זוטות

הלך עלי, קצת חולה וכבר מתבכיינת שצריכה צומי. ואני צריכה, לא מתכחשת לזה. ובמצבי כרגע להצטרך צומי זה אפילו יותר פתטי והפתטי הרגיל שלי. ואני, נשלטת טובה מלאה באגו ובפתטיות, גם ברגיל.

אז כבר יומיים וחצי שאני זרוקה חצי מתה, נעה בין נקודות שפיות לפחות. מקווה בכל רגע שמחר אני כבר חוזרת לעבוד, ולאור הפגישות שלא בוטלו מחר, זה גם, כניראה, יקרה.  ולא זה לא קורונה, סתם חרא אחר שהחליט להתלבש עלי וכן, יפה לי לבן גופה על רקע עיניים ירוקות ומרזה להיות חולים. ונמאס לי, כל כך נמאס לי עד שכל החרא שאני מרגישה הופך לסרקזים, וכשהוא מופנה פנימה, זה רע, כל כך רע. כי אז המחשבות על כל השגיאות ששגיתי בתקופה האחרונה, כל העדר שיקולי הדעת, ההתנהלויות המפגרות, כולן..נמצאות בפרונט של המחשבה, כאילו רק המתינו להרים את הראש. 

עייף לי.

:/

הלכה לי לאיבוד יממה.

יממה שלמה..24 שעות של הזיות על גבי הזיות. 

אם הייתי יכולה לדבר עכשיו, אולי הייתי מדברת אבל האלכוהול והג'וינט כבדים לי על האצבע ועל המחשבה, והאגו, והבאסה כל כך נוכחים שזה ממש מיותר. ובכל הדרך חזרה דרך ענני הסוטול כשאני רק מקווה לא ליפול לאף שוטר לידים הוא לא מפסיק לחפור אותי בדיבורית. ואני מהנהנת בראש והוא לא שומע את זה   וזה מצחיק אותי ומבאס בוזמנית ואין דרך לעצור אותו, אלא בפתח המעלית כשאז אין קליטה שזה התרוץ הכי אמיתי שקיים.  והוא חושב שהוא זכה בפרס הגדול ,בjackpot של הטינדר ואני יודעת עד כמה הפרס הזה סרוט וצריך כל כך הרבה דברים שבטוח אין לו לקבל וספק אם יש לו לתת.. אבל אני נחמדה ומקסימה כמו שאני יודעת להיות ואני בטוחה שזה מעמיד לו את הזין ומקשה לו את הדמיון ומדליק אותו במחשבות על מחר.

ווקאנד שמח

אני לא יודעת אטלקית ממש לא, לא מבינה כלום חוץ מאספרסו וספגטי..וספרצטורה. איזה מילה זו, כבר בעצם ההגייה שלה אפשר להרגיש את הקלאס. הפרוזודיה שלה מעוררת אותי, זה מתנגן כל כך יפה על הלשון והתוכן, אך התוכן. 

  פעם חשבתי שנכנתי בתכונה המופלאה הזו, קלאס שנוזל ממני החוצה, נשפך לכל עבר,  כמו כלי שלא יכול להמשיך ולהכיל את כל כברו. אבל ככל שאני חושבת על זה ומוכנה להודות בזה והוגה בזה בייחוד בשבוע האחרון, בייחוד ב3:47 לפנות בוקר, שאז המחשבות הופכות דוקרות והאמת הופכת להיות קשה ומנוכרת,

אז.. לא תמיד.

ואני מתהפכת לצד השני מכניסה לפה אצבע משוכה בלק בצבע 'אדום גרושות', מנסה לחבק את הצורך ולחזור לישון ובעיקר אולי לסלוח, לעצמי, על כל הרגעים שבהם לא ממש הראתי ספרצטורה,

בייחוד בשבוע האחרון.

מידי פעם, שיש לי סבלנות ונחה עלי הרוח אני מעיינת בפוסטים, ומדי פעם כשאני מעיינת, אחרי שנחה עלי הרוח אני גם נתקלת בפוסטים של אנשים ממורמרים, כל מיני אכלו לי ושתו לי, הבריזו, נצלו.  וסהכ אני פחות מתחברת לזה. כי בואו לאף אחד מאיתנו לא זורחת השמש מהחור של התחת, טוב, אולי למעט מספר שולטות ושולטים כאן..אבל זה תכלס חלק מהסקס אפיל שלהם כי מי לא רוצה שולט שמסנוור בזמן רימינג. אבל, having said that אני מרגישה צורך קל לסייג את דברי ולחדד, דרך כך,  את מהות השהייה ,שלי, כאן, הצורך ואולי גם המטרה.את הצורך לפגוש  מי שמבין שקשר שליטה הוא בראש ובראשנה קשר זוגי, הינו מערכת יחסים, כזו שמתקיימים בה חברות, אהבה, תשוקה ומשיכה וכן גם הדדיות, לצד הקבלה האינסופית של הסטיות החינניות שכולנו ניחנו בהן. אחד, רק אחד,  כזה שהרצון למצוא אצלו, רק אחת,  עולה על הצורך לחפש. כזה שמבין שקשר, על מנת שהוא יבנה דורש גם השקעה וזו צריכה לשמח ולעורר כי אחרת מה בכלל הטעם. כזה שמבין שללא תקשורת וכנות אנחנו סתם נטחן מים. כזה שסגור על עצמו, שמבין שקשר זוגי יעשיר לו את החיים, ימלא אבל לא יסדר אותם. כזה שהשיחה איתו תזרום, תצחיק תעורר תחדש ובייחוד תגרום לשנינו לכמוהה להמשכה. כזה שכבר קצת סיים לשחק ומבין שכל המשחקים בכל בווריאציות אפשריות תמיד, גם בתוך קשר..והכל עניין של כימייה.כזה שבשיחה איתו הילדה שבי תצא גם כשאני אנסה שלא.

אין לראות בדברי ביקורת או שיפוטיות על אף אחד מכאן, סהכ מי אני שאשפוט, כי לי בניגוד למי שיהיה הדאדי שלי,לא זורחת השמש משום חור.

פעם הייתי אומרת שההכי סקסי זה הראש ו..הכפות ידים. כלומר, ההומור הציניות וחדות מחשבה היכולת לתת לי פייט, לאתגר אותי  בכל הדברים האלה וכמובן..הכפות ידים.

אבל ניראה לי שעוד לפני כל אלה, וזאת מבלי להפחית במידת החשיבות שלהם, מה שבייחוד מדליק אותי זאת כנות. היכולת לבוא ולומר את האמת, קודם לעצמך ואחכ גם החוצה. לקחת עליה בעלות, עוד לפני שאתה חושב שאתה ראוי לקחת איזשהי בעלות עלי.

אל תיתן לי להגיע אל האמת לבד, זה מוריד , מרחיק ובעיקר כל כך, כל כך מבאס. תגיש אותה, תכיר בה, תתגאה בה, תגרום לי להתמכר אליה.  ואז אני אוכל גם להגניב מבט, מושפל, אל כפות הידים. 

אני מחפשת בפנים להרגיש את הדגדוג הזה, זה שכבר מזמן לא הרגשתי. אתה יודע, את ההתרגשות הזאת, הציפייה , החיוך הדבילי שנדבק לפנים ולא מש. נו, אתה מכיר את זה, הכמיהה הזאת כבר  להפגש. המבט, הניצוץ, החיבוק, נשיקה. אוי, הנשיקה. הרגע הזה שהמילים נעלמות, וכבר אין צורך בהן, רק המבט מדבר. האינטמיות הזאת שעוטפת את הכל, הבועה, הבית.

יש נקודות בחיים, שההבנה שמגיעה איתן היא ממש בגדר הארה. כמו רגע מכונן, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. וחזרה אחורה תהיה ממש בגדר טמטום, שלא לומר בגידה, עצמית. וכמו כל רגע משמעותי הוא מגיע עם שכר לימוד. אז אני משלמת עבור הרגע הזה, בדמעות שנושרות ומכתימות את החולצה ומורחות את האיפור ובעצב בלתי נשלט שפורץ מידי פעם. ואני ממתינה בקוצר רוח למחר.

כי מחר, אני אקפל את האגו פנימה, אמחה את הדמעות, ארגיש שוב את הדופק ואנשום את נחילי הטורכיז והפוקסיה שיחזרו לאויר.  

אני תוהה ביני לבין עצמי כמה נמוך אני עוד יכולה לרדת, מתי זאת התחתית? מתי אני אגיע לרגע שממנו ניתן יהיה שוב לעלות? זה קצת כמו הקו האדום ההוא של הכינרת שבכל פעם מוקם במקום אחר והירידה למטה חלקלקה, מדרון שאני לא מצליחה לעצור בו.

'אין מה לעשות מותק, קחי אחריות' היא אומרת לי , 'זה כואב, אבל זה מה שיש'. אני מושכת חזק באף , מנגבת את העיניים, מקשיבה לה ומבינה , כן, הבנה תמיד היתה צד חזק אצלי, אבל זה שאני מבינה  לא באמת אומר שאני גם  מצליחה ליישם. אני לא. ממש ממש לא. והדמעות שוב חוזרות ומציפות, והכאב והפגיעות והבאסה והחושך שממלא לי את הכל.

ואני מרגישה שכל החיבור והחוזק והחוסן וכל ההשגים והצמיחה של השנתיים האחרונות התפוגגו כלא היו, משאירים אותי בודדה ועצובה וקטנה וחסרת ישע שרק צריכה בית וחיבוק ולשים את הראש ולשמוע משהו שלוחש לי באוזן שעוד יהיה טוב. 

:(

'שחררי, פשוט תשחררי..הרי אין לך באמת ברירה, זה לא שאפשר לקבל משהו בכוח, בטח לא אם את צריכה אותנטי ואמיתי, אחרי הכל, את לא מכוונת לאף אחד אקדח לרכה.

הרי אפילו כאן, במציאות המפגרת שבה 'לקחת' ו'בכח' הן לא מילים גסות, גם כאן לא באמת לוקחים בכוח. לשנייה אני מרגישה מרוצה מעצמי על זה שהצלחתי  לנסח נימוק כזה מנצח. 

 ואני מנסה באמת באמת מנסה, כי אני יודעת, בראש, שזה מיותר ולא נכון וכל כך כל כך מכאיב לי, אז בשביל מה בכלל?  אבל הלב, לא מצליח לשמוע את כל החפירות העצמיות שלי ואת כל הנימוקים המושלמים שאני מנסה לחזור עליהם כמנטרה.  הוא פועל כישות עצמאית אוטונומית, נכנע כל פעם מחדש, לב מזוכיסט, מפגר, ועם זיכרון רק לטווח הקצר. 

:/