכיוון הרצפה. הרגע הזה שהיא מתחילה להבין, ואומרת לעצמה בראש:"הו, אתה לא הולך לעשות לי את זה". הרגע הזה שבו הראש כועס, והכוס קצת נוזל, בוגד בה. הרגע הזה שהיא נלחמת בעצמה, בשבילי, ללא מילים. המבט הכועס והמחורמן והמבולבל הזה. כזה יאמי.

 

יואחרון, מעט שונה:

אני מודה שלקח לי מלא זמן להבין את זה, אבל בכל זאת אחלוק. הרגע הזה שבו אתם יושבים ומדברים, וצוחקים, וכיף לכם, ולפעמים "יורדים" האחד על השניה, ואז משום מקום היא באה ונושכת את הלחי, ואת האף ואז מחייכת אליך. זה הרגע שבו אתה פשוט מרגיש שאתה נמס לתוך עצמך, ומקווה מאוד לא לשבור כמה צלעות כשתחבק אותה. זה רגע שאותי אישית מאוד בלבל.

 

 

בקיצור, יש הרבה מקומות מיוחדים ויפים.

אבל הקסם האמיתי, נמצא ברגעים הקטנים והכיפיים האלה, שלרוב אנחנו לא מעריכים מספיק, ובטח שלא מוקירים כראוי.

 

הקסם האמיתי, נמצא מול עינינו, תמיד, רק מחכה שניגע בו.

 

אנחנו רק פוזלים רחוק, ושוכחים להרגיש קרוב.