בבלוג שלי ביקורות, חיוביות או שליליות, יתקבלו בברכה. או שסתם תהנו. טעימה: She dipped her head back into the water. The moment was delicious. The music throbbed through the water enveloping her.

‘כן, חלק, כמו הקודם. ואת בטוחה שהוא מעל 18 כן?’. אנה מקשיבה לקול בצד השני של הקו ומהנהנת. ‘מצוין, תודה, אז שיגיע בשמונה’. בשמונה בדיוק נשמעת דפיקה מהוססת בדלת. אנה מסיימת עם השפתון, בוחנת את עצמה במראה ומחייכת. היא מסתובבת ומביטה שוב לאחור במראה, מרוצה ממה שהיא רואה.

על השולחן מונחות שלוש כוסות ובקבוק יין אחד, כמעט ריק. אורן מביט באנה, תוהה מה השלב הבא. אנה צוחקת, חושפת שיניים, וליהי מולה מרימה את הכוס שלה אל פיה. זו פעם ראשונה שהיא מוזמנת לצלם, לא להשתתף. המצלמה שלה מונחת על הכיסא לידה והיא מלטפת אותה לרגע, רק כדי לודא שהיא עדיין שם.

בתוך המונית, אורן מסתכל על אנה. ‘את מוכנה?’ ‘כן, בוא ניכנס.’ הם יוצאים מחוץ למכונית, הבגדים שלהם מעט חושפניים מדי והקור מכה בהם. הם נעמדים מול דלת עץ כבדה ואנה מצלצלת בפעמון. הדלת נפתחת מבפנים ואת פניהם מקבלת המארחת, לבושה בשמלה שחורה ארוכה.

'No, Jennifer, please. Don't stop.' 'Perhaps if you begged, Julian.' I didn't even have to think about it. The words came tumbling out. 'Jennifer please, I'm begging you, I'll do anything, just don't stop. Please please please don't stop.'

I looked up, straining my neck. 'Julian, until we complete the treatment, you're mine. I want you to know and realize this fact. I won't stop until I think you've changed your behavior for the better.'

בדרך כלל זה מופיע בבלוג שלי לפני שזה מופיע פה. תהנו, אני מקווה. Everybody makes mistakes. OK, so maybe this one was different. I knew it was different, that it was much worse than usual. Still, I don't think it was that bad. Did it really merit the punishment?