סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

The years

לפני חודשיים. רביעי, 31 ביולי 2019, בשעה 21:47

ל-ק-נ-א 😉

לפני 6 חודשים. שני, 15 באפריל 2019, בשעה 14:19

הזמן: צהרי יום ראשון

המיקום: חנות בגדים במרכז המסחרי 

 

אחרי התלבטות ארוכה אני נאלצת בעל כורחי לצאת מתא המדידה (שחסכו בו על מראת גוף) בחולצת ערב שקופה, ולצעוד בנחישות אל עבר המראה שממוקמת באמצע החנות בזמן שהעוברים והשבים יכולים להתרשם מחזיית הCruella שהזמנתי מFIX - כשלפתע פוצח הדיאלוג הבא:

 

מוכרת: "יאאאא ממי מהמם לך!"

אני: "תודה...אבל זה קצת חשוף מידי."

מוכרת: "לא נורא ממי, שימי מתחת חולצת סטרפ-און"

אני (מנסה למתן את החיוך): "את מתכוונת חולצת סטרפלס?"

מוכרת: "כן נו, בלי הכתפיות כאילו."

 

מעניין איפה היא שמעה את המונח 'סטרפ-און' בשביל להתבלבל בינו לבין שם של בגד. 

 

 

לפני 6 חודשים. שבת, 13 באפריל 2019, בשעה 14:16

עברו כמה שנים מאז התקרית עם 'מלך הגביעים', והרבה השתנה אצלי מאז: 

בדיוק סיימתי מערכת יחסים רצינית שנמשכה שנתיים, התחלתי ללמוד, ועבדתי בעבודה שמאד אהבתי ,שגם אפשרה לי לשכור דירה ולחיות לבד כמו ילדה גדולה; עם נסיעות לאיקאה, הזמנות מהסופר וכל מה שמסביב. 

הרגשתי טוב, הייתי פחות אימפולסיבית ולמדתי עקב בצד אגודל ליצור קשרים מתוך מקום בטוח, ולא חרד. אני התחלתי לפתח מודעות לרגש - אבל עוד לא ממש; למדתי להפעיל מניפולציות וללחוץ על נקודות רגישות, אבל עוד לא ידעתי לזהות סאבטקסט או להבין את יחסי האובייקט שאני מקרינה על אנשים. אפשר לומר שהתחלתי להתבגר (עם דגש על ה'התחלתי'). דבר נוסף שלמדתי על עצמי היה כמה אני אוהבת להישלט, ואיך יחסי כוחות לא-שוויונים, דינמיקות משפילות, ושימוש מחפיץ וחד-צדדי גורמים לי להרטיב ולהתחנן לעוד.

* * *

לא יצא לי לחשוב על אדם מאז מה שקרה; הייתי כל כך עסוקה לג'נגל עבודה עם לימודים שבקושי הספקתי לנשום, וגם בלי קשר לזה - הוא פשוט לא היה רלוונטי. עם כמה שאני נסחפת מהר לפרשיות מהסוג הזה, באותה המהירות אני גם שוכחת (או מדחיקה) אותן. אז נכון שאולי הייתי עצובה שבוע או שבועיים אחרי התקרית, ונכון שאולי אולי ביקשתי מכמה חברות להתחיל איתו וברגע השיא לשלוף את הפאנץ'-ליין האהוב והמוכר: "אני לא אזיין אותך, אבל אני אתן לך לרדת לי.", אבל בגדול אני חושבת שהתמודדתי בסדר והמשכתי הלאה. 

 

עכשיו כשהייתי חלק מתרבות ה'Nine to Five' (או בגרסת ישראל 2019: שמונה עד שמונה) הלו"ז שלי היה מאד מובנה ועקבי: עליתי כל בוקר על אותו הקו באותה השעה, לרוב נסעתי עם אותם האנשים, וגם דיי חיבבתי את השגרה הזאת. אחרי שעברתי דירה הייתי צריכה לתכנן מסלול מחדש, אז מצאתי קו אחר עם תחנות ואנשים אחרים, והכל המשיך כרגיל. באחד הבקרים השעון המעורר לא צלצל וקמתי באיחור; התארגנתי במהירות האור ורצתי לתחנה, בלי לשים לב ששכחתי את הנייד בבית, ופתאום לא היה לי מסך להיות מרותקת אליו ולשם שינוי הסתכלתי על העולם. 

עליתי לאוטובוס והתיישבתי, עדיין חצי ישנה; הוא עבר תחנה אחת, ואז גם את השניה, ונעצר בשלישית. הבטתי מהחלון וחטפתי תגובת Fight-or-flight חריפה לפני שבכלל הבנתי מה ראיתי. היה נדמה לי שראיתי את אדם, אותו האחד מפעם, אבל לא הייתי בטוחה; המדים הירוקים התחלפו בבגדי משרד מחוייטים, ומשקפי הראיה במשקפי שמש ששידרו נונשלנט. "אבל רגע, עברתי דירה - מה הוא עושה פה? מה הסבירות שגם הוא עבר לכאן?" לפני שהספקתי לזהות בבירור האוטובוס המשיך לנסוע. ניסיתי להרגיע את התגובה הסומטית, ובעיקר הופתעתי ממנה בגלל שלא חשבתי על מר. מושלם כבר כמה שנים טובות.

בבוקר שלמחרת תהייתי אם אראה אותו שוב באותה התחנה; הרגשות היו אמביוולנטים ותחושת הבטן מתוחה - שכן תשובה חיובית על השאלה 'האם זה הוא?' אומרת שאנחנו פחות או יותר שכנים; גרים באותו הרחוב במרחק של כמה בתים. המתח נבנה מהרגע שעליתי לאוטובוס - ומאד הוקל לי כשראיתי שהתחנה השלישית ריקה. "אינטרקציה מביכה אחת פחות", חשבתי לעצמי, "כנראה שזה לא היה הוא ושדמיינת" - עם המחשבה הזאת חתמתי את הנושא.

 

הייתי דיי בודדה באותה התקופה, המעבר מההורים עשה את שלו, וכהחברים היו עסוקים ורציתי לנצל את הפריווילגיה החדשה של לגור לבד הייתי מעבירה את הערבים שלי בטינדר; מחליקה ימינה ושמאלה (לרוב שמאלה) עם האגודל בצורה סמי-תרפיוטית. כל פרופיל ביצבץ לשבריר שניה לפני שדילגתי עליו, לעיתים על אוטומט - פעמים רבות בלי ממש להבין מה ראיתי, ולכן יצא שגם דילגתי בטעות, בגלל התנועה שהאצבע התקבעה בה. אני נמשכת לאנשים מהרבה סיבות, אבל אם לשפוט לפי הקרטריונים השטחיים שמוצגים בטינדר אז הטעם שלי מאד ספציפי: אני נמשכת לגברים גבוהים, בהירים ועם פנים עדינות ויפות - לא הלוק הכי נפוץ בארץ, אבל מסתדרים. באחד מ'ערבי הטינדר' האלה הִיסוַופְטִי (זאת מילה!) להנאתי: שמאלה, שמאלה ועוד פעם שמאלה; כשפרופיל אחד שהחלקתי אוטומטית שמאלה גרם לי לקפוא. 

"את השתגעת, או שאת סתם הוזה?", שאלתי את עצמי. 

התפשטה בגופי צמרמורת כשהתחלתי להפנים את העובדה שזו כנראה לא הזיה וגם לא צירוף מקרים - אלא קרבה פיזית של פחות מקילומטר. ערכתי ניסוי קטן, הגדרתי את מרחק חיפוש כ2 ק"מ ומטה וטווח גילאים מצומצם - והתחלתי להחליק: שמאלה, שמאלה, שמאלה, ועוד כמה עשרות פעמים שמאלה - עד שלטינדר נגמרו האנשים להציג והוא החל להציג לי בסבב ב' אנשים מקודם: ולפתע הפלא ופלא, הפרופיל של אדם הופיע, אותו האחד מפעם - והמרחק: פחות מ2 ק"מ.

הסתכלתי דקות ארוכות על המסך, חווה דז'ה וו ותוהה אם הוא בכלל זוכר אותי.

"אני רק אעשה לו לייק בשביל לראות אם הוא גם עשה, ממש לא בקטע רומנטי. חוץ מזה - כל כך התבגרנו מאז, בטח נוכל עכשיו לצחוק בדיעבד על הסיטואציה; ובכלל, כדאי לנקות משקעים מהעבר, גם ככה עכשיו כשאנחנו שכנים בטח ניתקל אחד בשניה מלא בחד"כ ובשכונה - חבל שיהיה לא נעים". 

אחרי השתהות קלה הצמדתי את האצבע למסך והחלקתי ימינה, ולהפתעתי הרבה המסר "It's a Match!" קפץ למסך והבהיל אותי, כמו ליצן-צעצוע שקופץ מהקופסא. "רגע, מה? הוא כבר עשה לי מאץ' לפני?" הגבתי בפליאה, קצת לא מאמינה לנוכח אכזבות העבר. "מעניין אם הוא בכלל מזהה אותי", "בטח הוא עושה סוויפ רייט לכל הבנות" ו -"נשבעת שהפעם אני לא כותבת ראשונה ויהי מה" היו רק חלק מהמחשבות הרבות שרצו לי בראש. עברתי על התמונות שהיו לו בטינדר, והוא באמת השתנה לא מעט בתקופה הזאת - מנער חמוץ-מתוק עם פנים עדינות ומשקפיים הוא נהפך לגברבר מחוספס, חטוב ומחוייט שלבש בצורה מחמיאה להפליא לוק משרדי מעודן.

גם אני השתנתי לא מעט; ובמקום אהבה הרגשתי תאווה. כבר לא דמיינתי אותנו שטים אל עבר השקיעה, אלא יותר מזדיינים כל הלילה עד אור הבוקר. גם קיבלתי פרספסקטיבה שונה לגבי כל שברון הלב מפעם: פתאום זה מאד חירמן אותי; משפיל, מנצל וחד-צדדי - והעובדה שזה לא היה משחק אלא קרה באינטרקציה ונילית אותנטית הדליק אותי עוד יותר. ככל שחשבתי על זה יותר נזכרתי בעוד ועוד פרטים שגרמו לסיפור הזה להיראות בדס"מי להפליא. קצת מביך להודות אבל כבר אז יצא שלא פעם חשבתי על מה שקרה גם בזמן שהייתי מאוננת. נהנתי לפנטז על עלילת-המשך אפשרית לאותו הערב: מה היה קורה אם הייתי נענית להצעה שלו: אולי הוא היה קם לפגוש אותי, ומוביל אותי לשירותי הגברים תוך כדי שהוא זורק חיוך ממזרי לחבריו שיושבים בקצה הבר. אולי הוא היה מרשה לי למצוץ רק את הקצה של הזין המושלם שלו בהתחלה בשביל להתגרות בי. אולי הוא היה מקרב את הזין לפה שלי, אבל זז אחורה רגע לפני שאני מצליחה לטעום ושולף את האשכים במקום, כי "זה כל מה שמגיע למישהי כמוך" - בדרך כלל לא החזקתי הרבה, והיית גומרת בחלק הזה של הסיפור. 

 אחרי כמה חישובים מהירים של 'בעד' ו'נגד', בשילוב העובדה שאנחנו רווקים, צעירים וגרים במרחק של פחות מעשרה בניינים הגעתי למסקנה שזה הסדר שככל הנראה יוכל לעבוד: בלי ציפיות רומנטיות או מחוייבות, אני פשוט אקפוץ אליו כשהוא יהיה עייף אחרי העבודה ואציע גיוון מיד ימין. לא ציפית ליותר מלמצוץ לו מתחת לשולחן המחשב בזמן שהוא צופה בפורנו, ולבלוע כשהוא גומר. 

לא הופתעתי לראות שעברו כמה ימים והוא עדיין לא כתב לי - כבר ידעתי עם מי יש לי עסק. קצת קיוויתי שהוא פשוט לא יזכור אותי ושנוכל להתחיל בלי משקעי עבר מעיקים, ולא מיהרתי להזכיר לו. שלחתי לו אמוג'י של חיוך ויצאתי מהטינדר, לא רציתי להיות אובסס כמו בפעם הקודמת. בסוף היום אחרי שהגעתי הביתה, התקלחתי, והתכרבלתי במיטה לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לאפליקציה. 

בהתחלה לא הבנתי מה קרה ואיפה השיחה שלי איתו, חשבתי שאולי היא ירדה לתחתית הרשימה או נבלעה בין האחרות, ולקח לי כמה דקות להבין שהבחור עשה לי unmatch. אוץ'.

 חשבתם שאני אהיה עצובה? גם אני חשבתי - אבל מה שקרה בפועל היה שנקרעתי מצחוק, ירדו לי דמעות, ולקח לי כמה דקות להסדיר את הנשימה. "טוב", חשבתי לעצמי, "כנראה שהוא זוכר אותי אחרי הכל :)".

משהו בסיטואציה הזאת סדק את הדרך בה חוויתי את יחסי הכוחות בינינו; כן, עדיין פינטזתי עליו בהקשר בו אני למטה, אבל כבר לא הרגשתי שיש לו עליונית אנושית עלי וגם לא התביישתי ממנו או הרגשתי מובכת - להפך, הרגשתי שהתחלפנו בתפקידים, ושעכשיו הסיטואציה היא בידיים שלי בגלל שאני יודעת איפה למצוא אותו ואיך לתמרן אותו - עדיין לא הייתי בטוחה איך, אבל לא היה לי ספק שאני יכולה לביים אותו היישר לתפקיד שרציתי. 

התרגשתי בכל בוקר מחדש כשיצאתי מהבית. ציפיתי לראות אותו בתחנה, וזה הפך לספורט. בכל פעם שראיתי אותו עומד שם הרגשתי שאני מסתכלת על משהו אסור, שאני 'גונבת' משהו שלא רצו לתת לי והשגתי בכל מקרה. התחושה הייתה ממכרת, וכשראיתי אותו רק רציתי עוד ועוד. לקח לו קצת זמן, אבל באחת מהפעמים הוא הבחין בי - ומיד הפנה את המבט לכיוון אחר. "כבר לא ממש אותו חיוך מתוק מגיל שש-עשרה", התמרמרתי בנוסטלגיה. עם הזמן גבר בי הרצון לפגוש אותו, לחוות אותו בארבע עיניים: לא בקטע של עימות, אלא פשוט לומר לו 'בוקר טוב' ולחייך אליו. הוא היה זר מוחלט מצד אחד, אבל מהצד השני הוא היה אחד האנשים שחשבתי עליהם הכי הרבה במצטבר במהלך השנים האחרונות; בתחרות דיי צמודה עם המשפחה שלי וחבריי הקרובים, וגם ראיתי אותו כמעט כל בוקר. אחרי הרבה התלבטויות, ואחרי שחטפתי כמה פעמים רגליים קרות בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה. התוכנית הייתה לפגוש אותו בתחנה שלו ולשאול בתמימות אם הקו כבר עבר, או מה השעה - ולפתח שיחת חולין. לא הכי מתוחכם שלי, אבל משרת את המטרה. 

רציתי להיות הכי יפה כשאפגוש אותו: אז התאפרתי, לבשתי שמלה חושפנית שמתאימה יותר למועדון סליזי באלנבי מאשר ליום שלישי בבוקר, עליתי על עקבים ודדיתי אל עבר התחנה שלו. הלב הלם יותר חזק עם כל צעד, חשבתי שוב ושוב מה אני הולכת לומר לו ואיך אגש אליו - סוף סוף אני הולכת להגשים את החלום, ולפגוש את מושא תשוקותיי במציאות. 

הגעתי לתחנה והבטתי מסביב - הוא לא היה שם. התיישבתי על הספסל וקוויתי שהוא יצא בדקות הקרובות, בנתיים נזכרתי בשיר של מרגול "נערי שובה אלי" תוך כדי שאני מנסה להתעלם מהמבטים הבוהים של העוברים והשבים, מהמסקרה הנוזלת והפן שמתחיל להתקרזל - כל זה בשמש הקודחת של אוגוסט. אמנם לא חיכיתי לו כל הלילה כמו בשיר - אבל הוא באמת לא הגיע, ואחרי שעה קלה דדיתי חזרה הביתה. 

אחרי שטיפסתי בקושי רב לקומה הרביעית ונכנסתי פנימה הבטתי ארוכות במראה שעל יד דלת הכניסה - "את נראית מזעזע!" אמרתי לעצמי. "מזל שהוא לא הגיע - זה לא היה מצליח גם ככה במצב הנוכחי". ההבנה הייתה קשה אבל מתבקשת - מאז שעברתי דירה אכלתי רק ג'אנק, הזנחתי את עצמי והשמנתי מספיק בשביל שאף פריט לבוש שהיה לי (חוץ מגרביים אולי) לא יעלה עלי יותר. הבנתי שגם אם הוא היה נמשך אלי - אני לא הייתי מרגישה בנוח עם עצמי בשביל להשתחרר ולזרום עם הסיטואציה.

אחרי סופ"ש ארוך של מחשבה רצינית החלטתי שאני הולכת להניח לו שנה - ולעבור לאורכה תהליך: לשנות את כל מה שאני צריכה בשביל להרגיש טוב עם עצמי - "ואז כבר נראה מה לעשות".

* * *

אחרי שנה בדיוק עמדתי מול אותה המראה על יד דלת הכניסה - ולא ממש האמנתי שזאת אני.

זה לא היה קל בהתחלה - הייתי צריכה לשנות את כל הרגלי התזונה שלי, להתאמן חמש פעמים בשבוע, לעבור כמה הליכים קוסמטיים כואבים ולהיכנס לשגרת טיפוח שלעיתים הייתה מייגעת ויקרה. אנשים התייחסו אלי אחרת לגמרי, גברים לא הפסיקו לבהות ולחזר - ואני אפילו לא אתחיל לדבר על ההבדל בכמויות המאצ'ים בטינדר. למרות כל זה, למרות השינוי החיצוני, מה שבאמת רציתי מבפנים לא השתנה.

"עכשיו", אמרתי לעצמי מול המראה, "זה שלך". 

 

במהלך ההרזיה הייתי מתעדת אותה בסרטונים קצרים,

מצרפת תמונות מהסרטון הראשון ומהאחרון: 

 

 

 

 

לפני 7 חודשים. שבת, 16 במרץ 2019, בשעה 11:34

מה שהוא מספר לך: "אתמול בלילה יצאתי לדאנג'ן וארבע כלבות התחרו על הזין שלי - בסוף עשינו חמישיה וכולן מצצו לי בתורות"

מה שבאמת קרה: https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5c7471ade0b1c

 

#שולטים_מהכלוב

לפני 9 חודשים. שני, 24 בדצמבר 2018, בשעה 23:20

רמת עולב: להמשיך להיכנס לפרופיל שלו כל יום, אפילו שהוא כבר לא פעיל מעל שנה, בשביל לגלות מה תאריך יום ההולדת שלו, על מנת להבין איזה מזל הוא ולחשב בעזרת מחשבון אהבה אסטרולוגי מה יכול היה להיות הסיכוי להתאמה בינינו אם לא הייתי הורסת אותו מלכתחילה עם הטרלה מוגזמת.

 

 

#בחורות_מהכלוב

 

לפני 11 חודשים. חמישי, 1 בנובמבר 2018, בשעה 10:07

"Adam accepted your friend request. write on Adam's timeline."

זה היה הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עייני בבוקר, או אם לדייק בצהריים המוקדמות של אותה השבת.

למרות ההנגאובר המזעזע הגבתי במהירות שיא ולחצתי על הנוטיפיקיישן שהביא אותי הישר לעמוד שלו, שבפעם הראשונה היה גלוי עבורי. הרגשתי כמו פרופסור צ'לנג'ר כשהוא גילה את העולם האבוד, הייתי מוקסמת מכל תמונה וחקרתי כל סטטוס וכל צ'ק-אין לעומק, לא הפסקתי עד שלא עברתי על כל פיסת מידע שהייתה שם. בדיעבד אני מבינה שהייתי יותר כמו פנדורה מאשר צ'לנג'ר, והוא כמובן: 'מתנת' האלים.

. . . 

החל מהאלבום 'פאנג'ויה 2015' וכלה ב"המכללה למנהל-studies at", רוב התכנים בעמוד שלו יצרו רושם של טיפוס דיי סטריאוטיפי.  הנה סלפי שלו מוציא לשון עם הדיג'י במועדון הבלוק, הנה תמונה שלו ממסיבת בית מגניבה, הנה צילום שלו מהטיול אחרי צבא באמסטרדם, ליד השלט שמאחורי מוזיאון ריג'קס #אמסטרדם #אניאוהבאתאמסטרדם #כברראיתםשאניבאמסטרדם?? travel#.

בקיצור, לא ממש כוס התה שלי. 

אבל מהצד השני, זה דווקא היה חמוד איך שהוא ניסה ליצור רושם של טיפוס 'איכותי' עם שירי הדיפ-האוס שהוא שיתף מהסאונד-קלאוד שלו, והוא היה יותר יפה משזכרתי, והיה בו את המשהו הזה שהרגשתי, איזושהי הילה ממגנטת, ביטחון עצמי. היה בו גם משהו קריר ומרוחק, ציני אפילו, ודווקא זה מה שהפך את הדמות הזאת לעגולה ומסקרנת עבורי. אני חושבת שעבור הנשלטת, חתיך מרוחק עם תהיות אקזיסטנציאליות, שנוטף סקס אפיל ובחשאי מריר על העולם הוא המקבילה למה שמצייגת הפרחה הרעה והחרמנית סטייל MiamiMeanGirls עבור הנשלט. משפט המפתח הוא: "בוא תוציא את האגרסיות שהריק הקיומי מותיר בך לתוך הריק הקיומי שבין הרגליים שלי". היום ממרומי גיל 23 המופלג אני כבר חכמה ומבינה את התרגיל, וגם קראתי את הטרילוגיה האפורה וראיתי כבר כמה שולטים 'קוגניטיבים' שעשו פה אקזיט מהעניין. בגיל 18 עוד לא הבנתי את זה, אבל הכוס שלי הבין, ושלח לי עיקצוצים כל פעם שהתקרבתי אל ה'מטמון'; גם אדם שיחק איתי במין משחק של 'מצאי את המטמון', הוא היה חם כלפיי, ואז קר, חם קר, בעיקר קר, ללא סיבה נראית לעין. אני חושבת שבפורום פיקאפ FXP קוראים לזה 'קרוב-רחוק', ואני הייתי חמה ורטובה עם כל שינוי כזה מצידו. לא היה אכפת לי שמדובר במניפולציה זולה ומאד עלובה שלקח לי בערך שניה וחצי להבין; ההבנה שגלומה בה גם הסכמה מסויימת רק הפכה את העניין ליותר משפיל, ולכן גם יותר מגרה. 

. . . 

בדקות הראשונות אחרי שהוא אישר את בקשת החברות שלי חשבתי מה אענה לו כשיכתוב לי, אחרי כמה שעות תהיתי אם הוא בכלל הולך לכתוב לי, ואחרי מספר ימים כבר הבנתי שלא, ושאני זאת שאצטרך לעשות גם הפעם את הצעד הראשון (או בעצם כבר את השני); וזה לא שלא רמזתי, אוהו איך רמזתי: לייקקתי לו, הגבתי בפידים של חברים משותפים על דברים שהוא הגיב עליהם, פאקינג הגעתי לשפל והעליתי תמונות מהים, אבל לא נראה שזה הזיז לו. הסחור-סחור הזה הרגיש לי מטופש, אז פשוט כתבתי לו בצורה הכי פשוטה: "היי :)".

בהיתי כמה דקות בחלון הצ'אט בלי לנשום, מחכה לרגע הגורלי שהוא יענה. ישבתי ככה אולי חצי שעה בלי לזוז מהמקום או להסיט את העיניים מהמסך, עד שראיתי את הכיתוב "אדם מקליד\ה הודעה...".

להפתעתי ולאכזבתי הרבה, הוא לא כתב כלום. הוא הקליד כמה דקות, לא שלח כלום, ויצא מחלון הצ'אט. נותרתי מבולבלת, עם 2 וי כחול, ללא תגובה. ניסיתי להבין מה קרה פה הרגע, מעבר לזה שפשוט לא מנומס להתנהג ככה, בנים אף פעם לא הגיבו אלי בצורה הזאת, בחיים לא דחו אותי או לא-רדפו-אחרי כשהראיתי נכונות לשחק.

 

בדקתי את הצ'אט באובססיביות כל מספר דקות במשך יום או יומיים עד שסכר הרגשות המודחקים נפרץ, ושפכתי עליו את כל מה שהיה לי לומר לו בשנתיים האחרונות:

"היי אדם :) רוצה להכיר?"

רווח

"אתה נראה לי ממש מוכר"

רווח

"אני חושבת שראיתי אותך פה בשכונה כמה פעמים"

רווח

"גם נסענו פעם יחד בקו 18, זוכר? זה היה ממש מתוק מצידך לתת לאישה המבוגרת ההיא לשבת"

רווח

"רציתי לכתוב לך כבר המון זמן אבל לא הייתי בטוחה אם תזהה אותי"

רווח

המשכתי לבדוק את הצ'אט בכפייתיות, והוא הגיב כהרגלו אחרי לא פחות מעשר שעות:

"למה את שולחת כל כך הרבה הודעות נפרדות? זה מציק. תשלחי אותן בהודעה אחת."

 

הייתי בהלם, הלב שלי נפל לתחתונים.

מה לעזאזל קרה פה הרגע?!

רגע! רגע! רגע! זה לא איך שזה היה אמור לקרות! זה לא מה שהיה אמור להיות! האם זאת היא הארץ המובטחת?

ניסיתי להבין מה פשר התגובות המגעילות האלו.

 

אחרי בריינסטורמינג קצר עם עצמי חשבתי על זה שאני בעצם מכירה את אדם דרך ג', וג' הוא סיפור בפני עצמו:

לוזר-על שמשתכשך בסצנת ה'פיק-אפ' הביצתית, ומרגיש כמו אמן פיקאפ דגול כשהוא מסנן את השיחות של אמא שלו בנייד. "זה הסיפור?" חשבתי לעצמי, זה לא היה נראה לי הגיוני בגלל שאדם הותיר בי רושם של מישהו שיפה מידי בשביל השטויות האלה, אבל בו זמנית - איך עוד אפשר להסביר את ההתנהגות הזאת? הרי אין מצב שהוא פשוט לא מעוניין בי, נכון? "ברור שלא", הרגעתי את עצמי מיד. מנגנוני ההגנה שלי עבדו שעות נוספות. 

 

אחרי כמה שעות של תהייה והתחבטות החלטתי לחזור חזרה לזירה, יותר מלחמתית הפעם, וליישר את הבחור. 

"תקשיב, אני יודעת שג' מתעסק בכל השטויות האלה של הפיקאפ וזה, אבל אני ממש לא חושבת שאתה צריך את זה. אתה נראה לי בחור ממש מקסים ובחורות ירצו אותך גם בלי כל השטויות האלה. אתה מבין? אני בטוחה שאתה מבין, אתה בחור חכם. מה דעתך שנתחיל מההתחלה?" 

אחרי חמש שעות קיבלתי תגובה:

"ארוך מידי, לא הולך לקרוא את זה. אני בחדר כושר, כתבי לי בערב."

העיניים שלי עברו על ההודעה ונתקעו על ה"כתבי" כמה שניות. "כתבי"? חשבתי לעצמי, "מה זה אמור להיות? ציווי?". "יפה לו עברית רהוטה עם הפרצוף הזה, ממש כל הכבוד. אולי אם באמת היית רהוט היית מתקבל לאוניברסיטה, ולא לומד במכללה למנהל, חתיכת אידיוט" אמרתי לעצמי, ממש רטנתי. 

שלחתי את צילמי המסך של השיחה לקטיה ולאליס, הן כמובן נקרעו מצחוק.

"מאמי הוא דביל, עזבי אותו, תתקדמי הלאה"

"סתם אפס שעף על עצמו, מה את שמה עליו בכלל"

בהתחלה שמעתי בעצתן ולא רשמתי לו יותר, הייתי גאה מידי, עוברת על כל פגם אפשרי בו ומנסה לגרום לו להיראות לא אטרקטיבי, אבל עם הזמן הכעס התפוגג וחשף לב שבור ורגשות מעורבים. עמוק בפנים ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאכתוב לו, שאיכשהו אני כבר מזמן שלו, בלי שהוא אפילו רוצה בכך. 

החזקתי מעמד כמה שיכולתי, האגו שלי נלחם בי ממש עד הרגע האחרון: "מה את עושה? אל תכתבי לו! הוא מגעיל! הוא מדבר אלייך בצורה משפילה!", "את הרבה יותר טובה ממנו!", "זה לא לוגי! את בחורה לוגית!".

אז נכון שלרוב אני בחורה לוגית, אבל לפעמים לא בא לי להיות. לפעמים בא לי פשוט לצלול לתוך הרגש וללכת לאיבוד. בא לי להיות אימפולסיבית, בא לי לעשות טעות. 

לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי יותר מידי, האצבעות שלי כמעט מעצמן פתחו את הנעילה בפלאפון והקיש את ההודעה הבאה: "אני פנויה היום בערב. רוצה להיפגש?"

הפעם, להבדיל מהפעמים הקודמות, הוא הגיב מיד:

"אמרתי לך לכתוב לי אחרי חדר הכושר שלשום, לא כתבת."

"הייתי עסוקה"

"אז עכשיו אני עסוק"

כמה דקות של שתיקה

"תקשיבי, אני עם חברים בבר. את יכולה לבוא. אני אתן לך למצוץ לי, אבל אני לא מזיין אותך"

 

העיניים שלי נפערו לרווחה, כאילו לא מאמינות למה שהן רואות, ואז התמלאו בדמעות. הייתי המומה מהבוטות הזאת, בחיים לא דיברו אלי ככה. לא ידעתי ממה הדיבור הזה נובע, וכבר לא היה לי אכפת. יצאתי מהשיחה, חסמתי אותו, כיביתי את המחשב, וביליתי את שארית הסופ"ש בלבכות לכרית. "את רואה מה קורה כשאת 'מחליקה' לאנשים התנהגויות כאלה?" צעק עלי האגו הפגוע-קשות שלי, "למה התעלמת מכל תמרורי האזהרה?!".

לא היה לי משהו טוב לומר להגנתי. 

ההדף מהמילים שלו פגע בי מספיק בשביל לא לחשוב עליו שנתיים והכחיד את ההתניה הפבלובית שנוצרה אצלי בהקשר שלו, שהתבטאה בדפיקות לב מואצות, פרפרים בבטן וכמובן הריור הקלאסי. ההכחדה לא הייתה מוחלטת, וכעבור כמה שנים, בהחלמה הספונטאנית העוצמה ומהירות הלמידה של הכלבה הזאת היו חזקות מהפעם הראשונה בה נלמדה ההתניה.

 

 

מחשבות לאחר כתיבת הפוסט: האם נשים מותנות בהתניה קלאסית להתגרות מינית מהשפלה ומשליטה גברית ע"י תרבות האונס שהן גדלות בה?

 

לפני שנה. שני, 1 באוקטובר 2018, בשעה 23:32

תקופה ארוכה לא הייתי בטוחה מה לעשות עם הפייסבוק שמצאתי.

לשלוח לו בקשת חברות? לכתוב לו? לבקש מג' שיכיר בינינו? לא דיברתי איתו שנים.

הגדרות הפרטיות הקפדניות בעמוד שלו לא איפשרו לי לראות כמעט שום דבר, בסופו של דבר הסקרנות הכריעה.

 

באחד הערבים של החופש הגדול האחרון ישבתי מול המחשב עם אליסה וקטיה, שתיהן חברות טובות, שתיהן בלונדיניות מהממות. התארגנו לצאת ולחגוג את יום ההולדת השמונה עשרה שלי, ובין הברונזר למחליק דיברתי איתן גם עליו. 

הן שידעו כבר תקופה על הזר המסתורי הזה לא הבינו מה העניין הגדול ולחצו עלי לעשות את הצעד הראשון. 

 "למה את מתרגשת ממנו כל כך? פשוט תוסיפי אותו כבר ודיי לחפור לנו על זה!"

"אני גם לא מבינה ממה את חוששת, הוא חייל, הם הכי נואשים."

שתקתי היות ולא היה לי מה לענות להן, ידעתי שהן לא יבינו.

"הוא יבוא כמו כלבלב בשניה שתראי לו שאת מעוניינת" המשיכה קטיה.

כמה קל לה לומר את זה, חשבתי לעצמי. אולי איתה הוא באמת היה זורם, עם נתוני הדוגמנות שלה. 

 

במובן מסויים שתיהן היו מאד דומות לו, הן היו בלונדיניות גבוהות וחטובות עם תווי פנים חדים שלא שייכים לנוף המדברי של ארצנו; אני לעומת זאת, סיפור אחר: אני מטר ושישים סנטימטרים, אני עגלגלה, השיער שלי הוא רעמת חוטי נחושת, ותווי הפנים שלי מתעגלים ומתמזגים אחד לתוך השני, כיאה למקורותיי הכנעניים.

תמיד הרגשתי קצת כמו טלטאביז ביחס לסביבה שלי, וזה לא שאני לא יפה, אני אפילו מאד יפה, פשוט לא כמוהן. 

אתם יודעים, פרננדו בוטרו לעומת ווג. יופי מסוגים קצת שונים. 

המשכתי להרהר בזמן שאני מורחת מסקרה ומתלבטת מה ללבוש.   

 

 

ישבנו באותו הערב בג'פאניקה, ועכשיו כשסוף סוף הייתי מעל שמונה עשרה הזמנתי כמעט כל קוקטייל שהיה בתפריט האלכוהול שלהם. הכל היה כל כך חדש ומרגש. הג'פאנקו מלפפון-סלמון הקבוע שלי לא בלם את השפעת האלכוהול, ותוך דקות מהרגע שהטיפה המרה נגעה בשפתיי הייתי שפוכה מהתחת, לא מפסיקה לצחוק.

זאת הייתה הפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול 'כבד', וכיאה לכל הפעמים הראשונות שאני עושה משהו, הגזמתי ובגדול. כמעט ולא שתיתי אלכוהול עד גיל שמונה עשרה, רציתי לשמור את החוויה לגיל הנכון ולעשות את זה 'כמו שצריך', ולא בלילה על ספסל בשכונה עם בקבוק וודקה. היה עוד משהו שלא עשיתי עד גיל שמונה עשרה ורציתי לעשות אותו 'כמו צריך' (ולא בלילה על ספסל בשכונה עם בקבוק וודקה!). 

עם המחשבה הזו יצאתי מהמונית וגררתי את עצמי במעלה המדרגות הביתה.

קרסתי על המיטה, בקושי מסוגלת לפקוח עיניים. בחצי עין הבטתי אל עבר הלפטופ שלי, הפייסבוק של אדם עדיין פתוח בו. השעה הייתה רבע לשתיים-עשרה, עוד רבע שעה אני בת שמונה עשרה, חשבתי לעצמי. המסך נכבה והבטתי בבבואה שלי, מסתכלת ישר לתוך העיינים שמביטות בי מהמראה השחורה. הרגשתי לפתע ביטחון עצמי  אדיר, כאילו שכל זה קטן עלי. אני לא יודעת אם זה היה האלכוהול או ההשתקפות שלי עם המסקרה החדשה של לנקום, אבל ההחלטה נפלה.

"פאק איט, אני הולכת לעשות את זה. #YOLO וכל זה" 

שלחתי יד נחושה אל העכבר והזזתי אותו, המסך נדלק וההשתקפות שלי התחלפה בתמונת הפרופיל שלו.

מיקמתי את החץ על 'הוסף חבר' וספרתי לאחור:

ארבע

שלוש

שתיים

אחת

קליק.

 

                                                       "Adam accepted your friend request. write on Adam's timeline."

 

לפני שנה. שבת, 25 באוגוסט 2018, בשעה 22:33

אני חושבת על הפעם הראשונה שראיתי אותו, זה היה כשהייתי בת שש-עשרה והמניות של פייסבוק עוד לא התחילו לצנוח.

זה היה ברור כבר מהתמונה הראשונה שהבחור מאד יפה, אבל יש המון בנים יפים שנראים בדיוק כמוהו בסביבה הרוסית שאני גדלתי בה. הסתכלתי כמה רגעים על התמונה של הזר היפה הזה, ודפדפתי הלאה בפיד ללא מחשבה נוספת. רק כעבור שנה כשראיתי אותו לראשונה  חולף על ידי ברחוב הבנתי שבאדם היה משהו שונה, מעין star quality; זה פשוט משהו שמרגישים כשמסתכלים עליו: הדרך שבה הוא עומד, הבגדים שלו, איך שהוא נושא את עצמו בעולם - יש סביבו הילה שאי אפשר שלא להבחין בה. אם הוא היה מוצר הייתי אומרת שיש לו 'רמת גימור גבוהה', כבן אדם אני פשוט יכולה לומר שהוא 'פיין'. 

* * *

זה קרה באחד הבקרים הקרירים של סתיו של 2012, יצאתי מהבית כמו בכל בוקר עם ג'נספורט שחור, חולצת בית ספר וטים סליפ מנגנים לי באוזניות. הרחובות היו ריקים בגלל שהשעה הייתה רק שש בבוקר, ואני מיהרתי לשיעור אפס (מין התעללות שהתיכון שלי המציא בשביל להעלות את הממוצע שלהם לקראת שנת ההרשמה הקרובה). ראיתי מרחוק חייל, הוא היה חתיך, גבוה ועם תיק ענקי. אחרי כמה שניות גם הבנתי שאנחנו מתקדמים בכיוונים מנוגדים, אחד לקראת השניה ושבקרוב ניפגש. היינו לבד ברחוב והמתח הזה באוויר הלך וגבר אז ניסיתי להסתכל על כל נקודה מולי חוץ ממנו אבל ככל שהתקרבנו יותר ויותר הבחנתי בזווית העין שכבר ראיתי אותו בעבר, אפילו שלא הסתכלתי ישירות על פניו הייתה לי בבטן תחושה של 'מוכר'. בבילבול הרמתי את מבטי ברגע הכי גרוע שיכולתי: הישר אל תוך פניו שהיו במרחק של כתף ועוד כתף משלי, המבטים שלנו התצלבו ונשימתי נעתקה; הוא חייך אלי והלב שלי דפק כמו מטורף. המשכתי עוד כמה צעדים עד שזה היה בטוח לעצור מבלי שיבחין בי, הסתובבתי והסתכלתי עליו בעודו נעלם באובך הבוקר. תחושה של חרטה צבטה אותי.

 

בשארית היום ניסיתי להמשיך כרגיל אבל לא הצלחתי להקשיב בשיעורים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על "מי זה ולמה הוא מוכר כל כך?".

זה פשוט הטריף אותי, כמו מילה שעומדת על קצה הלשון. אתם זוכרים איך זה מרגיש לומר אותה, אבל לא מצליחים להיזכר בה. 

בערב, לפני השינה, עמדתי במקלחת עם עיניים עצומות וראש מורם ונתתי לזרם המים להכות לי בפנים. הרגעים מהבוקר ביצבצו בזכרוני ופניו היפות הופיעו מולי שוב, ושוב ושוב.

בסופו של דבר, משהו זז אצלי בחצות: שכבתי מכורבלת במיטה, התודעה שלי מרפחת בין ערות לשינה אי שם בשמי הנפש שלי, כשלפתע הזיכרון של התמונה שלו מלפני שנה מפלח את ראשי ומקפיץ אותי מהמיטה כמו רעם ביום בהיר. אני רצה למחשב ונכנסת לפייסבוק. אני זוכרת את התמונה שלו, ואני גם זוכרת שהיא הופיעה בפיד שלי בגלל שג' הגיב עליה. אני נכנסת מהר לפייסבוק של ג' ומקליקה על רשימת החברים שלו. אני גוללת, וגוללת, וגוללת, וגוללת, ונדמה שעובר נצח בזמן שאני מחפשת אותו בין אלפיים פנים זרות עד ש...

בינגו, הנה הוא, מחייך אלי מבעד למסך.

 

שלום לך, אדם. 

 

לפני שנה. ראשון, 12 באוגוסט 2018, בשעה 23:51

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" כוכבים בחוץ: עמ' 7, 'עוד חוזר הניגון'

"כי סערת עלי, לנצח אנגנך" כוכבים בחוץ: עמ' 8, 'פגישה לאין קץ'

השירים הללו שפותחים את הספר 'כוכבים בחוץ'  לא מוקמו אחד אחר השני במקרה, יש ביניהם קשר: שורות הפתיחה שלהם מתכתבות.

אפשר להבין המון מההתכתבות הזו, יתכן שאפשר להבין דרכה את כל הספר; אפשר להבין דרכה גם אותי. 

 

איך לעזאזל מתחילים לתאר תקופה של טירוף?

ימים על גבי שבועות על גבי חודשים על גבי שנים (כן, לצערי שנים) שהעברתי במחשבה הזויה אחת: איך אני הולכת לגרום לאדם המגעיל הזה, הסנוב הזה, היהיר הזה, הדוש הזה, ה-הכי-חתיך-שאי-פעם-ראיתי-הזה, כולל-סרטים-כולל-ג'יימי-דורנן-הזה שכל כך סולד ממני וכל כך עויין כלפיי להגשים את הפנטזיה המינית הספציפית והיחידה שלי, שמתנגנת אצלי בראש מהשניה הראשונה שראיתי אותו? והיא - הוא. 

 

לאורכה של הדרך הזו העתקתי מקום מגורים (גם במובן המילולי), שיניתי לחלוטין את המראה שלי ושיחקתי על הגבול הדק שבין חוקי ללא כל כך - כל זה בשביל להגשים את הפנטזיה המטופשת הזו. בדיעבד אני עדיין לא יודעת אם הצלחתי או לא, ואני חושבת שאי הוודאות הזו לגבי מה שאירע שם באותו חדר מאפיל אופיינית לא רק לי, אלא לכל מי שבחר לרקום עניינים עם מלך הגביעים.

הכוכבים נשארו בחוץ.

 

image

לפני שנה. שני, 23 ביולי 2018, בשעה 22:53