דברים ששמרתי בפנים

סוררת המדאימה (והכוסית המאממת) אמרה: "דני נשמה, חבל שאת לא כותבת שום דבר בבלוג, חבל עלייך, יש לך פנים יפות + אני יודעת איפה את גרה"
רק מהפחד שהיא תבוא לבקר התיישבתי לכתוב.

*************************************************************

מנסה לכתוב. המילים לא יוצאות מעצמן.
חייבת להכריח את עצמי לשבת ולהעלות את הדברים על הנייר. זה הדבר היחידי שמאז ומעולם עושה לי סדר. (+ אני מפחדת מהביקור)
כנראה שאני לא יכולה לכתוב כי הכל כל כך מבלבל לי פתאום.

אתה.
איך נכנסת אל תוך החיים שלי, בצורה מיקרית כל כך. הודעה אקראית, כמה אימיילים, נתק ארוך ופתאום..
פתאום אתה כאן, ממלא אותי לחלוטין, וכל יום אני מתפלאת מחדש כמה נפלא זה יכול להיות. כמה נפלא שאתה.
ללכת לישון איתך בלילה, לקום כל בוקר מחובקת בזרועותיך. לחייך אליך, לראות אותך מחייך בחזרה. מנסה להצחיק אותי. אני מעמידה פני קשוחה ובסוף מתפוצצת מצחוק. כמה שאתה מקסים.
הגבר הכי רגיש והכי דומיננטי שפגשתי. (לא, זה לא סותר, להיפך) האיש המקסים שלי, שליווה אותי בתקופה הקשה שעברתי. לא חושבת שאי פעם באמת הודתי לך על כך. לא ממש.
אתה זה שנתת, ועדיין נותן לי כוח, להמשיך הלאה, להאמין בעצמי. לאהוב אותי.
תודה.
ועכשיו אתה כאן. אתה אמיתי. חלק מהחיים שלי, החלק היפה שבהם.
אני אוהבת אותך.

וכל הטוב הזה, מתערבל ביחד עם רסיסים של כאב ואשמה וחוסר ודאות. חרדה קיומית אתה קורא לזה.
רסיסים כהים מחיים אחרים שהיו פעם שלי. לא פשוט לי.

אני רואה אותך מפנה לי מקום בחיים שלך. בבית שלך, בארון שלך, בלב שלך. גם לך זה לא פשוט, אני יודעת.
כל כך אני מעריכה אותך על הפתיחות שלך, על השיתוף שלך אותי בכל הדברים, קטנים כגדולים.
זאת הדרך המופלאה שלך להיות איתי.
זאת הפנטזיה האולטימטיבית שלי מקשר- מקום שבו יש מקום לה-כ-ל.
זאת המציאות שמתהווה לי איתך.

לא, לא רציתי בלוג משתפך על הדום המדאים שלי.
אבל זה מה שיצא.
קורה.

שאני צריכה לצאת מהכלוב.
פגשתי כאן את האנשים הכי יפים שיש
אבל,
קצת נגמר לי האוויר כאן.

טוב, אולי מחר אני ארגיש אחרת...

שנתיים וחצי עברו עד שהחליט להתחתן איתי.
לי לקח ארבעה ימים להכיר אותו ולהחליט שאיתו אתחתן.
שנה התייסרתי עד שהחלטתי להתגרש ממנו,
לו לקח שבוע.
טוב, אף פעם לא היה ביננו איזון.

עולם מטורף. אנחנו מטורפים.

50 דק', שני חיבוקים, כמה דמעות. הסכם גירושין חתום.
אין עו"ד, אין מריבות, אני והוא, ראש בראש. כמו שתמיד היינו.
והוא, כתמיד מאוד יעיל.
על הכל הוא חשב, הכל אירגן מראש.
יש איזה "שחור" שתמורת תרומה יפה (לחשבונו האישי)
יארגן לנו גט מזורז.
הוא יודע כמה שנואה עלי המחשבה של מעבר ברבנות.
גם בהלוך, לא עברנו שם.
והוא, הוא רוצה לצאת מזה כמה שיותר מהר.
למחוק אותי מחייו, כאילו לא הייתי.
מבקש למחוק כל זכר שלי, מהבית שהיה שלנו.

אני רק יושבת ומהנהנת. קוראת. חותמת.

מה שתרצה. קח את כל מה שתרצה. לי אין צורך בדבר.
רק את עצמי אני רוצה. רק את עצמי.

אני מוכנה להשאיר לך את הכל, וגם לקחת ממך את הכאב שלך, שאני גרמתי.
אילו רק הייתי יכולה.

משאירה פתק
"בחלומות הכי שחורים שלי
לא חלמתי שכך יעלה בסופנו
מצטערת על הכל
אוהבת אותך. תמיד."
.
.
.
.
.
.
.

חושבת על העתיד שמחכה לי, כשאני חופשיה להיות מי שאני.
מתגעגעת לאמש, כמהה למחר.

יש לי חופש מטורף פתאום.
קשה להאמין.

צועדת בבוקר ברחובות ת"א. מסתכלת על הים, נושמת עמוק, קונה מיץ גזר.
פתאום זה מכה בי.
כמה שאני חופשיה.
הכי חופשיה שיש. וכמה זה מדהים.

קניתי לעצמי מתנת גירושין, את הדיסק האחרון של קובי עוז.
עכשיו הוא מתנגן לי בראש
"...ופתאום, פתאום, פתאום, חופשי להחליט.
מה בא לי, לא מה צריך,
מה אני רוצה, לא מה מצפים..."


ופתאום. פתאום זה אמיתי. אלו החיים שלי היום.
כמעט מאושרת.

שהתחרפנתי סופית.
בקטע טוב דווקא.

אישה יפה אחת אמרה לי, ששלוש נקודות מעידות על מחשבה לא גמורה. היא אף פעם לא כותבת מחשבות לא גמורות. אני מנסה שלא, אבל נראה שהרבה מהמחשבות שלי הן כאלו...

להסתכל רק על הטוב. הרע במילא שם, תמיד יהיה משהו. אבל הטוב... צריך לדעת לאסוף אותו, לחפון אותו, ולהוקיר. הטוב חמקמק הרבה יותר מהרע, מהקושי. אבל הוא שם לא פחות, אם רק יודעים איך לקחת.

יש הפתעות טובות לפעמים. אני מלקטת אותן.

הולכת לאכול ארוחת ערב עם אחי. האח "הגדול" שלי. זה מוזר כי גדלנו כמו תאומים. יש הפרש של שנה ביננו, ואם מנחשים, תמיד אומרים שאני הגדולה. אבל פתאום הוא, על כל 190 הסנטימטרים שלו אוספים אותי לחיבוק ענק והוא אומר לי, את בכל זאת אחותי הקטנה, את יודעת. תני לי לעזור לך קצת, להקל...
פעם ראשונה בשש השנים האחרונות שזה אני והוא. תזה ואנטי תזה שכמותינו. אף פעם לא ממש הסתדרנו. עכשיו אנחנו יושבים ומדברים ופתאום גם השוני ביננו, נראה כל כך דומה.

אחותי הגדולה מתקשרת. היא מצאה לי דירה. 2 חדרים ליד הים. כמו שרציתי וזה מצחיק נורא, כי אני מצאתי דירה שמתאימה לה בדיוק, גדולה כמו שהיא מחפשת, באותו רחוב של הדירה שהיא מצאה לי. לפעמים זה נראה כאילו יש איזו יד מכוונת.

ומחר סוף שבוע ושמש וים... כמו שאני אוהבת.
ויש כאן אנשים מקסימים שפשוט טוב לי להיות קרובה אליהם.
וחוץ מזה יש הבלחות מרעננות של טוב וקסם זהוב באוויר...

נורא מעייפים אותי כל האנשים האלה, שמתעקשים לחטט לי בקרביים, ללא הזמנה.
זה לא שאני נגד חיטוט מעמיק, נהפוך הוא, מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני צוללת פנימה.
אבל, קשה לי עם אלו שמתעקשים לשאול, ולהביע דיעה, בנושאים הכי אישיים שלי, שאין להם מושג ולו הקלוש ביותר בהם. אלו שמתעקשים לייעץ לי בכוח, ולא להבין למה אני פועלת כמו שאני פועלת.

שיחת היום במישפחה שלי וגם בקרב החברים היא כמובן הגירושין שלי מבעלי.
אף אחד לא מצליח להבין, ולי ממש אין חשק להסביר. כשאני נתפסת לרגע לא מוכנה, ובכל זאת מחליטה לנסות להסביר למישהו למה אני הולכת בדרך הזאת, אני ממש מהר חוטפת סטירה שמזכירה לי שזו טעות להסביר.

אנשים מסבירים לי שבכל זוגיות תהיינה הבעיות שלה.
מה אתם אומרים? ואני לא ידעתי.
חשבתי שאם אעזוב הכל יהיה מושלם.
מה שהם מתעקשים לא להבין הוא, שלא עזבתי בגלל שהיו בעיות. עם בעיות אני יכולה להתמודד.
עזבתי בגלל שהיה חסר שם משהו בסיסי, כל כך בסיסי, שאי אפשר בלעדיו, ולא ניתן להמציא אותו יש מאין.

נורא מצחיק אותי לשמוע אנשים "מבוגרים" בעלי ניסיון חיים "עשיר" מטיפים לי. נורא מצחיק, וגם עצוב לי בשבילם.
וכבר הפסיק להיות לי איכפת, מה אומרים לי, איך וכמה מבקרים אותי, זה אולי הלקח הטוב שלמדתי מהסיפור הזה. אני צריכה לעשות מה שטוב לי, ואף אחד לא יודע מה טוב לי, מלבדי.
אני חושבת שזו פעם ראשונה בחיים שאני אומרת שלא איכפת לי מה אנשים אחרים חושבים, ומתכוונת לזה באמת, מהלב.

ורק משפט אחרון (בינתיים 😄 ) לכל האנשים הנפלאים כאן, שעוזרים לי המון. לא אליכם התכוונתי. אוהבת אותכם.

תכתבי. תכתבי כאילו החיים שלך תלויים בזה. במידה מסויימת זה באמת כך.
תכתבי בלי להיכנע לעצמך, בלי לוותר. תכתבי כדי להוציא הכל החוצה ולהשאיר את עצמך נקייה.

אני כותבת. כמו תמיד זה כדור ההרגעה שלי, והחמצן. להבין את עצמי. לסדר את המחשבות, להוציא הכל החוצה.
אח"כ אני אוכל לחזור לעבוד, להשקיע שוב את כולי בתוך היצירה, לבנות דברים חדשים, לרקום חלומות...

אני חושבת.
חושבת על מערכת הלחצים שאני נמצאת בה. לא רוצה להשתמש במילה קושי. החלטתי שאני יכולה להכל וכך יהיה. לא קשה לי. אבל יש לחצים מכל הכיוונים. אני אעמוד בהם. אני חייבת לעצמי את זה.

חושבת על הבעל שלי שמתקשה להשלים עם הפרידה, כואב לו לוותר עלי, עלינו. הוא מנסה להילחם ומסרב להבין שלא נותר על מה.
חושבת על ההורים שלי שכל כך רוצים, כמו תמיד, לעשות את הכי טוב בשבילי, כמו תמיד, הם עושים בדיוק הפוך.
חושבת על כמה התרחקתי מהחברים שלי, תוהה מי מהם נשאר לי, מי יישאר, אחרי שהרחקתי את כולם, תוהה מי יבוא במקומם
חושבת על איש אחד מקסים...חושבת על מה הוא חושב...

מחפשת דירה, כל היום בטלפונים, רוצה מקום משל עצמי, חייבת את חלקת האלוהים הקטנה שלי. שלי.
שתראה כמו שאני רוצה, שאני אראה בה כמו שאני רוצה. לבנות את עצמי מחדש, להוציא את כל מה שהוצנע כל כך טוב כל השנים. להיות. אני.

חושבת על להסתובב בעולם הזה בידיעה שאני חופשיה להיות מי שאני. הרגשה מדהימה. שנים לא הרגשתי אותה, אולי מעולם לא. חופשיה.

איש אחד, איש נפלא באמת אמר לי:
"אין בעולם דבר רך, גמיש ורפוי מהמים
גם במתקפה על היציב והנוקשה אין יעיל מהמים כולם יודעים זאת."
"אם תדעי לנשום אויר ולהיות כמו מים דבר לא יעמוד בדרכך."
אני נושמת.
עכשיו אני לומדת על רכות וגמישות, על להרפות.

טוב לי. סוף סוף טוב לי.
אני נושמת שוב.
ומפחדת לכתוב את זה, כאילו שאם זה יהיה על הנייר
ובחוץ באוויר,
מישהו ייקח את זה ממני.

חושבת על הקשיים שעוד מחכים לי בדרך
חושבת על הכאב שעוד יהיה שם, בתהליך הלא פשוט הזה.
חושבת על מה זה אומר להיות בת 26 וגרושה.
-זה לא אומר כ ל ו ם
טעיתי. טועים.
לפחות יש לי הזדמנות לתקן.

חושבת על זה ונושמת עמוק
מחייכת.
יש לי את כל הזמן שבעולם
ויש לי כל כך הרבה כוח פתאום
וכל כך הרבה אוויר
אני יכולה להכל.

זה מתחיל להשמע כמו תקליט שרוט
או סיפור בהמשכים.
"עלילות דני בעיר הגדולה"
מבטיחה לעצמי פרק ג' אופטימי יותר 😄