בטון חשוף.

אז השנה החדשה התחילה..

עברתי טירוף של חתונה והמשפחה שהגיעה מחו"ל,וזה היה מדהים.. היום הם הלכו ופתאום השקט מקיף מכל עבר..

ופתאום אני חושבת שוב,וקצת נזכרת. וקצת מנסה להבין מי נגד מי ומה קורה איתי בכלל..

ועצוב לי. עצוב לי שיש אנשים שאכפת לי מהם אפילו שלהם לא אכפת ממני בכלל. עצוב לי שיש אנשים שיכולים פשוט להיעלם אחרי תקופה. להפסיק לשלוח הודעות,להפסיק להתקשר,להתעניין. זה גורם לי לחשוב שאולי אני סתם עלה נידף שבמקרה עובר בחיים של אנשים לכמה רגעים. אולי הם השתמשו כשהיו צריכים,פיזית או לא פיזית,ומעבר לזה אני לא מעניינת אותם.

איך אפשר פשוט להפסיק לדבר עם מישהו?! לא מעניין אותך מה קורה איתי? אם התקדמתי,נפלתי,הצלחתי,נכשלתי. אם טוב לי או רע לי. אם אני בריאה. אני לא מעניינת?!

ובתוך בליל המחשבות אני גם מבינה יותר מתמיד כמה הכל רגשי וקשור לחיבור אצלי. אני מתגעגעת לראות עלי סימנים,אבל לא מבקשת אותם מאף אחד. כי אין אף אחד כרגע שיש לי איתו חיבור שיגרום לי לרצות ממנו כאב. שיגרום לי לרצות לכאוב בשבילו..

לפעמים כל מה שבא לי זה לחזור לרצפה,עם הראש על הברך של מי שהוא לא היה,להתלטף תחת היד הגדולה,ופשוט להיות.

הלוואי שבשנה הקרובה יפסיק להיות לי כל כך אכפת.

לרגעים אני חושבת שאני אמיצה. עושה דברים שאני צריכה,משנה,מבטלת,מחזירה,עושה הכל כדי להרגיש טוב יותר.

ואז אני נזכרת שאני פחדנית.

אני מפחדת לחשוף על עצמי דברים בפני אהובים.

אני מפחדת להגיד לא,מפחדת לברוח מהמקום המוכר אפילו אם הוא לאו דווקא טוב או נכון לי.

אני מפחדת לספר דברים שקרו לי.

אני מפחדת ממה יחשבו עלי.

אני מפחדת שיום אחד מישהו יגלה שאני לא כזו מלאת ביטחון כמו שאני מציגה כלפי חוץ.

אני מפחדת שאשאר לבד.

אני מפחדת לא למצוא הגשמה או את ייעודי בעולם.

אני מפחדת לאבד אותי,לפני שבכלל מצאתי.

אני מפחדת להעז.

אני מפחדת לא להשאיר חותם בעולם. מפחדת שלא יזכרו אותי.

אני מפחדת לחשוב שאנשים שנתקעו לי במח או בלב,כבר מזמן שכחו מי אני.

אני מפחדת מהפחד.

אני מפחדת להיפתח. להכניס מישהו ללב שלי.

יותר מהכל,אני מפחדת להודות בכל זה.

לאחרונה אני מרגישה קצת אבודה..
מרגישה כאילו אין לי מקום,אין לי את האיזור הזה,הנוחיות הזו,כשאפשר להגיע לשם ולהגיד הוו,זה המקום שלי. או גם כשאני לא שם,לדעת שיש לי מקום טוב ונכון.

תקופה של שינויים,החלפת עבודה,חתונה משפחתית,משפחה שמגיעה מחו"ל,חגים.. ובתוך כל זה אני מרגישה אבודה..
לא כל כך שלמה..

מתגעגעת למקום השקט והבטוח שלי....

*פרולוג; הפחד הכי גדול שלי בחיים הוא חוסר אונים. הידיעה שאני נמצאת בסיטואציה מסויימת ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לצאת ממנה. מכאן נובע גם הפחד שלי מקשירות והדרך שהתחלתי והפסקתי בהקשר הזה.

ינואר 2017,צ'ילה,יום חמישי.

כחלק מהחוויות ופעילויות האקסטרים שאני אוהבת בטירוף,יצאנו כמה חברים בבוקר לנהר כדי לעשות Body rafting. שבניגוד לראפטינג רגיל בו יושבים בסירה עם משוטים,כאן אתה נמצא כולך בתוך המים,בנהר הקפוא,שעון על סטייל מיני גלשן/מצוף,וצריך לנווט את עצמך בתוך הנהר,בין הסלעים,במפלים,וכל זה בראפיד 3 (מתוך 5 בדרגת הסיכון של ראפטינג).

ההתלהבות התחילה מיד כשהגעתי לשם,דעכה קלות כשהבנתי כמה קפואים המים ועלתה שוב ברגע שיצאנו לדרך. יש משהו בהימצאות בתוך מים שפשוט מרגיע אותי.
יצאנו לדרך,2 מדריכים נמצאים איתנו,מוביל ומאסף וחבורה של ישראלים מתלהבים שעפים על החיים שלהם. ההתחלה יחסית קשה,פתאום יש הבנה שהחרא הזה קשה וכואב פיזית. כל שרירי הידיים עובדים כדי לתפוס את המצוף הכי חזק שיש בלי ליפול,וכל שריר אחר בגוף עובד כדי לייצב את עצמך מעל המים ולחתור עם הרגליים הכי חזק שיש.

ההתקלות הראשונה שלי עם הסלע הייתה פתאומית. בלי לשים לב מצאתי את עצמי מתחת למים,תקועה בין 2 סלעים ומנסה למשוך את עצמי כלפי מעלה. אחרי משהו שנראה כמו נצח,בפועל היה בערך 50 שניות,המדריך המאסף קלט את זה ומשך אותי למעלה. פה נגמר הסיפור שלי.
15 דקות שלמות בהם הגוף נכנס לטראומה,המוח הפסיק לחשוב ואני מוצאת את עצמי טובעת שוב ושוב,נחבטת בכל סלע אפשרי בנהר,לא מצליחה להוציא את עצמי מתוך המים ובטח שלא לנשום. חוסר האונים הזה שהרגשתי כל שנייה מתחת למים,המחשבה שככה אני הולכת למות,הזכרונות שבשנייה רצים לך בראש וזה שלא נפרדתי מאף אחד הכניסו אותי עוד יותר ללחץ.
כששמעתי את המדריך צועק שוב ושוב שאני חייבת להתרומם ולחתור,באיזשהו שלב זה חילחל והבנתי שאין מצב שככה אני מסיימת את החיים שלי.
הצלחתי להתעשת,להחזיק את עצמי מעל למים,ולהגיע 20 דקות אחרי שאר הקבוצה לגדת הנהר.

*בימים לאחר מכן היה אפשר לשחק עלי "חבר את הנקודות" מכל שטפי הדם שהיו לי.

דאנג'ן וים.

תל אביב יש סיבה למה אני אוהבת אותך..

*הושמדה.

*לא כל כך אמיצה אחרי כמה זמן..

זה קשה.
זה קשה להשלים עם המצב,זה שידעת מלכתחילה שעלול ועוד יגיע מתישהו.
להבין שכל הטוב שהיה נעלם כאילו כלום. זה אפילו הופך לקשה וכואב יותר כשמרגיש לך מהצד שלו חוסר רצון טוטאלי לשמור על קשר,
ועוד יותר חוסר בגעגוע..
וזה בסדר מצד אחד,אפילו הגיוני.
אבל מצד שני,חשבת שיש שם מעבר. שגם אם לא תפגשו לפחות ישאר קשר של חברים טובים.

אז כבר הוצאת אותו מהראש ככל הניתן,וכבר אמרת תודה על החיבור וכל חציית הגבולות וההבנות החדשות שהיו. אפילו איחלת לעצמך להרגיש עוד פעם,מתישהו,חיבור שכזה.

ואז ברגע אחד שאת רואה אותו..
את פשוט לא יכולה להגיד לו לא.

רצית להגיד לא?

הרכש החדש 😍

אז יום ההולדת חלף לו..

האתמול שלי התחיל בעננים,בשעה 4 בבוקר עם הפתעה מושלמת מהמשפחה,שהעניקו לי טיסה בכדור פורח מעל שמי הגלבוע.
קשה לתאר במילים את התחושות שעוברות בגוף ברגע שנמצאים מעל העננים..
כשהייתי קטנה תמיד רציתי להיות מסוגלת לשבת על ענן ופשוט להסתכל על כל העולם מלמטה.
מגשימה את זה בדרכי שלי.

הופתעתי היום מהרבה אנשים שבירכו,בהודעות או בשיחות. הערכתי והתרגשתי מכל מילה.

לשמחתי הצלחתי להנמיך ציפיות, ואפילו שאנשים מסויימים איכזבו אותי,ואולי אפילו נפגעתי מעט מכמה אנשים ששכחו מעצם קיומי,אני בסדר גמור עם זה. לא נותנת לזה לבאס לי שום שנייה מהיום.

נפגשתי עם חברים שלא ראיתי המון זמן וצחקתי. פשוט צחקתי,בלי הפסקה,בלי מסיכה,בלי דאגות.

השנה שעברה הייתה שנה מפתיעה בכל צורה אפשרית. חזרה לארץ אחרי כמעט שנה בחו"ל,קורס,עבודה,חברויות חדשות וסוף לחברויות ישנות. 

ובתוך כל זה,גיליתי את עצמי נכנסת לעולם הבדסמ קצת יותר לעומק,והבנתי שיש בי דברים וצדדים שקודם לא הכרתי.. 

השנה אני מאחלת לעצמי למצוא את עצמי,למצוא הגשמה,ייעוד,ולעבור לא פחות חוויות טובות ממה שעברתי עד כה. אוהבת אותי ❤

ובתוך כל זה,יום השנה למות סבא שלי.
שכל שנה ביום הולדת הנר נדלק לזכרך,לכבודך,למענך. תודה שאתה מחווה אותי מלמעלה ❤

כבר שבוע שאני לא ישנה,טוב,או בכלל.

המח שלי מלא במחשבות,בכל מיני דברים שאני יודעת מה אני צריכה לעשות,ומנסה בכל הכח להכריח את עצמי באמת לעשות אותם.. זה רק מעשה,או כמה מילים,ועדיין קשה לי להביא את עצמי למצב שזה באמת קורה.

למצב שיהיה לי טוב.

כל כמה ימים עולה לי בראש תמונה של שיחה אחת שכבר שנים מלווה,או רודפת אותי. עוד לא החלטתי. כל פעם המילים והדברים שנאמרו שם מחלחלים פנימה,מנסים בכל כוחם להיאחז,להידבק לתוכי,לשכנע ולא לצאת. וכל פעם אני נלחמת בזה מחדש. מסרבת לקבל,מסרבת להאמין. או במקרה הזה,להפסיק להאמין.

כבר חודש שאני סובלת מלחצים בראש. אמיתיים,כאלה שגורמים לי להרגיש כאילו מישהו עשה בונדג' על המח שלי וכל פעם החבלים נמתחים ומתהדקים יותר ויותר. עוד לא לגמרי הבנתי אם זה פיזי או פסיכולוגי. מה שבטוח שאני לא אלך לבדוק את זה בקרוב. עייפתי מרופאים.

אני צריכה לרפא את הנפש קודם כל.

עוד שנייה היום הולדת,שבו כמו כל שנה אדליק נר זיכרון,וקצת אשמח וקצת אהיה עצובה,ובעיקר אתגעגע. וכל מה שאני מאחלת לעצמי השנה הזו זה רק דבר אחד.

תגלי מי את.

כל פעם שאני מכירה מישהו שנראה לי כאופציה פוטנציאלית למשהו רציני,אני נקשרת מהר.
כל פעם שמשהו שם מרגיש לי נכון אני קופצת למים עמוקים,בלי מצופים ובלי גלגלי הצלה.

הלב שלי יכול להכיל כמויות של חרא שהמח שלי לא מצליח להסתדר איתן.

זו אף פעם לא אני.
תמיד משהו שם לא בסדר.
אחד מבוגר מדי. לאחד הלב תפוס. אחד לא מחפש קשר. אחד עסוק בלימודים,אחד בעבודה. אחד לא רוצה לפגוע בי. לכל אחד יש את התירוץ שלו ללמה זה לא יכול לעבוד.
תמיד אני אנסה להילחם ואנסה לגרום לזה לעבוד,מספיק שאני ארגיש שמשהו הכי קטן הוא נכון.

אבל זה אף פעם לא מצליח.
זו אף פעם לא אני.

אז איך זה שבסוף אני זו שתמיד נשארת לבד,
וכל אותם האלה ש"לא יכלו", נמצאים בקשרים חדשים,או ישנים,אבל שמחים.

*והכי גרוע,זה כשמשקרים או מסתירים ממך דברים.