יש סיפור, על בן אדם שהלך רחוק, כדי להרגיש קרוב.
ויש סיפור, על בן אדם שהלך קרוב, כדי להרגיש רחוק.
ויש מיליון סיפורים, על מיליון בני אדם, שהעדיפו ללכת, במקום לעמוד במקום ולהקשיב.
פעם איש אחד שאל את חברו:"סלח לי, חבר, תוכל לעזור לי?"
ענה לו חברו:"אם אסלח לך, אעזור לך?"
השיב לו הראשון:"אם תעזור לי, אסלח לך"
ענה לו חברו:"אבל אתה רצית את העזרה"
השיב לו:"ואתה רצית את הסליחה".
ואני, כולה ילד, עומד במקום ומנסה להקשיב, ובאמת ובתמים כבר לא מבין.
האם אנחנו בורחים ממה שאנחנו רוצים? או רוצים את מה שממנו אנחנו בורחים?
ולמה אנחנו בכלל רוצים להיות חופשיים? הרי נולדנו כאלה, וכבלנו את עצמנו במרוצת השנים.
ואולי זה לא החופש שאותו אנחנו מחפשים, אלא את האישור הזה, להיות מי שאנחנו.
האם בן חורין הוא באמת אדם חופשי, או שבן חורין הוא אדם החופשי מעצמו?
ואולי בכלל להכל אין משמעות כהוא זה.
ואולי הבעיה היא במשמעות שאנחנו נותנים לכל דבר, במקום פשוט להנות ממנו, בפשטותו.
לפעמים פחות הוא יותר? כי אני די בטוח שלפעמים יותר הוא הרבה פחות.
אני סך הכל עוד ילד, בעולם של מבוגרים שצועדים מאוד מהר, במקום.
אולי מה שאני מנסה לומר לעצמי ולא מצליח, זה שהמציאות היא הרבה יותר פשוטה.
אנחנו אלה שמסבכים כל דבר עם מיליון ואחת הגדרות מיותרות.
אנחנו אלה שקובעים ומגדירים, ושוכחים לעצום עיניים וללכת לאיבוד בתוך הרגע הפשוט והמיוחד.
אנחנו אלה שמנסים להכפיף מציאות לתוך כמה מילים מיותרות, ותמיד מרגישים שפספסנו משהו.
אנחנו אלה שכובלים את עצמנו, ואחר כך מתלוננים שאנחנו רוצים להיות חופשיים.
לי אמנם מעולם לא ציירו כבשה, רק טגנו לי אותה, אבל אני חושב שבאמת לפעמים אנחנו יותר מדי תקועים בתחת של עצמנו...
וקצת שוכחים, לחיות.