זוטות

הלך עלי, קצת חולה וכבר מתבכיינת שצריכה צומי. ואני צריכה, לא מתכחשת לזה. ובמצבי כרגע להצטרך צומי זה אפילו יותר פתטי והפתטי הרגיל שלי. ואני, נשלטת טובה מלאה באגו ובפתטיות, גם ברגיל.

אז כבר יומיים וחצי שאני זרוקה חצי מתה, נעה בין נקודות שפיות לפחות. מקווה בכל רגע שמחר אני כבר חוזרת לעבוד, ולאור הפגישות שלא בוטלו מחר, זה גם, כניראה, יקרה.  ולא זה לא קורונה, סתם חרא אחר שהחליט להתלבש עלי וכן, יפה לי לבן גופה על רקע עיניים ירוקות ומרזה להיות חולים. ונמאס לי, כל כך נמאס לי עד שכל החרא שאני מרגישה הופך לסרקזים, וכשהוא מופנה פנימה, זה רע, כל כך רע. כי אז המחשבות על כל השגיאות ששגיתי בתקופה האחרונה, כל העדר שיקולי הדעת, ההתנהלויות המפגרות, כולן..נמצאות בפרונט של המחשבה, כאילו רק המתינו להרים את הראש. 

עייף לי.

:/