דברים ששמרתי בפנים

11 שנה עברו. 11 שנה של הדחקה טוטאלית וכמה ימים של זיכרון חד, טורף, שאינו מניח.
תקיפה מינית. תקיפה שהתבצעה בצורה הכי עדינה שיש, מגע רך. עד היום אני לא יכולה לסבול מגע עדין מדי. קשה לי את זה. מעדיפה אגרסיביות. לא פלא שאני כאן.

אבא של החברה הכי טובה. מלווה אותי הביתה. אני בת 15, חוזרת בלילה ברגל הביתה. הוא במילא הולך בכיוון. מה יותר טבעי מזה? אני בת בית שם הרי, כבר כמה שנים שאנחנו צמודות האחת לשניה, חולקות אחת עם השניה את כל הסודות, כל חלומות, השאיפות...והוא מלווה אותנו תמיד בחיוך, כשאנחנו הולכות יחד לבית ספר, לומדות יחד למבחן, מקפיץ אותנו ברכב כשאנחנו ממהרות. אבא.

11 שנה הדחקתי את מה שקרה בלילה ההוא, לא התלוננתי, לא דיוחתי. לא סיפרתי להורים...לפני 3 חודשים, אחרי שנה של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי וסשן אחד אלים מדי, נזכרתי.
וזה מוזר נורא, כי ניזכרתי ואח"כ שכחתי, ושוב ניזכרתי (הזכירו לי) ושוב שכחתי. אולי 10 פעמים. פשוט לא הצלחתי לזכור את זה.
אבל בימים האחרונים, בתוך המערבולת שאני נמצאת בה, הזכירו לי שוב, והפעם אני לא שוכחת.
לא, הפעם אני חיה כל רגע ורגע מחדש. זיכרון שלא עוזב. רודף אותי עכשיו על כל השנים שהזנחתי, שהתעלמתי ממנו. רודף ואין מנוחה.

אולי הוא אף פעם לא עזב.
יש רק ימים שהם קלים יותר, כמו חולה במחלה כרונית שיש לו ימים טובים ורעים יותר.
הסימפטומים הם לב שבור, בילבול עצום, מצב רוח "ירוד" וראיית שחורות לפרקים
המורפיום שלי הוא הכתיבה, לפעמים היא מקלה.
מה טיב המחלה שלי אני עדיין לא בטוחה.
אם הייתי רוצה להיות נורא טרגית הייתי אומרת אולי "עצם קיומי", שהרי עם עצמי, איתי, קשה לי כל כך...
לפרקים אני נזכרת כמה הרבה יש לי וכמה דברים נפלאים עוד מצפים לי, בהמשך הדרך
כמה שאני צעירה ובריאה ומסוגלת, כמה דימיון שיש לי, לקחת את עצמי למקומות רחוקים, נפלאים. כמה שהכל בידיים שלי, והן חזקות ועושות ויקחו אותי לאן שהדימיון שולח.
אני כותבת ונזכרת שאני כאן כדי ליצור, לחיות, לעשות, להרגיש...גם הכאב הזה הוא חלק מהעניין, ובגלל, ולמרות הכאב, אני אגיע למקומות טובים יותר, אני בטוחה.
זה הכוח המניע שלי היום, למרות שזה רע, למרות שזה סבל, זה לא נותן לי להישאר במקום, להשלים עם בינוניות, להתפשר. זה יביא אותי למחר חדש. נקי יותר, שמח.
רק לא לשכוח את זה. רק לא לשכוח...

(לא ייאמן איזה מהפך של אופטימיות עברתי ביום האחרון, אז רק למקרה שאני אשכח)
• שופינג (נו, זה ידוע)
• לקבל מסאז' טוב
• לילה על החוף באוהל ושק שינה
• לילה בסוויטה של מלון פאר
• הים ביום
• הים בלילה
• סיבוב מהיר נורא על אופנוע ים (=חצי זיון 😄 )
• זיון טוב
• סשן טוב
• אורגזמה מדהימה
• לצאת ממספרה ולהרגיש נפלא
• לקוח שמבקש את המייל של הבוס שלי, לספר לו איזו עבודה נפלאה עשיתי עבורו
• לתת את המייל שלי ולהיזכר שכבר שנה אני הבוס שלי...
• לקבל מחמאה ברחוב ממישהו זר
• לקבל מחמאה ממישהו מוכר ואהוב
• לעשות V על המטלה האחרונה להיום
• התגובות האוהבות של הסוררת, נמש, נויה, הרחפנית ועוד אנשים נפלאים
• האישה בשמלה הלבנה מהבלוג הקודם

יש ימים כאלו, שמתחילים ומסתיימים בשחור, לאחרונה זה קורא לי הרבה. נדירים יותר הם, לעומת זאת, הימים שמתחילים בשחור ומסתיימים בלבן. כשזה קורה, זה הכי נפלא שיש, הכי לא צפוי, הכי מרגש.
בימים כאלו, אני מאוהבת בחיים.
היום שלי התחיל בשש בבוקר, בבגדים שלי, שהם כמעט תמיד שחורים, בתוך מצב רוח נורא, פחד איום ועצבות בלתי נסבלת. מסוג הימים שאין לי מושג איך אצליח לעבור.
כל הפגישות שנקבעו לי היום היו עם נשים. תמיד יש מתח באוויר כשמדובר בנשים. אני מסתכלת על הלו"ז ויש לי מועקה בלב.
אני נכנסת לפגישה בלבוש השחור שלי והייאוש שעוטף אותי, ופתאום אני רואה אותה.
אישה בלבן. זקופה, גבוהה, גאה. היא מחייכת אלי חיוך קטן. אני מתאהבת.
היא מנכ"לית מצליחה של חברה גדולה והיא לבושה כולה בלבן ושקוף ולא איכפת לה בכלל, אין לה מה להסתיר. היא שקטה כל כך, רגועה. אני מחייכת אליה.
פגישה קצרה, נעימה, הרבה חיוכים. היא מעוניינת במוצר. סגרתי עיסקה.
אני יוצאת משם וחוזר לי האוויר. פתאום אני נזכרת שאני בהרצליה, העיר שאני הכי אוהבת (לכל אחד יש את הפאקים שלו), פתאום אני שמה לב שיש לי עוד המון זמן עד לפגישה הבאה.
אם תיקחו ממני (או אם אני אקח מעצמי...) את הסמים והסקס והבידיסמ, ותורידו משמעותית את כמות האלכוהול, כל מה שיוותר לי זה שופינג. שמה אני באמת מ-ל-כ-ה. אין עלי בשופינג, לא במחירים, לא באיכויות ובעיקר לא בכמויות. כשאני נכנסת לזה, זה עד הסוף, טירוף אמיתי, ואני כבר בדרך לקניון...
3 זוגות סנדלים, חצאית (קצרה...קצרה... אז מה אם אני לא בת 16, אני כוסית בת 26), 4 חולצות, 2 גופיות. הדבר היחידי שעוצר את הטירוף הוא הפגישה הבאה. היא מוצלחת. זה מין יום כזה...
טלפון מצלצל, אני סוגרת שני פרוייקטים בשיחה אחת. הראש עובד. כאשת כספים בהוויתי, אני מחשבת את ההכנסות, ההוצאות והרווח שנשאר לי, כאישה בהווייתי, אני מחליטה להמשיך לבזבז... הפגישה הנוספת התבטלה, מושלם. עוד אספיק לעצור בדרך להשלים את הקניות...
אני עוצרת בדרך, בחנות קטנה שאני אוהבת וקונה שם שימלה. לבנה, שקופה. אני לובשת אותה.
נוסעת למשרד ומפזרת חיוכים לכל הכיוונים. אף אחד לא מבין מה עובר עלי. עכשיו הם כבר בטוחים שהתחרפנתי סופית. לגמרי לא איכפת לי מה חושבים. אני חופשיה ומאושרת, העסק שלי פורח ואני איתו.
יום שמתחיל בשחור ונגמר בלבן. נפלא.

פרידה היא כמו מוות קטן. זה מרגיש נכון.
אני מתה קצת קצת מבפנים
ותוהה אם התאים שנהרסים עכשיו, יתחדשו אי פעם

"צריכה קצת חופש, קצת לבד..."
שיחה קצרה אחרי כל כך הרבה שיחות ארוכות
תיק קטן. הרבה, הרבה כאב...

אני יושבת על שפת המדרכה, ליד הים.
נקודת שבירה. לא יודעת מה לעשות עכשיו. ללכת או להישאר.
מרימה את הנייד ולוחצת על החיוג המהיר.
"מה קרה?" הוא שואל ואני נחנקת.
"אמרתי לו שאני צריכה קצת חופש, קצת לבד...
עכשיו אני כאן, ליד הים...לא יודעת מה לעשות..."
"בואי" הוא אומר לי. "אני לא יודעת", אני עונה.
"תישארי שם, אני כבר מגיע".
אני מחכה.
עשר דק' אחר כך, חריקת גלגלים וגבר מבוגר יוצא מתוך הרכב.
הוא מתיישב לידי על שפת הכביש, מחבק אותי ומלטף לי את השיער.
"בואי הביתה ילדה", הוא אומר לי.
אני בוכה.
אבא שלי.

אחרי כל כך הרבה שנים, אני בבית.

לפעמים אני כמהה לכאב.
כאב אמיתי. חד. קורע.
לא כזה שמקבלים מדום אהוב ואוהב.

כאב לא מתפשר, שלא יודע גבולות.
כאב ששובר והורס,
כזה שמשקף את הכאב הפנימי שלי.
גם שם אין מילת ביטחון.

ובכל זאת, רוח חזקה נושבת.
רוחות מלחמה בתוך הבית.
נהיה לי קר.

כמה שהייתי רוצה,
להפסיק לעשות רק מה שצריך,
לקחת תיק על הגב,
ולנסוע מכאן,
עם כרטיס בכיוון אחד...

כמה שהייתי רוצה שוב,
להרגיש את החופש הזה,
זורם בעורקים,
את האויר שחודר לריאות קצת אחרת,
את המקצב האיטי.

כמה שאני רוצה לעצמי,
את האושר הזה,
של השקיעה, של הזריחה,
במקומות חדשים
עם אנשים מופלאים.

וכמה קרוב שזה נראה היום, יותר מאי פעם....

אני צומחת מתוך הקושי
אף אחד לא יכול עלי היום...

היום היה לי יום כל כך נכון.
כל מה שעשיתי היה הכי נכון
כל מה שעשו לי היה נכון -
גם מה שכאב נורא ואיכזב.
נכון.

היום אני יודעת שאיפה שיש אכזבה היתה פעם תקווה.
היא תשוב.
כשיש תקווה, יש חיים.
אני שם היום.
חיה. נושמת.

אתמול היו בקבוק יין וחבר טוב
שתי בירות
וג'ויינט אחד
שלא הצליחו להקהות את הכאב.
עוד כמה כדורים שהרדימו אותי
מהם התעוררתי לשחר חדש.

א ף א ח ד ל א י כ ו ל ע ל י ה י ו ם.
כבר אמרתי?
היום אני אוהבת את עצמי
היום אני חזקה.
היום אני שייכת לי.
היום אני דניאל דר – ש ו ל ט ת ! ! !