על משחקיות, פיטר פן ו- Pet Play

על משחקיות, פיטר פן ו- Pet Play

YOLO GIRL​(נשלטת) • 3 במרץ 2025

רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט כתב רבות על החשיבות של משחקיות לרווחה הנפשית של האדם. משחקיות=playfulness. כלומר, היכולת להשתמש בדמיון וביצירתיות על מנת להפליג למחוזות פנטזמתיים של אומניפוטנציה (=כל יכולות). זה קריטי לרווחה הנפשית של ילדים שבגיל 4 הם ייטו גלימה ויאמינו שהם בטמן ומסוגלים להציל את העולם. זה קריטי שילדים בגיל 5 יצבעו את פניהם באיפור וינעלו נעליי עקב שמצאו וירגישו גדולים וחזקים ובעלי שליטה ואוטונומיה על חייהם. זה קריטי עוד יותר שהמבוגרים סביבם לא יפריעו ולא יתערבו בתהליך המשחקי העדין והשברירי הזה, שמתרחש כולו באיזור דמדומים מרתק בנפש שאותו ויניקוט כינה "המרחב הפוטנציאלי". מדובר בתהליך שברירי וחמקמק כמעט כמו חלימה בהקיץ.

היכולת לשחק היא סממן לבריאות נפשית תקינה אצל ילדים. היכולת לשחק היא למעשה היכולת לייצר מרחב פוטנציאלי בין המציאות לדמיון בו הכל כולל הכל יכול לקרות, בשל כך שם גם טמונים כנראה "חיי הנצח" של פיטר פן.

הסופר הסקוטי ג'יימס מתיו ברי לקח את הרעיון הזה צעד קדימה (למרות שכרונולוגית יצירתו זו קדמה לכתביו של ויניקוט, אבל תזרמו איתי בשביל הפואנטה) ומימש את הרעיון הפילוסופי-דינאמי הזה באמצעות יצירתו המופתית על פיטר פן וארץ מחייתו, היא כמובן "ארץ לעולם לא", ה- Neverland. מקום שלא מזדקנים בו ושיש בו הבטחה לחיי נצח, תמורת משובת נעורים, השתובבות ומשחקיות אין קץ. אה, פיטר פן גם יכול לעוף, אם רק יחשוב מחשבות חיוביות ויעזר באבקת פיות. כמה נאיבי, כמה נעימי. כמה חשוב. כמה נחוץ.

היכולת לשחק היא יכולת ילדית מולדת על פי רוב. היא יכולה להפגע כתוצאה מטראומה שמקורה בהתעללות והזנחה, אבל ככלל היא קיימת אפריורית במרבית בני האדם, ופעמים רבות, גם אם נפגעה, ניתן לשקמה. קריטי שהיכולת הזו תשתמר בנפש האדם ככל שזה מתבגר כי היא טומנת בחובה את הפוטנציאל לחיבור נצחי לילד הפנימי, למקורות יצירתיות, לרעיונות גדולים ולחיים מתוך תשוקה. כמו כן, בכוחו של החיבור הזה לשמר הגנות רבות ובריאות, והוא גם מסייע רבות לחיבור בלתי אמצעי עם ילדים שמתקשרים על פי רוב דרך הערוץ הזה, וכמובן כפועל יוצא מכך משמר גם את הנעורים, או אם תרצו- את "חיי הנצח".

אני לא הייתי ילדה כזו. נולדתי, על פי אינספור עדויות, בלי היכולת הטבעית הזו למשחקיות. עברתי טראומות בילדותי, אבל הן אינן קשורות לאי היכולת הזו שלי, כי הייתי "ככה" מראשית החיי ממש, עוד בטרם הספיקו להצרב ולהיערם הטראומות בנפשי שהגיעו בשלבים מאוחרים יותר של חיי ובגילאים מודעיים. "נולדת זקנה", תמיד אמרו לי הוריי ומבוגרים אחרים שהיו עדים להתפתחותי מראשית החיים. לא חייכתי, לא צחקתי, הייתי חסרת גמישות מחשבתית לחלוטין, אי אפשר היה לדבר איתי בשפה "תינוקית", לצחוק איתי, להעמיד איתי פנים במשחקי דמיון, לעשות לי "אוירון" לפה בזמן האוכל וכדומה. להפך, כל ניסיון לעשות דבר מאלה גרר תגובת כעס או זעם עזה שלי והתפרקות, שלימים הבנתי שמכונה מלטדאון אוטיסטי.

אה, כן. אני אוטיסטית, וזו אחלה הזדמנות "לצאת מהארון" גם פה. כאוטיסטית, וזה ממש ממש לא אומר שכל האוטיסטים הם כמוני בהיבט הזה, אבל האופן בו היותי אוטיסטית בא לידי ביטוי הוא בין השאר באופן הזה גם כן: תמיד הייתי רצינית, כבדה, לא מבינה הומור, בדיחות, ציניות, הלצות, מתיחות. תמיד חשבתי שאם כולם צוחקים ואני לא, אזי צוחקים עליי ושהבדיחה על חשבוני ושוב התגובה המתבקשת: מלטדאון. כל דבר שמערכת העצבים שלי לא הצליחה להבין, לעבד, לפרש בצורה נוירוטיפיקאלית, כל דבר שהמבנה הנוירולוגי שלי לא הצליח לקרוא, התפרש כדיסוננס שהעלה מיידית את סף החרדה/הכעס והתסכול למקסימום, ושוב, מלטדאון. אם תרצו, כמו מחשב שמנסה להריץ תוכנה שלא מתאימה לו וקורס שוב ושוב. הוא לא מצליח להעלות אותה, ואם כבר מצליח, הוא לא מצליח לקרוא אותה, ואם כבר מצליח, אז לא מצליח להבין מה הוא קורא. כשל על כשל על כשל. זו הסיבה אגב לכך שפורים תמיד היה החג השנוא עליי ביותר.

תופעה מעניינת שנצפתה ומעידים עליה המבוגרים בחיי, ואני גם זוכרת את זה בעצמי, שלמרות "היעדר המעוף" המנטלי הזה שתארתי, הצלחתי לדמיין בלי בעיה מפלצות, שדים ורוחות רעות בכל מקום, פרצופים מלחיצים שניבטו אליי מתוך חפצים ורהיטים, ביעותי לילה שבהם היו צפים ועולים מולי יצורים מפחידים שמנסים להרוג אותי, דמויות מספרי אגדות היו קמות לתחיה בלילה כדי לפגוע בי וכך גם בובות הפרווה שלי ואוסף צעצועי הקינדר.

לא התקשתי גם לדמיין ללא הרף ובאופן אובססיבי תסריטים בהם בני המשפחה שלי מתים ברגע שלא ענו לי אחרי פחות מ 3 צלילים בטלפון, התרסקו במטוס, עברו תאונת דרכים קשה ועוד.. חרדות שניהלו את חיי ביד רמה במשך המון שנים. דווקא פה, באיזורים האלה של מוות ותוקפנות, הדמיון שלי השתולל באופן בלתי ניתן לויסות ולריסון, עד כדי פתולוגיה נפשית של ממש.

מה הקשר של כל זה לבדס"מ?

ובכן, לפני כשבוע, בשעה שקדחתי מחום, במקרה בבית של אדוני, אדוני, שטיפל בי במסירות אין קץ, ניסה לעזור לי להסיח את דעתי קצת מהמצב שלי, התכרבל איתי והקרין לי את הסרט Hook, סרט המשך לעלילות פיטר פן. לא צפיתי בו עד לאותו הרגע. בכל אופן, בעודי קודחת מחום, צפיתי בסרט הזה כמו מבעד למספר תפקידים: כאשת מקצוע שהסרט הזה סופר רלוונטי לעיסוקה, כאוטיסטית, כילדה שהייתי, כאישה שאני כיום, כבדס"מית, ככלבה של אדוני. המשקפיים שהרכבתי, התחלפו לסירוגין אלה באלה בהתאם לחלק הזהותי בי שנע לקדמת הבמה בכל רגע נתון, מייצרים סכמה דמיונית, מורכבת ההולכת ונגלית לפניי, ומתגבשת להמוני תובנות, שנופלות בזו אחר זו ברעש גדול של אסימונים שהיו תקועים הרבה מידי שנים, כנראה באותו מרחב פוטנציאלי...

אז מה הבנתי מהצפיה בסרט?

1. הבנתי שהבדס"מ שלי שאותו אני מממשת לראשונה בחיי מזה כשנה, על אף שתמיד הרגשתי מוזרויות ומשיכות שונות סביב העניין מגיל צעיר ממש, הוא הואאאאא השדה המשחקי האבוד הזה בנפש שלי.

2. הבנתי שהבדס"מ מאפשר לי מרחב למשחקיות, לא בסגנון פיטר פני והוא לא חסר גבולות, אלא בתוך איזור מוגדר ותחום עם גבולות. הם שם, לשמור עליי מלא ללכת לאיבוד לגמרי, אלא בתוך סטינג מוגדר.

3. הבנתי שלמרות שלא נולדתי עם האיזור הזה בנפש או הרכיב הנחוץ הזה במוח שמאפשר לי להשתעשע, להשתולל, להעמיד פנים שאני מישהו שאני לא, להכנס לתוך דמות ולהתמזג איתה, באמצעות הבדס"מ אני למעשה מייצרת את האיזור הזה יש מאין. ממש ככה. וזה למעשה מה שאני עושה ב- Pet Play.

4. כשאני נכנסת למוד של הכלבה, אני משילה ממני את החלק הזהותי האנושי שלי ומתחברת למשהו שקיים בתוכי. אני לא מעמידה פנים שאני כלבה, אני לא משחקת כלבה במובן של acting, אני משחקת במובן של playing. ממש משחקת עם החלק הזהותי והכלבי הזה שהיה מודחק כל השנים ולא קיבל מקום. אני מתחברת לחוויות גופניות מאוד ראשוניות, חושיות, אינסטינקטיביות, טרום מילוליות וזה מאוד מהדהד את הכלביות שבי.
כל כך הייתי רוצה להצליח גם לנבוח. חוץ מזה, מרגישה שעשיתי כבר הכל, בתור הכלבה שאני. אבל עדיין לא מצליחה לנבוח. קראתי לזה מחסום פסיכולוגי. לא יודעת. אני יודעת שזה משהו שבהחלט הופך אותי להיות מודעת מידי לעצמי, לעצמי הבת-אדמית, וזה ההפך מהמטרה שלי בפט פליי. זה כאילו פעולת הנביחה עוברת מבחינתי את המרחב הפוטנציאלי לאיזורים הממשיים והמציאותיים, בהם אני מודעת שאני לא באמת כלבה על מלא ואז נוצר בי הדיסוננס הזה שהמוח מנסה ליישב, והדרך שהוא מוצא ליישב את הדיסוננס הזה היא פשוט להמנע מזה לעת עתה. הלוואי שזה יוכל להשתנות בהמשך.

5. הבנתי גם שאדוני הוא סוג של פיטר פן. הוא כל כך מחובר לילד הפנימי שלו, והוא נמצא עמו במגע באופן שוטף כל יום. היכולת הזו ממש מעוררת קנאה. הקלות שבה אדוני מזגזג בינו הגבר הבוגר, לילד הקטן ולבינו כדמות כלשהי באינסוף משחקי התפקידים שמשחק, לבינו השולט, היא באמת מעוררת התפעלות.

6. הסרט ממחיש בצורה סימבולית מופלאה ביותר את המאבק והמרדף של הגיבור הראשי אחר הילד הפנימי שלו וכפועל יוצא מכך גם אחר הקשר הקלוקל עם ילדיו. המאבק מתואר בצורה של מלחמה. זו מלחמה אמיתית. זו סצינה שדמעתי בה מרוב התרגשות. גם כי רובין ויליאמס שחקן באמת נפלא שמתמזג כל כך עם הדמויות אותן הוא משחק, מה שמביא את המשחק שלו לרמת play של ממש, אבל גם כי מרגישים את המאבק, את הדחיפות. כשצפיתי בסצנה הזו בסרט, כל מה שיכולתי לחשוב עליו: הלוואי שגם אני הייתי מצליחה לעוף. סימבולית כמובן. הלוואי שגם אני הייתי מצליחה להתחבר כך לילדה הפנימית שבי, באומץ, בלי פחד, בלי מורכבות, פשוט להיות.

7. הבנתי שאדוני, בזכות החוכמה והרגישות שלו, בזכות אהבתו אליי, בזכות מה שכתבתי בסעיף 5, ממש עוזר לי להביא את הכלבה שבי לפרונט הזהותי שלי ולעשות לה מקום של כבוד בחיי. זה מרפא, זה מייצר מרחב לצמיחה ולתיקון, וזו המטרה בקשר. בכל קשר. בדס"מ זה לא טיפול, זה כבר ידעתי כמובן גם לפני, אבל הפוטנציאל שטמון במרחב הפוטנציאלי, הספייס, שמתרחש בזמן סשן, כמשהו שיכול לקרות בו הרבה מאוד תנועה, תיקון, ריפוי ואפילו, אומר בזהירות, החלמה מסוימת מסוימת של איזורי נפש פגועים במיוחד. במקרה שלי, זה מעודד יצירה והתפתחות של איזור נפשי שלם שלא היה קיים בי קודם.

תודה שקראתם. מוזמנים להתייחס, להגיב, לשאול