גחליליות

ספרנו אתמול בערב: 5.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם), אהבה, נתינה, חסד.

הוד שבחסד.

הודייה שבתוך האהבה. להכיר ולהוקיר תודה.
הודייה על כל הברכות והשיעורים שלנו,
על מה שנתברכתי בו, על מה שניתן לי, על מה/מי שמרפאים בתוכי, על הנתינה הזו, שניתנת בצורה טיבעית כל הזמן, ובשפע, מאת היקום והבורא, רק צריך לדעת לראות. להודות על גילוי האמת בפנינו, על מה שאנחנו מצליחים לראות ולהיות מודעים לו, על שגילה עינינו: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח) - תגלה לי, העולם הוא הֶעֶלֶם של דברים "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." ולכן כשמגלים את עיניי, כשמתגלה הבינה (מ-ג' עליונות), נגלים לי האורות ובתוכם כל צינורות האהבה ואז גם הלב מתרחב עוד ועוד - ואנו מבינים את הנתינה: נתן לי פה ומשיש לי פה, הכיצד לא אודה לו בפי?, נתן לי לב כדי להרגיש בו, הכיצד לא ארגיש אותו בתוכי? נתן לי גוף כדי לשכון בו והכיצד לא אעשה למקום מקום? הוא שם עצמו בתוכי, נתן לי ממנו, הכיצד לא אשים אותי בתוכו ואתן לו ממני? כך הקבלה היא נתינה שהיא קבלה שהיא נתינה...

כשאנחנו מודים על משהו, אנחנו מאפשרים לעוד משהו מלבדנו להיכנס (כמו לעשות מקום בארון לבן הזוג). יש בכך משום צמצום העצמי ומתוקף כך גם ענווה. להיות מסוגל להודות על הקיים, זה גם להצליח לראות מה קיים, לראות את הערך שבכך, כדי להוליד תודה מתוכנו. היכולת להודות על דבר, מאפשר הווית - יש עוד מלבדי. ככל שאנו מודים יותר, אנחנו נעשים יותר מודעים לשפע שיש לנו, ומתוקף חוק יקום: חוק המשיכה, נמשך עוד ועוד שפע, כי אנחנו בתודעת הבריאה ה-"יש".

הוד-דוה (ההופכי מאפשר ללמוד על מהות) אם לא נדע להודות… נהיה מבוצרים בעצמנו, לא נוכל לנוע, יהיה ניתוק, וניתוק משמעו העדר קיום, דווי. ספירה זו של ההוד שבחסד, נמשכת אף היא מקודמתה: נצח שבחסד - אפשר להיות בתוך תודעת הנצח באמצעות הכרת התודה (היא שעוזרת לנו לשמור את הנצחיות).

מזה אומר הכרת תודה?
זה אומר להכיר את התודה, להכיר פנים אל פנים, להכיר את האיכויות שיש בה, את הגוונים מהם היא עשויה, לזהות ולהרגיש אותה בגופים. ולהוקיר תודה - להרגיש עד כמה התודה וההודייה יקרות (יקר זה אור וערך).

הוד, זה גם להיות בהודייה וגם בהודאה (וידוי). זה להיות בגילוי לב של האמת (תפארת, יעקוב), כשמגלים את הלב, קורים שם דברים מופלאים... נוצר חיבור, התמזגות (כשאחד מוזג את עצמו אל תוך האחר ולהפך - כל אחד שומר על עצמותו ובכל זאת מתחברים ולכן מתרחבים).

היכן אני בתודעת "מגיע לי" ופחות בתודעת הכרת תודה?
על מה אני מודה "מודה אני" ?
על מה אני לא מודה?? כפי שהלכנו עם הנר ואספנו 10 שיירי חמץ, היום נמצא את הדברים עליהם אנחנו לא מודים, ועליהם - נודה ונתוודה בגילוי לב.
האם אפשרי עבורי להודות גם על מה שנראה על פניו שאינו לטובתי?
האם אפשרי עבורי להודות על נוכחות של אנשים שמעצבנים אותי/מאתגרים אותי/מכעיסים אותי/מוציאים אותי מעצמי/מדעתי/ אנשים שפגעו בי?
מה הנוכחות של כל אלו ודומיהם, משרתת בחיי?
האם אפשרי עבורי להודות על כל האין בחיי?

האם יש בי אמונה שלמה כי כל הנעשה בחיי נעשה מתוך שפע וטוב בסדר אלוהי מופתי?
(האם אוכל להרפות אל תוך הידיעה הזו ולהיות בקבלה של ה"יש" וה"אין" כפי שהם כרגע?)

מהם הדברים עליהם אני מודה לעצמי? (על מה לא הודיתי לי עד כה?)
מהם הדברים עליהם אני מודה להוריי? (על מה לא הודיתי להוריי עד כה?)
מהם הדברים עליהם אני מודה לילדיי? (על מה לא הודיתי לילדיי עד כה?)
מהם הדברים עליהם אני מודה לבני הזוג (שהיו, שנוכחים, שיהיו)?
ועל מה עוד לא הודיתי לבני זוגי עד כה?
מהם הדברים עליהם אני מודה לאנשים שמקיפים אותי במעגלים השונים?
מהם הדברים עליהם אני מודה למדינה בה אני חי/ה?
מהם הדברים עליהם אני מודה לאבותיי?

על מה אני מודה לחיות סביבי ובעולם? (על מה לא הודיתי להם עד כה?)
לצמחים ולעצים ולפרחים שאני רואה, משתמש?
לשולחן שאני עובד/אוכל עליו, לרכב שאני נוהג בו, למיטה שמכילה את שנתי, לדלת שמאפשרת לי להיכנס ולצאת?
מה לגבי כל החושים שלי? היכולות? המתנות? השיעורים?

האם אני מרגיש/ה את אהבה ללא תנאי שמפחיה בי רוח חיים בכל נשימה ונשימה?
האם אני יכול/ה להודות על כך, בכל נשימה ונשימה ולהמשיך לנשום בנתינה?
האם אני רואה את מעגל חיי הנשימה (האור לצמחים, חמצן לאדם פחמן לצמחים) כך שהנתינה היא קבלה שהיא נתינה שהיא קבלה... ?

הכירו את התודה שלכם היום והוקירוה.
למדו לזהות את השורש שלה, שנובע מתוך הלב ומתוך האהבה, מאין היא יוצאת בגוף כעת?

ישנה הדרת כבוד בפניי הענווה הזו, שהכרת התודה מתוך אהבה מביאה לחיינו, הוד מלכותי מלא ענווה.

המשלים לשלם:
הוד שבחסד - ההודייה וההודאה שבאהבה ובנתינה.
חסד שבהוד - האהבה והנתינה שבהודייה ובהודאה.

תודה שאתם כאן,
שקראתם,
שהקדשתם זמן לשאלות, שהתבוננתם בהן.

באהבה,

ספרנו הערב: 4.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.

נצח שבחסד.
להפוך את הנתינה והאהבה המאוזנת וההרמונית שרכשנו עד כה בהתמדה ל-על זמנית, כלומר לאורך ובתוך הזמן ומעבר/מחוץ לזמן (האם נוכל לחוש את עצמנו מבעד לזמנים, למרחבים, למימדים, לרבדים?).
כשמתבוננים על המציאות מנקודת מבטה של הנשמה, אנו "מנצחים" את אשליית האובדן ברמת האנוש מאחר ודבר אינו אובד באמת מן היקום והבריאה, ומנציחים את הווייתנו. תדר של אהבה עזה ונתינה, הוא תדר שימשיך להדהד ביקום ועל כן, מטיבעו, הוא ניצחי מהדהד ומתהדהד בתוך אינסוף הגוונים שיש בתוך כל אחד מאיתנו - ואת כל התדרים הנוכחיים המתקיימים, צריך ברגע זה שיתקיימו במלואם, כפי שהם.

אשליית האובדן והניצחיות.
מצד אחד אנחנו ברי חלוף, וכאשר תשומת ליבנו לזה, גואים בנו הפחדים (זה האור הירוק שלהם להיות נוכחים), זה ביטוי של חלק האנוש שאנחנו, אנו חרדים מתוך האגו הישרדותי והמשמר של הקיום הפיזי שלנו ולכן אנחנו מתמסרים לחומר ולגוף, ומתמכרים לדברים אליהם אנחנו מתמכרים (בין אם מדובר בחומרים כימיקליים, התנהגויות או רגשות ותפישות שאנחנו אוחזים בהם). האחיזה בחומר, נותנת לנו תחושה של קיימות וקיום, מנכיחה את הכאן ועכשיו, מאפשרת לנו כביכול לחוות את עצמנו והגוף שלנו (גם אכילה מופרזת יכולה להיות במקורה מתוך פחד למות, גם אם היא עלולה להרוג אותנו ב-יתר שבה, למשל).

כשמתבוננים מהחלק הניצחי של הנשמה, אין באמת אובדן. קיבלנו בהשאלה גוף מסוים מאוד שבחרנו, עם "תוכנת הפעלה" שעיצבנו במדויק, כדי שיוכל לסייע לנו במשימת החיים שלנו, בהתפתחות. זה מלבוש. כשאנחנו מסיימים את מחזור החיים, אנחנו משילים את המלבוש הזה ומתאחדים עם החלק האלוהי, הוויית האינסוף שאנחנו (וזו עוד צורה בה האינסוף מכיל סוף בהמשך לספירה הקודמת). אנחנו מנצחים את ה"בר חלוף" והארעיות ויוצאים ממעגל המוות-חיים-מוות….

הצד האחר של הנצח, עלול להיות כבד אם עושים בו שימוש לא נכון, ויש להתגבר על כך, אבל נדבר על זה כשנגיע לשבוע הנצח.
הנצח, הוא עליית מדרגה נוספת בהתפתחות שלנו, הוא הניצחון על דברים שחשוב שננצח בהם, במובן של התגברות, יציאה מהגבולות הפיזיים וגם הכלה אינסופית (שלא מתוך מאבק והתנגדות שהיו חלק מהבריאה והיום משעברנו מעץ הדעת טוב ורע לעת החיים הוויה - אנחנו נדרשים להכיל בתוכנו את הגם וגם, בהרמוניה ובמידה מאוזנת).

אז איפה הנצח והאינסוף פוגש אותך?
האם יש הבדל בין פרידה מקשר בחיים לבין פרידה לטובת החיים שאחרי?
מה המשמעות של פרידה? מהי פרידה? האם בכלל היא קיימת?
אם כולנו מחוברים בשורש המקור, היתכן כי פרידה (או אובדן) היא אשלייה?
הרי שום דבר לא נעלם מהעולם.. (למרות שזו מגולם בתוך המילה "עולם" העלם, נסתר, לא נראה, חבוי - לעומת תבל שהיא מגוונת ומלאת תבלינים, מתובלת היטב במינים וצבעים ותנועות וצורות).

מהו אותו דבר ניצחי בתוכנו?
את מה הוא מנצח?
מול מי הוא מתנצח?

ואולי אין כלל התנצחות, כי אם שקט סטטי, הוויה עם תנועה של "וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א')?

איך הופכים את האהבה והנתינה (שזו הוויתנו בשורשה) ל-ניצחיות?

אני חושבת שלא צריך לעשות משהו מיוחד, כי אם שום דבר לא נעלם מהעולם, הרי שתדר האהבה ימשיך למלא את היקום ולנוע בו כך שאין אהבה או נתינה, אלא בנצח עצמו. זה מטבע הדברים לא יכול להיות אחרת. כמובן שאהבת הבורא ניצחית אף היא. אם יש לעשות דבר מה, הוא להמציא אותה מחדש שוב ושוב ובכך לגלות מופעים חדשים ופנים חדשות של האהבה לבריאה עצמה. בשפה פשוטה מכנים זאת פלא מפעים (מתוך הפלא, הנס שאנחנו מזהים, מופעלת הפעימה הזו של החיים).

האם יצא לכם לחוות אהבה ניצחית שכזו?

אם אני מקלפת בכנות את חיי, אני מוצאת שהאהבה הזו קיימת כלפי האחד "ואין עוד מלבדו".
כל השאר - חולפים.. או שהם פשוט חלק ממנו 🙂 - תלוי איך מתבוננים.
זו אהבה לבריאה עצמה, על כל מה שהיא מכילה שלמדנו ביום מס' 1. אני חושבת שיש באהבה הזו גם את ה-"ללא תנאי" כשהיא כזו.

לפעמים, אני נוהגת (אני אוהבת את זה), והמבט שלי שקוע בנצח הזה שאני פוגשת אותו בדיוק במקום בו השמיים פוגשים את המים, או את הארץ - בדיוק בנקודת הנשיקה הזו של פה אל פה. ולא משנה מה מתרחש בחיים שלי, ואז עולה בי שמו: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', י"ד), וזה מאפשר לי לראות ולחוות את הנצח, להיות בכל המופעים ובכל הגילגולים ולהיות ההישתנות עצמה, הגילגולים שהיו ואלו שיהיו. כל ההתפתחות כולה. זה מאוד עוזר לפרופורציה, ולאיזון ההרמוני, הקבלה של דברים, שדיברנו בספירה הקודמת.
ככה הן הספירות אגב, נמשכות וממשיכות אחת מתוך השניה, מכילות ומוכלות אחת בשניה כב"מעשה רוקם" וחוק הכלים השלובים. אנחנו הכלים (לאור ולשפע ולאהבה ולעונג), ואנחנו שלובים (בשורש, בנשמה, באחדות בתוכינו ובנינו).

אי אפשר לדבר על הנצח מבלי לדבר על הזמן.
זמן להבנתי, הוא מצב תודעתי של בני אדם שייקל עליהם לתקשר אחד עם השני, לכתוב היסטוריה וכדי לתאר מהלכים ותהליכים של הישתנות.. (גם כדי לקבוע פגישה.. או דייט - או להדליק נרות שבת ביחד באותו הזמן בדיוק ולסגור מעגל אש בריאה ויצירה נשי).
אלו תמיד מהלכים של שינוי והישתנות: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת, א' ט') כלומר הכל כבר התרחש, והכל מתרחש בו זמנית. לכן אין חדש, ועם זאת, הכל מתחדש כל העת, משמע, הכל גלום בתוך הבריאה עצמה - זו הספירלה הזו שנראה מהאנוש שהיא מעגלית וחוזרת על עצמה, ומהנשמה רואים את ההתעלות שבכל מעגל, כי שום מעגל לא נסגר ואינו אותו דבר, הוא מתעלה). כפי ש-מי בראשית ידעו שיקרעו בקריעת ים סוף (שרע הבריאה, הפוטנציאל מגולם בתוכם לכל ימי התהוותם .... ולמים יש זיכרון, הם זוכרים הכל בתוכם, מכילים הכל כי הם מתגלגלים ביקום כל העת - הם אותם המים, גם האדמה.. אבל זה לשיחה אחרת).

מאחר וזמן הוא כלי של התודעה, ניתן "לשחק" בו ולהשפיע עליו. אפשר למתוח אותו למשל ולהרחיב אותו. הנצח כולו מגולם בתוך ההרף עין. ולכן כשמזיזים את השעון שעה קדימה, אין לראות בכך כאילו "הפסדנו" שעה, כי זה תלוי בנו מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו. וכדאי שהזמן יהיה שלנו, ולא של אחרים, כדאי שאלו יהיו בחירות שלנו. גם אפשר גם לנוע בתוך הזמן שבתוך הלב והזיכרון, ולרפא אחורה.. הכל.

מה נרצה לנצח, ומה נרצה להנציח?
מה כבר ניצחנו, והנצחנו? שנוכל ללמוד ממנו כיצד לקיים נצחים חדשים שנבחר.
המתנה היומית, היא כח ההתמדה (נפגוש זאת שוב בהמשך) - במה נרצה להתמיד?
אני מזמינה אותנו היום להתבונן במפגשים שבין הסוף לאינסוף (אפשר גם לקיים בירור: מה ראוי לו להסתיים ב-אהבה ובנתינה, ומה ראוי לו להמשיך ולמשוך = לעורר עוד מהאהבה והנתינה, היכן הם יותר נכונים עבורנו בזמן הזה).

ולפינה ההופכית לשם השלם:
הנצח שבחסד - אינסוף האהבה והנתינה, שזורמות בשפע, תמיד (האם אנחנו רואים את כל השפע בכל דבר שמגיע לחיינו?).
החסד שבנצח - האהבה והנתינה שבאינסוף, משמע הן מכילות בתוכן את הניצחיות עצמה. יש חסד מנחם בתוך האינסוף, בידיעה הטובה כי לא יגמר לעולם (ואם אנחנו עושים שימוש לא נכון, הנצח גם יכול להיות גיהנום).

היום יש גם מוסיקה שאני רוצה לחלוק, בתור הכרות עם הנצח... בתוכה אני תמיד שומעת את הזמן... והתנועה הנצחית.
שיהיה לנו יום של התבוננות מבריאה.

ספרנו אתמול בערב: 3.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
הרמוניה ואיזון החסד.

תפארת שבחסד.
תפארת שבחסד היא האיזון שבתוך האהבה והנתינה מתוך עצמן מעצם מהותן. תכלית האהבה ללא תנאי, והנתינה האינסופית היא ההרמוניה, עבודת שיעורים, מינונים, מידות! נוכל להיעזר בגבול שלמדנו אתמול בגבורה. היום זה להביא את המצב לכדי הרמוניה ושלום, ושלמות מתוך חמלה ואהבה ללא תנאי לעצמנו. להיות בשיוויון נפש בתוכנו מתוך אהבה (כשהנפש והכוחות הפועלים בה, נמצאים בשיוויון, באיזון).

מנקודת מבט גבוהה יותר על כל הספירות, התפארת היא האיזון שבין חסד לגבורה, היא קו האמצע (בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, ובין למעלה ולמטה. ממוקמת בחזה ובבטן, במרכז אמצע הגוף - נסו לזהות בתחושה בגוף היכן עובר הקו הזה), משמע, מאזנים בתוך הפנימיות שלנו, ומתוך כך מאזנים בין הפנים והחוץ, היחס שלנו לעצמנו וההשתקפות שלו בכל היחסים שלנו עם אחרים.

הפאר של התפארת שבחסד, הוא אומנות הדיוק לכדי איזון ושיוויון הנפש: לתת כמה שנכון לתת, לאהוב מתוך הלב, את כל הבריאה על כל חלקיה המתממשים בחומר או ברוח ולהיות מסוגל להעניק את האהבה הזו בצורה שתהיה נכונה למקבל, במידתו, ויכולת ההכלה שלו מבלי לשנות את כמות ואיכות האהבה שיש בתוכי. הפאר, הוא היכולת לראות את כל המערכת בפעולה, לא רק ביחס אליי, אלא בכל ה"יש" וה"אין".

פאר = פ' פותחת פתח, פה "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים", א' האינסוף שמותח ידיו ורגליו ל-4 קצוות תבל, ר' מגלגלת לברכה ולהתגשמות. זה הפתח לגלגל את השפע והאינסוף אל תוך החומר מתוך אהבה ללא תנאי "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" לראות את הבורא בכל + להידמות לו שהרי זוהי פעולת הבריאה עצמה. תפארת = ת' פותחת ת' סוגרת, שמים סוף מקומי לאינסוף הכללי. תוחמים מקטע. יש יופי שהוא יותר מידי (יותר מידי זהב, יותר מידי תכשיטים, יותר מידי סימטריה, יותר מידי.. פשוט יותר מידי). התפארת עבורי היא משהו שהוא יפה במידה בשל הדיוק העילאי שמתקיים - זה כשיופי חיצוני שקול לפנימי, יש כלי להכיל את היופי הזה, והמידתיות המדוייקת, היא היוצרת את ההרמוניה, ולכן היא היא התפארת.

חמלה ורחמים:
חמלה מזהה את הרגש אבל לא מזדהה איתו.
רחמים מנציחים מצב של עליון ותחתון,
חמלה מכילה ומביאה לריפוי כי יש בה תנועה.

אז על מה נעבוד היום?
שאלו עצמכם, האם אני צריך/כה לתת אהבה כדי לקבל אהבה?
היכן לא מאוזן בתוכנו? מה נמצא בעודף ומה נמצא בחוסר?
כהורים, אנחנו לומדים לתת את האהבה הזו, לא משנה מה הילדים עושים, האהבה פשוט ניתנת להם ולנו כשהיינו ילדים. האם נאפשר לעצמנו להיות ילדים ביחס לבורא ולחוש את האהבה הזו - ללא שום תנאי רק מעצם היותנו? זו המשמעות של אהבה ללא תנאי, זו גם המשמעות של לקבל עצמי כפי שאני. האם אני מקבל/ת את עצמי כפי שאני? (ממה זה עשוי: מלקבל את הגוף שלי כפי שהוא, את "ההצלחות והכישלונות", כל את הקיים ואת כל הנעדר מחיי...)
האם אני אוהב/ת את עצמי בצורה כזו, ללא תנאי? ללא ביקורת, ללא שיפוט? ומקבל/ת? אותי בשיוויון הנפש?
האם אני מפחד/ת לחוות את האהבה ללא תנאי והשפע כי אולי לא מגיע לי? או שהיא פותחת עבורי מרחב בטוח לפעול ממנו ולהוות את עצמי עוד ועוד?

עכשיו החלק היותר מאתגר, מהו איזון?
איך מגיעים לאיזון? איך עושים שיוויון בנפש?
איך שומרים עליו? (פרומו למחר 🙂 )

מיצאו תחום בחייכם (אם אתם כימאיים/קונדיטורים/רוקחים, אולי יהיה לכם יותר קל) - בו דייקתם איזון בדבר כלשהו - משהו שחוזרים ועושים אותו שוב ושוב ושוב... דבר שממש מוכר לכם. זו גם יכולה להיות עוגה, מתכון כלשהו. מה עזר לכם להגיע לאיזון שם? האם הכנתם את המתכון שוב? הוא הצליח להפוך לטבע שני שלכם, שכבר לא הצטרכתם למדוד דברים?
למדוד - זו מילה יפה, מידה היא תכונה, והיא גם מינון. מינון של תכונות.
מה המידה בה אני מודד/ת?
איך למדוד? איך מניחים גבול כדי להיות מדוייק/ת במדידה שלי?
איך אנחנו יכולים מתוך אהבה לעצמנו, לעזור לנו לעצור - התמכרויות למשל? (מהן ההתמכרויות שלי? מהי הכורסא הנוחה שלי שאני מסרב/ת לזוז ממנה?)
איך מכניסים מידתיות לרגש שלנו שלא יעלה על גדותיו? (האם לצמצם את הקלט? או אולי להרחיב את הכלי שאנחנו? מה נכון? ומתי?)
איך מכניסים מידתיות לאוכל שאנחנו אוכלים? מה למעשה אנחנו אוכלים - מזון או אוכל? ואת מי למעשה אנחנו מזינים שם? את הגוף? את הרגש? את האוטומט? התמכרות אולי? למה הסכמתי להתמכרות? למה בחרתי להוציא את הכח ממני החוצה? מה זה שירת עבורי ומה למדתי בהתנסות הזו?
השאלות הלו מנחות כיצד להתבונן בצלילות בהתנהלות הפנימית שלנו מתוך אהבה לעצמנו, תמיכה וחמלה, כדי שנוכל לתת לעצמנו חירות שלמה ומלאה וזה תהליך שמתרחש מתוך ריכוך ותבונה והתגברות האור מבפנים.

עד כה דיברתי על מידות שצריך לצמצם, מה לגבי מידות שצריך להרחיב ולהגדיל?
למשל, מידת האמונה שלי ב"טוב ומייטיב" ?
כבר למדנו משהו אתמול לגבי הגברה של דברים, אולי אפשר להיעזר בה, בתהליך החיפוש הזה אחר האיזון שיביא הרמוניה.
אם אצליח ליצור את האיזון בתוכי, אצליח לקיים אותו גם בתוך הזוגיות שלי, גם בעבודה שלי, גם ביחסים נוספים בסביבתי.

עבודת האיזון, היא עבודה עדינה מאוד ולכן היא אומנות ו-לתפארת.
תחילה, התנועות בה דיי קיצוניות (אמר הרמב"ם כי כדי לאזן מידה, צריך להיות זמן מה במידה ההפוכה, ואז להתאזן).
אח"כ התנועות הופכות להיות מאוד עדינות. העדינות, מגיעה מעדן, גן עדן. הדברים מרוככים.
זהו היכן יש בכם התנגדויות - אלו יהיו המקומות שהכי זקוקים לריכוך ולעדינות.
העדינות הזו, מביאה איתה רכות, גמישות ועל כך כן יכולת השתנות שנעשית הרמונית, שלא מתוך מלחמה בעצמי כי אם מתוך הכלה של עצמי.

התבוננו בפסוק הזה, מתוך הספירה עצמה:
"וִיהִי, נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ– עָלֵינוּ: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנָה עָלֵינוּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ' י"ז)
האם אני מרגיש/ה את הנועם הזה בתוכי?
האם הוא עוזר לתפארת ההרמונית?

מזכירה שיש לנו גם את ההשלמה:
תפארת שבחסד - ההרמוניה שבתוך האהבה והנתינה כשהן מאוזנות.
חסד שבתפארת - האהבה והנתינה שבהרמוניה ובאיזון.

באהבה,
💖

2 גבורה שבחסד

ספרנו אתמול בערב: 2.
הספירה לשבוע זה: חסד (אברהם)
אהבה, נתינה, חסד.

הגבורה שבחסד.
הגבול שנובע מתוך אהבה.

אז אחרי שלמדנו (ועוד נמשיך ללמוד) להיות קשובים לעצמנו, עלינו גם להיות קשובים לאחר ולמידת היכולת שלו להכיל.
אם ניתן יותר מידי, אנחנו עלולים להטביע או שישפך (אם ניתן מעט מידי, זה לא יספיק). עלינו לשים גבול לנתינה ולהשכיל לתת במידת הכלי (כך שלא יהיה חוסר ולא עודף).

ההתבוננות להיום, היא מתי והיכן זה יותר מידי.
היכן, מתוך אהבתינו, אנחנו כופים דברים? מכריחים?
היכן, מתוך אהבתינו, אנחנו מונעים מאדם אחר את התפתחותו בכך שאנחנו עוזרים, אך למעשה לא עוזרים בכלל ומקבעים מצב?
נתבונן במערכות היחסים שלנו, ראשית עם עצמנו: היכן בתוכי עליי לשים גבול להתנהגות מסוימת ולעצור את הילד הפנימי? מה לגבי הילדים שלנו? היכן שם אנחנו נותנים יותר מידי, שלא מאפשר לשתיל למצוא את דרכו בעצמו? מה לגבי תלמידים שלנו? מטופלים? העבודה שלנו? מול ההורים או החברים שלנו? מהו הרגע בו זה הופך ל-יותר מידי? נתבונן היום וננסה למצוא את הנקודה הזו שבה זה הופך ליותר מידי ומתוך אהבה לעצמנו נתבונן, לא מתוך ביקורתיות או שיפוטיות.

הגבורה – היא הכח המאזן של האהבה והנתינה, הכח המאזן של החסד. הגבורה היא הגבול והדין שמקורו מתוך אהבה, אלו הגבולות שאנחנו כן זקוקים להם כדי לאפשר את הגדילה במרחב בטוח ומגן שמאפשר לנו להרגיש אותנו.

התבוננות בנקודת זמן זו, לימדה אותי כמה היה חשוב לראות את האור שהיה בתוך מה שנראה חשיכה גמורה, ולראות את הרפואה שבתוך החולי, כי לראות דבר בשלמותו, לראות דבר כפי שהוא, זה לראות את כל הפנים שלו. אותה התבוננות עזרה לי לא לטבוע בתוך החשיכה כי היא היתה מאוזנת עם האור שראיתי בוקע ממנה. שנת 2020, למעשה שמה גבול, מתוך אהבה רבה לבריאה עצמה, לכל צורת החיים הקודמת שחיינו בה. אני זוכרת את ההקלה הגדולה שחשתי, כשמישהו עצר את הרכבת! מישהו עצר את הטירוף שחייתי בו וידעתי שהוא לא טוב לי, אבל לא יכולתי לשנות אותו. שינו עבורי, ולכן גם היתה שם הכרת תודה כל כך גדולה.

אנחנו ישויות אינסופיות, מה לנו ולגבולות?
הגבול מאפשר לנו להרגיש אותנו. האינסוף אולי מתקשה להרגיש את עצמו, אבל כשמוצבים שם גבולות, יש לנו את האפשרות להתחכך ולהרגיש ממשות, והחיכוך הזה מביא אותנו להרגיש את עצמנו, היכן אני "נגמר/ת". למה הדבר דומה? לתינוק שזה עתה יצא ממקום צר, מהרחם, וזקוק להידוק הזה שמוכר לו, ולכן עוטפים אותו בסדין, למען יחוש את עצמו, לכן הוא נרגע.

אח"כ אנחנו זקוקים לגבולות גם כשאנחנו ילדים קטנים, זה אחד המופעים של אהבה מההורים – זו צורת התייחסות שלהם אלינו, ואם לא שמו לנו גבולות, בבגרות אנחנו צריכים לשים אותם לעצמנו. על מה צריך לשים גבולות? למשל על רגשות. לתחום את ה-משך והעוצמה בה אני מאפשר לעצמי להרגיש סבל למשל, או עצב, או ייאוש או דיכאון, או ריפיון. חשוב מאוד כן להעלות את הרגש, לתת לו ביטוי, מקום ותשומת לב כדי לעזור לו להשתחרר, אבל אם הילד הפנימי שלנו טובע בביצות הצער של מורלה הזקנה? מה אז? אז – חובה עלינו להיות הורים טובים לעצמנו ולהציב גבול: "עכשיו מותר לך לטבוע קצת", "עכשיו אסור, עכשיו זה מספיק ונגמר". ההתנהלות הזו, למעשה שומרת עלינו. יש הקלה מאוד גדולה ב-לשים לעצמנו גבול על דברים, ולכן מקורו של גבול זה, הוא באהבה. זה לבחור מתי ובמה אנחנו זקוקים לשים סוף לאינסוף.

יצחק אבינו הוא המייצג של ספירת הגבורה, מאחר ובו היה הגבול של החסד של אברהם (סיפור העקידה). גם שרה היא הדין "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א, י"ב) לכן היא שרה/שררה, היא יודעת את איכות הדין ולכן גם מסוגלת לדון, דנה, שמה גבול ברור, לטובה מאהבה. ככה החסד יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שלא תטביע את האחר. הגבורה הזו, היא שמלמדת אותנו להיות יותר קשובים לאחר ולצרכיו. היא זו שמשתפת את המודעות הפנימית, עם מודעות חיצונית.

בתוך הגבורה גם שוכן האומץ: "יום השואה והגבורה" המתקרב אלינו לבוא. האומץ הזה, הוא האומץ שגרם לנחשון להיות ראשון, להיכנס אל תוך ים סוף "ובאו מים עד נפש" עד הצוואר המים הגיעו לפני שנקרע הים, לשם לבחון את האומץ שלו, התגבר על הפחד בדבקותו בבורא, אמונתו האיתנה והבחירה שעשה לפני כולם. הגבורה אם כך היא גם האומץ שלנו להיות מי שאנחנו, לעשות את הבחירות שלנו ולהוות את המהות שאנחנו. הגבורה עוזרת לנו להתגבר – עצם קביעת גבול מתוך אהבה עבורינו, מאפשרת לנו להתגבר על דברים שקשים לנו. הגבורה גם מגבירה את יכולת העמידות שלנו ויכולתינו להכיל.

*העבודה הפנימית על לשים גבול ועל להרחיב גבול, זו עבודה מאוד עדינה וחשוב שיהיה בה קשב רב, וכי כל הנעשה, יעשה מתוך חמלה לעצמנו,* מתוך רצון לעזור לנו להתפתח מתוך תמיכה וביטחון יציבים. זו אומנות לעשות זאת ללא כפייה - לשים לב לזה בבקשה. אחת הדוגמאות לזה, למשל דיאטה. צריך לשים מינונים לתזונה שלנו, כביכול למנוע מאיתנו דבר מה, וכשאנחנו נוהגים כך, זה הכרח. חלופה אחרת להתנהלות הזו, היא להיות בנתינה: "אני עכשיו נותן/נת לעצמי הפסקה מלאכול", "אני עכשיו נותנת לעצמי תזונה מזינה ותומכת, בריאה", "אני כעת נותן/נת בריאות והבראה לגוף שלי", כי כשהדברים הם הנתינה, הם מתקיימים ב"יש" (במקום ב"אין"), כי הבריאה היא "יש", זה מסונכרן עם הכל. יש הרבה מאוד דקויות בהתייחסות הזו כשהיא נובעת מאהבה, מצד אחד אני שמה גבול מצד שני כשאני שמה אותו, אני עדיין בנתינה ולא במניעה - חשוב לזהות אבחנה זו.

אני מזמינה אותנו היום, לבחון את הגבולות שאנחנו שמים לילדים שלנו (לילדים הפיזיים, ולילדים הפנימיים שאנחנו), זהו מהיכן יוצא הגבול, מה השורש שלו? האם הוא נובע מתוך אהבה או שהוא נובע מתוך שררה והנכחת שליטה דורסת? האם הצבנו גבול מתוך סבלנות או מתוך קוצר סבלנות? האם קבענו גבול, או דין לעצמנו? האם הגבול שהצבנו משמש גלגלי עזר להתפתחות, או חוסם/מצמצם אותנו ואף משמש שוט הלקאה, והענשה עצמית? שאלו עצמכם, אילו גבולות הילד הפנימי מבקש מכם להציב עבורו כדי לא להיות אבוד בתוך החשיכה הפנימית שלו. הציבו לעצמכם גבול בתחום אשר נמצא בעבודה פנימית נוכחית שלכם והתבוננו בדיאלוג שגבול זה מקיים איתכם. דיאלוג זה, אף הוא – דיאלוג שבין האנוש להינני הגבוה/לנשמה (היא ההורים, והאנוש הוא הילד שצריך את העזרה הזו ושיראו אותו ויציבו לו גבולות). זה פועל גם פנימה – בלראות את עצמי, וגם החוצה בלראות את האחר (לזהות כמה נתינה זה כבר יותר מידי, מתי זה בא על חשבוני? או מתי אני מטביע/ה את הצד השני או מונע ממנו משהו – זה מכריח אותי להיות קשוב/ה וללמוד את הכלי שהוא, כמה הוא יכול להכיל).

גבול הוא גם מתי אני מחליט/ה להפסיק לבד, ולהסכים לקבל עזרה, יד (מהחלק הגבוה שלי, או מבני אדם אחרים), לקבוע מתי זה כבר לא נכון לעשות לבד וצריך ביחד. גבול זה גם לקבוע עת לכל דבר, לארגן את היום שלי והלו"ז, לקבוע מתי אני בנתינה לאחרים ומתי אני בהקשבה לעצמי (ובוודאי שהם יכולים להיות גם וגם – זה כמו שיד ימין בעיקר נותנת אבל כעת גם לומדת לקבל, ויד שמאל שבעיקר מקבלת וכעת לומדת גם לתת, בסופו של דבר שתי הידיים ידעו להיות בנתינה ובקבלה כל העת והנתינה והקבלה אחד הם). כשזיהינו היכן עלינו לשים גבול (פנימי או חיצוני), אני מציעה שנקבע אותו בנחרצות עדינה :- ) כלומר להניח אותו מתוך אהבה ותמיכה בנו או באחרים, מתוך הבנה והכלה שלנו ושל האחרים. להסביר! לחבב את הדבר על הבריות.

זו הספירה הראשונה שגם יש לה הופכי (זה יגיע בשבוע הבא של הגבורה, כעת אנחנו בשבוע של החסד – מוגש כחומר להעשרה ולחיבור להמשך, כדי לראות את השלם של זה בכל עת):
הגבורה שבחסד – הצבת הדין, הגבול, ההתגברות על מה שדורש התגברות, ההגברה של אהבה ללא תנאי מתוך אהבה.
החסד שבגבורה – האהבה והנתינה שבתוך הדין, הגבול, ההתגברות על... וההגברה (של האהבה לעצמנו ולבריאה).

מועדים לשמחה,
באהבה

*החסד שבחסד.*

האהבה שבאהבה, והנתינה שבנתינה, לב ליבה של המהות! המקור, שורשם של כל הדברים כולם, של כל השתלשלות הבריאה כולה.

הספירה של היום מזמינה אותנו להתבונן באהבה ובנתינה שלנו.

אני מזמינה אותנו להתבונן לרגע אחד ברגע הבריאה עצמו, ברגע התלבשות העולם בבריאה, ברגע הלידה עצמנו בזמן כניסת הנשמה אל תוך הגוף הפיזי, על רגע הבחירה הזה - להתממש ולהתגשם.
היום נתבונן באהבה שלנו לעצמינו: איך זה מרגיש להיות אהובים עד מאוד?
איך אנחנו אוהבים את עצמנו, מהן הפעולות התומכות שאנחנו כבר מקיימים ביום יום לעצמנו?
אילו פעולות נוספות פנימיות או חיצוניות, אנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו כך שנרגיש את האהבה הזו אלינו?
מתי קשה לנו לאהוב אותנו? (מה יעזור לנו להשיב את האהבה פנימה?)

האהבה לעצמי, שונה בתכלית מאגואיזם, שכן אהבה לעצמי זה ללמוד להיות האמא והאבא הכי טובים בעולם עבורי. זה לדעת להיות קשוב/ה לנשמה שמרחיבה ופותחת, ולראות את האגו ההישרדותי והשכל שלפעמים מעכבים, סוגרים ומצמצמים ולדעת להנהיג את המצב הפנימי הזה בתוכי בחזרה אל תוך מרחב שפותח ומרחיב, לטובתי העליונה.
אהבה כזו לעצמי, מספקת לי תזונה תומכת ומבריאה, הוויה שרואה את הצרכים שלי האמיתיים ומספקת אותם בשפע, תוציא אותי מהבית להליכה כשהנפש שלי זקוקה לזה, מחבק/ת את הילד/ה הפנימי/ת ש'לא מתחשק לו/ה לצאת עכשיו' - אני נותנת את זה כדוגמא, אבל יש לכך אינסוף מופעים - התבוננו במופעים של זה אצלכם. הביעו בקשה בלב, לראות את האהבה, לדעת איך זה מרגיש להיות אהוב/ה ע"י הבריאה כולה בכל שנייה ושנייה, ע"י השמים והארץ, אהבה ללא תנאי שממלאת אותנו בכל נשימה ונשימה - נישמו אותה (אפשר בורוד), איך זה מרגיש להיות אהוב/ה ע"י הצמחים, החיות, בני האדם, היקום כולו. ממש עכשיו - תדמיינו איך זה מרגיש לחוות את האהבה הזו ולהיות בתוכה, בעירסול המקבל הזה, ללא שום תנאי, זה שמקבל אותי כפי שאני ומעצם קיומי, עוטף וממלא אותי עד תום בצורה מגינה, בטוחה, חומלת, מקבלת, אוהבת.

נשאל עצמנו, איך עוד נוכל להביע אהבה ללא תנאי עבורינו, אילו עוד גווני אהבה מתקיימים?

עבורי, משמעו להוות את ההוויה שאני, זה אומר למשל, בין השאר, להיות פה ולספור איתכם... את כל הדרך, את כל המעלות. זו המדרגה הראשונה היום (כמה קשה לפעמים להתחיל דבר?), וכל פסגה של הר, מתחילה בצעד הראשון... ועשינו אותו! החלק הקשה ביותר מאחורינו.
מה יעזור לנו להתחיל מנהג חדש בחיינו? כיצד נברא את משאלות ליבנו מתוך אהבה ללא תנאי? איך זה מרגיש לזרוע זרע מתוך אהבה שכזו?
אשתף אתכם כי אני זכיתי לדוגמא, לפני שבוע שתלתי שיח אננס עם אדם שאני מאוד אוהבת, וכשהדקנו את האדמה סביב לשתיל, יכולה היתה האהבה הזו להיות מוזנת אל תוך האדמה, משנינו מכפות הידיים שלנו שהיו שם ביחד (בטח היה תענוג לשתיל להישתל כך).

*היכן שנשים אהבה, ומתשומת ליבנו, שם נהיה. כי לתת, פותח גם את ערוץ הקבלה*

אברהם מייצג את החסד, כי הוא היה בנתינה אינסופית - זה אומר שהוא תמיד נכון ומוכן לארח, תמיד לתת, תמיד הבית והלב פתוחים (גם כשמגיעים 3 מלאכים), זה אומר להיות מוכן גם לתת את הילד שלך - זו נתינה שאינה יודעת גבול.
נתינה אינסופית קיימת בבורא שברא את כל ה-יש, זה השפע שהוא משפיע עלינו ללא סוף - למעשה זו תלוי בנו, ביכולת הקבלה שלנו, ביכולת הכלי שלנו להכיל את השפע הזה, והשפע יורד כל הזמן ותמיד ולכולם ואנחנו מקבלים כפי יכולת הכלי שלנו להכיל, ככל שנגדיל את הכלי שלנו, נוכל לקבל עוד ועוד אהבה ללא תנאי. אדם שלא חש אותו, דומה לאדם שיושב בביתו, עם תריסים סגורים ושואל את עצמו, למה השמש והאור לא מגיעים אליו, או שהוא בכלל מטיל ספק בקיומה של השמש כי הוא לא רואה אותה...
האם הרגשנו פעם שמישהו נותן לנו יותר מידי? או שאנחנו נתנו יותר מידי?
איך אני הפרטי אוכל להגדיל את הכלי שלי?

הנתינה שבתוך הנתינה, והאהבה שבתוך האהבה, הם לב ליבו של החסד. זה גם לאהוב את האהבה עצמה, ולתת את הנתינה עצמה. משם נתרחשה ההשתלשלות כולה, האם אנחנו רואים זאת בכל אשר נראה ונחווה בעולם בכל זמן ובכל מצב?

איך מרגישים את האהבה והנתינה הזו בתוכנו?

אם אמרתי שאהבה ללא תנאי לעצמי זה להיות אבא ואמא הכי טובים לעצמי, זה גם לקבל "כישלונות ומעידות", זה לא להעביר ביקורת ושיפוטיות על עצמי, זה לעודד את עצמי, ולרצות את טובתי הגבוהה ביותר באמת. התחושה של האהבה הזו, היא ההרגשה הזו, שהיתה בי אם הייתי אוספת את כל האבות בעולם, מהזמן הזה ומכל אינסוף הזמנים שהיו ויהיו, בכל המימדים, בכל היקומים ומוסיפה את אבינו שבשמיים, את הבורא עצמו, החלק האבהי שהוא, אב הבריאה ולהיות נעטפת בה. אפשר קצת להרגיש את הכיוון של זה אם נרגיש את כל האבות שאנו מכירים, שלנו, ומכל הסביבה שאנו חיים בה (מהמציאות, מסרטים, מכל מקום) הוויה מלאה ושלמה של אבא.
אותו דבר לגבי אמא - התחושה הזו, של כל האימהות ביחד, כל אלו שהיו, כל אלו שיהיו, מכל המימדים ובכל הזמנים בתוספת האם האלוהית, הבוראת, החלק הניקבי והאימהי של הבריאה. ההרגשה הזו, של מה היה קורה אילו היינו אוספים את כל הגוונים של האימהות. זה העירסול, וההגנה הפנימית, הביטחון הפנימי בקיום שלי (אצל אבא זו הרגשת הביטחון לצאת ולפעול בעולם בין השאר).
יש לשניהם עוד הרבה איכויות... חישבו על האיכויות האלו, מהי אמא עבורכם, מהו אבא עבורכם, ואיך אנו יכולים להיות ההורים הכי נפלאים של עצמנו - איך נעשה זאת? האם אנו יכולים לזמן אותה כרצוננו ולחוות אותה בכל רגע? איפה בגוף אנחנו מרגישים את האהבה הזו? האם ואיך נוכל להעצים אותה? האם נוכל להגביר אותה אפילו עוד? ועוד?

להיות בהוויית החסד ובחמלה כלפי עצמי, לקבל. לעטוף, לחבק, להרגיע. באיזו צורה אני מבטא/ת חסד עבור עצמי?

אהבת האהבה, היא אהבה ללא תנאי גם לבריאה עצמה, כולה - לכל אשר נברא. זה לאהוב את היתוש, הנחש, האריה, השועל והדולפין.. גם את הנמלים באשר הן. את הצמחים, את הדוממים, ובני אדם - כל יציר נברא! זו גם אהבה לכל קשת הרגשות שאנחנו בגוף אנוש חווים ומרגישים. זו גם אהבה לכל החלקים אשר בתוכי, לחלק הטיפש, לחלק המאכזב, לחלק שקשה לו, לחלק האיטי יותר, לחלק ששם לי מקלות בגלגלים.. וכו' - זה אומר לאהוב את *כל* החלקים שבי, לאסוף את כל הבנים האבודים חזרה הביתה, *לקבל אותם!* לרחוץ אותם, לחבק אותם, להאכיל אותם, להכיל אותם - לתת לכולם מקום, לתת לכולם בית, לתת לכולם אהבה ולהאיר את כולם.

היכולת לאהוב כך, גם נובעת מתוך יכולת הכלי שלי לקבל את כל הקיים, את כל ה-ישנו ואת כל הנעדר שהינו נעדר - אבל עוד נגיע לזה.

באהבה 💛

💖 מברכת בשבוע טוב ומייטיב לכולנו, ומועדים לשמחה!

הערב נתחיל לספור, אדביק כאן את נוסח התפילה באופן חד פעמי, להתחלה, כדי להנגיש.
(להמשך, אנא הורידו האפליקציה ובצעו את הספירה ורק אח"כ קיראו כאן)

מבוא וקצת הסבר על המבנה

בקצרה:
לפנינו 49 מעלות עד לשבועות. כל שבוע מתרכזים בספירה אחת ובמהלך ימות השבוע, מגלים את שאר הספירות אשר בתוכה. "הוא בתוכי ואני בתוכו". ספירה = כדור, שלם Sphere. ישנן 7 הספירות התחתונות, בגוף, בארציות (כמו 7 ימות הבריאה והשבוע) ומתוך עבודת המידות עליהן, משיגים את 3 הספירות העליונות - וזו הקומה כולה, על בסיס 10 (10 ימי בריאה =7 הידועים + 3 בתוך השבת שלמדנו לאחרונה, 10 הדיברות, 10 המכות במצריים, 10 הרפואות לישראל ועוד).
הספירות למעשה הם ערוצי שפע שיורדים ומתגשמים בכל הבריאה, וככל שאנחנו מנקים תדרים נמוכים מתוכינו, כן נוכל להיות כלי גדול יותר להכלת השפע, עד שנוכל להיות צינור שיכול להעביר אינסוף.

בהמשך, הסבר לסינכרון על המושגים.
מחר בבוקר אשים את ההתכווננות היומית לספירה.

מזכירה,
להיות בקשב פנימה, ולקרוא כפי יכולתנו ברגע נתון.

באריכות: מפת התמצאות

1. שבוע ראשון, חסד: אהבה ללא תנאי, נתינת אינסוף.
חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד שבחסד, יסוד שבחסד, מלכות שבחסד.
מיוצגת ע"י אברהם
(אהבה, נתינה, השפעה, שפע אינסוף, פתיחה והכנסת אורחים),
יד ימין.

2. שבוע שני, גבורה: להגביר את האהבה ללא תנאי, ולהתגבר על תדרים נמוכים כמו פחד
חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה, נצח שבגבורה, הוד שבגבורה, יסוד שבגבורה, מלכות שבגבורה.
מיוצגת ע"י שרה שממנה יצא יצחק, שבט לוי
(דין/פחד, גבולות [לנתינה], להתגבר, צמצום, צדק, משמעת, ריסון עצמי, גבורת העקדה),
יד שמאל.

3. שבוע שלישי, תפארת: הרמוניה, איזון, שלום
חסד שבתפארת, גבורה שבתפארת, תפארת שבתפארת, נצח שבתפארת, הוד שבתפארת, יסוד שבתפארת, מלכות שבתפארת.
מיוצגת ע"י יעקב-ישראל
(אמת, הרמוניה, איזון, גשר בין נתינה להגבלה, בין החסד לגבורה, התבוננות נקייה),
לב, חזה ובטן (קו מרכז הגוף ימין/שמאל, קדימה אחורה, למעלה/למטה).

4. שבוע רביעי, נצח: האינסוף, התמדה, כח ההינע
חסד שבנצח, גבורה שבנצח, תפארת שבנצח, נצח שבנצח, הוד שבנצח, יסוד שבנצח, מלכות שבנצח.
מיוצגת ע"י משה
(הביא תורה ניצחית, העלאת המציאות לאינסוף, לניצחי, ניהול והשפעה כלפי מעלה, שאיפה, התמדה, שקדנות, עוצמה, חוזק),
רגל ימין.

5. שבוע חמישי, הוד: הכרת תודה פנים אל פנים והוקרת תודה
חסד שבהוד, גבורה שבהוד, תפארת שבהוד, נצח שבהוד, הוד שבהוד, יסוד שבהוד, מלכות שבהוד.
מיוצגת ע"י אהרון
(מראֶה מרשים, הודאה וגילוי האמת, הכרת התודה, ענווה, הכנעה, יראה והדר),
רגל שמאל.

6. שבוע שישי, יסוד: יסודות הביניין והפנימיות שלנו, אדמה, בסיס, פוטנציאל
חסד שביסוד, גבורה שביסוד, תפארת שביסוד, נצח שביסוד, הוד שביסוד, יסוד שביסוד, מלכות שביסוד.
מיוצגת ע"י יוסף
("צדיק יסוד עולם", ממחשבה למעשה, התגשמות, החיבור בין השמיים לארץ, בין פיזי [למשוך מעלה] לרוחני [למשוך מטה], חיבור בן כוחות מנוגדים, הטמעה, התקשרות והרחבה),
איבר הרבייה הגברי (מקבל שפע מספירות קודמות וזורע אותו במלכות – הספירה הבאה. מביא לידי קיום, זרע בר קיימא).

7. שבוע שביעי, מלכות: הנהגת כל הקולות הפנימיים ואחדותם של הספירות בצורתם המלאה וההרמונית
חסד שבמלכות, גבורה שבמלכות, תפארת שבמלכות, נצח שבמלכות, הוד שבמלכות, יסוד שבמלכות, מלכות שבמלכות.
מיוצג ע"י דויד המלך ורחל
(השפע האלוהי, הפיריון, שכינה, כל הספירות כלולות בה ונוצקות לתוכה, מנהיגות, והשפעה),
איבר הרבייה הנשי.

* * *

הספירות באות לידי ביטוי ברבדי ההרגש, המחשבה, הדיבור והמעשה וכן לגבי פנימיות ומציאות (המציאות החיצונית הינה תמונת מראה להתנהלות הפנימית שלנו בתוכנו, כך שכן, הכל בתוכי!). לכן אלו הם הרבדים שנעבוד עליהם במהלך הספירה, וכל המרבה, הרי זה משובח!

מלכות שבמלכות: כשהנתינה והאהבה (חסד) מתחשבות בגודל הכלי, ביכולתו להכיל שפע (גבורה) ומאוזנות (תפארת) ביניהן, כאשר אנחנו מודעים וקשובים למידתיות הדרושה לאיזון: מתי להגביר ומתי להתגבר, לאורך זמן ובהתמדה (נצח), מתוך ענווה והכרת התודה (הוד), מתוך התקשרות עמוקה (יסוד), יכולה להתקיים מלכות מלאה, הנהגה הרמונית ושלמה מתוך שלום פנימי.

כמה מילים על ג' עליונות:

חכמה, לידת ה-"מה", טרום הרצון, רעיון ראשוני, ידע, חכמות, קו ישר, מיוצג ע"י אבא (מוציא לפועל, ממוקד מטרה), צד ימין.
בינה, הבנה, להסיק דבר מתוך דבר, להביא לידי ביטוי את החכמה, להכיל אותה בעולם, לקיימה. הבחירה החופשית, גמישות ההשתנות, הכלת ניגודים, ושילוב הפכים, עגול ומכיל, מיוצגת ע"י אמא, צד שמאל.

[דעת]
מחברת בין החכמה לבינה, אמונה שהדבר יכול להתקיים במציאות, מוצא הרצון, "מוחין" = הקשר בין המחשבה להרגשה, בין השכל ללב. הבנת עץ הדעת (טוב ורע, שחור לבן, אורה חשיכה וכו'). כשאנחנו מתבוננים במערכת "או-או" זה מוייחין דקטנות, כשאנחנו מחברים ומעלים, ומתבוננים במערכת "גם וגם", זה מוייחין דגדלות, החיבור לעליונים בין האנוש לנשמה, לחלק האלוהי שלנו ומחבר לבריאה, לכתר!

כתר, הרצון הראשוני טרום התגבשותו, לפני הבריאה, מחוץ לשאר הספירות, מושך מלמעלה, מכיל הכל ולא מכיל דבר.

תרשים להתמצאות בגוף (מתקיימים בזעיר אנפין גם בראש, ובכפות הרגליים): בפרופיל כי אין לי אפשרות להוסיף תמונות פה.

💖זה הזמן, להרים רגל ימין ראשונה 🦵🏻, מתוך נשימה עמוקה וחיוך אינסוף, ולהניח אותה בעדינות מתרגשת על המעלה הראשונה מתוך העונג הזה, של להיות בתוך גוף חי כאן ועכשיו, מתוך הכרת תודה, לנו, על שאנחנו מי שאנחנו, מתוך קלילות, חדווה וסקרנות ראשונית מתחדשת 💖

באהבה,

אז זהו, פיניתי כמעט הכל מכאן, דף חלק! פינוי ישן לטובת חדש.

למי שלא מכיר ולא יודע, בקרוב נתחיל לספור את העומר! (ראשית קציר חיטים, חיטה - שהוקרבה בבית המקדש)

הידעת?
עשב החיטה (ככל הנראה), הוא המאכל היחידי בעולם שמכיל בתוכו בצורה שלמה את כל חומצות האמינו החלבוניות הנדרשות לבניית הגוף הפיזי שלנו.
לכן הברכות על הלחם, שיוצא מן הארץ (וגופינו הפיזי שיצא מן העפר),
המצווה הגדולה והקריטית ביותר היא מצוות אכילת המצה בערב החג, בליל הסדר.

ליל הסדר, הינו הלילה בו קיבלנו מעין צופן, קוד שהפעלתו לפי הסדר, מאפשרת לנו לקבל את האורות בשלמותם (ראייה, אור, הארה, בינה), במילים אחרות לחבר שמיים וארץ, גוף פיזי עם גופים רוחניים, וחיבורי נשמה, כלומר להיות בהוויה המלאה השלמה של מי שאנחנו באמת.
זה שער גדול מאוד של יציאה לחירות, מגולה לגאולה, מהוויית גוף פיזי להווית הנשמה. בצאת החג, מסתלקים האורות - ככה זה, טעימה... רק כדי שנדע איך זה מרגיש, שתהיה לנו התשוקה לדבר.

ראינו כי טוב, ורצינו עוד!
אז כדי להפוך את הדברים לקיניין שלנו (מוטמע לתמיד) קיבלנו דרך... שעשויה מ 50 מעלות (מדרגות), להשגת הקומה כולה, וזהו תהליך ספירת העומר. אני מניחה את הספירה כאן, מוזמנים להיות בהתכווננות לתהליך, לבוא בלב פתוח, פניוּת, וכח התמדה מתוך אותה התשוקה של ליל הסדר - היא תהיה לנו לדלק ולמאור - כי נצטרך אותה. זה תהליך שאני מדריכה מזה מספר שנים, עבור כל המעוניין לרפא עצמו בעצמו ולקיים את הווית החיבורים והסינכרונים. במילים אחרות, מדובר בעבודת המידות (בתרתי משמע) - ללמוד את המידה הנכונה, מתוך קשב פנימה, התבוננות, מתוך חמלה לעצמנו, הקשבה ואהבה מכילה - זה הדבר החשוב ביותר כעת.

מברכת את כולנו שנצא לחירות שלמה ומלאה, בפנימיות שלנו, ובמציאות, 
שנדע איך להגדיל את הכלי בקלילות, שנוכל להכיל יותר ויותר שפע,
יותר ויותר אהבה ללא תנאי אמיתית, מלאה ושלמה לעצמנו בעיקר, שזוהי תכלית קיומנו כאן ועכשיו.

אתן הקדמה והכנה לפני החג בלי נדר, כדי להנגיש את הדברים, וקצת להסביר את השפה, שנדע מה אנחנו עושים,
ונתחיל לספור במוצאי שבת 16.04.2022.

ההכנה מתחילה כבר הערב, כשנאסוף עם אור הנר 10 שיירי חמץ שהחבאנו לעצמנו בבית (בשנה שעברה עשיתי לעצמי אתגרים, ואמרתי: אחביא = לשים במקום שלא הגיוני לי לשים... לקח לי חצי לילה למצוא את הלא הגיוניים שלי! אז, אל תעשו את זה... )
חמץ = כל מה שיש בו יותר מידי אויר, נפח, שיש בו מן המיותר, הדברים שהחמצנו ומחמיצים בתוכנו עקב כך.
מצה = מיצוי המהות, ללא מיותר וללא חוסר.

10 שיירי חמץ על שום 10 הספירות: 7 תחתונות (נמצאות בארץ ובגוף הפיזי) + 3 עליונות שנגזרות מתוך העבודה על 7 תחתונות.

חסד - אהבה ללא תנאי, נתינת אינסוף
גבורה - להגביר (אהבה ללא תנאי לעצמי), ולהתגבר (על פחדים למשל)
תפארת - איזון הרמוני שלם, עבודת איזון ומינון
נצח - התמדה, אינסוף
הוד - הכרת תודה ופתיחת הלב
יסוד - זרע, יצירתיות, חיוּת
מלכות - הנהגה ועשייה באי מאמץ

חכמה - לדעת להשתמש בידע וטכניקה בצורה נכונה (אבא)
בינה - הבנה עמוקה של הדברים, המערכות והשלכות, ראייה, אור (אמא)
כתר - הוויה י ה ו ה, חיבור לנקודת המבט הגבוהה, האלוהית שאנחנו

(הדעת היא הדבק ביניהן ולא עומדת בפני עצמה. חב"ד = חכמה בינה ודעת)

כתבתי לחבר, אז אם כבר.. לכל מי שמעוניין לרפא את עצמו בעצמו.

כלים ריגשיים

רגש.
חוק הקוסמים הראשון, לזהות מבלי להזדהות = אני, זה לא הרגש שיש בי. אני זה משהו אחר, זו תודעה אלוהית גבוהה, בתוך גוף אנושי, שחווה רגשות. כשלוקחים נשימה עמוקה (ומחליפים בין הבטן לראות), שמים רווח, רוח, ביני לבין הדבר/הרגש, וכך לא מזהים אותו כ-אני. הרגש שנחווה בגופים שלנו, הוא חלק מאיתנו אבל לא אנחנו.

רגש.
כשעולה בנו רגש, חשוב לזהות אותו מבלי להזדהות איתו. להבין מה עולה בי כרגע, אפשר גם לנסות להבין למה אבל זה לא קריטי. ולאפשר לרגש להיות, לתת לו מקום, אבל מצד שני גם לא לתת לו להשתלט בלי גבול - חשוב לשים לו גבולות. חשוב גם לתת לו ביטוי (לבכות, לצעוק, לדבר, לצייר, לכתוב, לגנן). התכלית של הרגשות היא לצאת לאור ולקבל תשומת מהלב שלנו. תשומת לב, לכן חשוב מאוד להיות בחמלה אל כל רגש שעולה, ולכבד אותו במקום ובתשומת לב ראויה מאיתנו. במילים אחרות, לתת לו (ולנו) אהבה ללא תנאי, שנמצאת חופשית משוטטת ביקום, לאסוף אותה פנימה אלינו ככל שאנחנו זקוקים (זה בטוח עבורנו ומגיע לנו לקבל אותה, אנחנו התכלית שלה, אנחנו כלי להכלה של אהבה ללא תנאי).
אז לתת מקום, לאפשר לרגש להיות, לתת לו רשות, איפשור להיות, והוא בעצמו יעלה וישתחרר.
כמו להניח אותו על כף יד פתוחה, ולאפשר לו לשהות כפי שידרש, עד שלא יהיה לו צורך בזה יותר, והוא ישתחרר.

שכל.
לא להאמין לכל מה שהשכל מספר לנו עלינו. השכל הוא לא הסמכות הפנימית שלנו, יש לכל אדם, סמכות פנימית שנמצאת במקומות שונים בין אדם לאדם. השכל הוא חלק התודעה הנמוך ביותר, והוא מופעל מהרכיב אגו משמר והישרדותי שלנו ולכן יש לו נטייה לייצר דרמה.
דרמה, זה ניפוח של הדברים מעבר לגודלם האמיתי, להפוך נמלה לפיל. כי כך זה מושך יותר מתשומת הלב שלנו, וכפי שלמדנו עד כה, הרגש מבקש תשומת לב. הדרמה זה הדלק שמקצין דברים למימדים עצומים. חשוב שנבין את הדברים האלו בשכל כדי לרתום את השכל לטובת המודעות הגבוהה שלנו ולא לאגו המשמר וההישרדותי (הוא מניפולטיבי מאוד, ומכיר אותנו מעל לכל שיעור).
הפעולה החומלת - כשצריך להפעיל את השכל על מנת להציב גבולות, חובה להפעיל אותו ולהשתמש בו בצורה הבונה והחומלת הזו. זו בעצם תמיכה בעצמי. ולפעמים להציב גבולות, זה האקט האהבה הגדול ביותר שלנו עבורנו. יש לעשות זאת בשיקול דעת ומתוך הלב, ובאהבה ללא תנאי.

דוגמאות.

במקביל לטיפול הריגשי התמידי הזה, יש עוד הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לתמוך בעצמנו, אפרט כמה מהם כדוגמאות.

לשאול את עצמי לפחות 3 פעמים ביום, מה שלומי, ולענות מתוך הלב, כאילו האדם שהכי אוהב אתכם העולם - שאל. והוא אמת רוצה לדעת, יותר נכון הוא רוצה להרגיש איך אתם מרגישים כעת. ספרו לו בכנות ובפתיחות הלב.

להזין את עצמנו בצורה חומלת ואוהבת (הזנה, זה למעשה כל דבר שאנחנו מכניסים פנימה, החל מתזונה שנכנסת לפה, וכלה בדברים שאנחנו צופים/שומעים ונכנסים לתודעה שלנו - גם זה תזונה. בשלבים ראשונים, חשוב להפעיל בקרה על כל מה שנכנס פנימה, שהרי אלו הדברים שיטמעו בנו. אם לא הייתם נותנים את זה לילד בן ה 4 שלכם, אל תתנו זאת לעצמכם גם. הרבו בתזונה, ולא באוכל - בדברים שתומכים ומזינים את הגוף, ולהזין את הנפש באהבה ללא תנאי). במילים אחרות, זה להיות ההורה הכי טוב שאנחנו יכולים - לעצמנו. לבחור מוסיקה שעושה נעים ורגוע ושמח, שמדברת מילים של בריאה וטוב. לצפות בחומרים שגם מעלים את השמחה ועושים נעים בלב, מרחיבים אותו, דברים טובים, שעושים טוב. להתרחק מכל מה שמכווץ ופוגע. האינדיקציה צריכה להיות ההרגשה בבטן - זה מרחיב ומרווח או מצמצם ומקטין ולוחץ.

איך מקבלים אהבה ללא תנאי, ללא מתווכים, ישירות מהיקום?
מתבוננים על משהו שכבר עושה את זה בהווייתו, למשל עץ, או צמח, או סלע, או הר, דבר ששומר על טיבעיותו ומהותו. זה ללכת בטבע עם רגליים יחפות, להתחבר לאדמה, לגעת בה בידיים גם, ללטף צמחים (אפשר גם סירפדים למי שמחבב את הז'אנר), לייצר תנועה שמניעה דברים, פנימה והחוצה, קבלה ונתינה - לאזן את שתיהן. לא יותר מידי קבלה ולא יותר מידי נתינה. לשמור את האיזונים בתנועה! זה קריטי. התנועה שמתארת את זה הכי טוב, היא תנועת האינסוף ♾️

למי שמחבב צ'י קונג, יש שם כמה תנועות שממש אוספות אנרגיה (אהבה ללא תנאי) מהיקום ומטמיעות בגוף (יש כמה לימודים חופשיים של אוהד קדם ביו טיב).

לבצע ניקוי הילה, מאוד עוזר, כי כל הגופים שלנו מחוברים בין עצמם בתעלות, וההילה היא הרחם בתוכה אנחנו מהלכים בעולם, המעטפת הזו, משפיעה על הגוף הפיזי והריגשי והמנטלי שלנו. היא למעשה הסינון הראשוני בחיבור בנינו לבין היקום, וחשוב לשמור אותה צבעונית, אחידה, מאוזנת וחלקה.

תזונה.

מדרג תדרי (מהעליון לתחתון, גם בסוגריים זה במדרג):

אויר נקי
מים נקיים

פירות (מעל לאדמה),
שיחים (מעל לאדמה),
ירקות (צמודים לאדמה),
מוצרים מהחי (חלב: באפלו, עיזים, כבשים, בקר),
מוצרים מהחי (חיות: דגים, עופות, בקר, חיות אחרות),
מוצרים מהמפעל (כל המתועש למינהו). 

לפעמים אני מרגישה שאני צריכה לשים יד על הלב, כדי להדק אותו בחזרה פנימה אל תוך כלוב הצלעות, לשמור, שמא הוא יצא לי מתוך הגוף... כי אני אוהבת אותו שהוא שלי, כל כך, כל כך הרבה, וכי אני מתרגשת מאוד. ממני. שלפעמים אני מרגישה שיוצא לי הלב מתוך הגוף כדי שיהיה לו (ללב) יותר מקום.

שהוא לא יפול לי.

(מרוב שזה מתעצם, זה כואב לי, בבית החזה, בבית, בתוכו, כשהגבולות של הלב שלי מתרחבים, כאבי גדילה?).

למי ששאל אותי את הדברים האלה... (ולכל מי שעוד ישאל, ולמי שעוד לא ידע שרוצה לשאול, וגם לכל השאר :- )) 

גם חסידות, גם קבלה, גם עוד הרבה.
ואין חיבור.. בין כניעה ושליטה, לקבלה וחסידות וביטול עצמי. זו הבנה וקריאה לא נכונה (בעדינות) של הדברים.

אנסה כמיטב יכולתי להסביר למה אין שום חיבור (בהצלחה לי!):

אסור לו לאדם לבטל עצמו, כי מצלע אלוהים ברא אותו.
ביטול עצמי הוא כביטולה של (חלק מ-) האלוהות עצמה וזה מנוגד לבריאה.

כשהיהדות מדברת על ביטול עצמי, הכוונה להנהגת האגו - ובחירת המילים כאן מדויקת מאוד וקריטית... אין שליטה, כי שליטה היא פסולה מעצם מהותה שכן היא מנוגדת לבריאה עצמה, היא הטלה של שררה והכפפה של רצון של אחד על האחר, וזה מצב של עליונות, היררכיה ומצב בו האהבה ללא תנאי לא יכולה להתקיים - וזה הרי לא אפשרי... כי הבריאה עצמה היא אהבה ללא תנאי.

מצב אהבה ללא תנאי, הוא מצב מאפשר, ומכיל ומכבד, וכשמו כן הוא, ללא תנאים - הוא לא יכול לדרוס ולכפות ולהטיל שררה ושילטון.

(*)

מהו אם כך ביטול האגו? 
עלינו קודם להבין מהו האגו... 
אגו - הוא רכיב בתוכנו שתפקידו לשמר, ולשמור על ההישרדות והקיום שלנו. זה חתיכת תפקיד חיוני מאוד.
בעידנים האחרונים, הוא קיבל כס של כבוד, מתוך השיעור להוכיח את עצמי (כולנו אותנו - שיעור של האנושות כולה), מתוך הצורך לשרוד (מתוך פחדים ואמונות שגויות), והמימדים שלו גדלו במאוד מאוד והוא למעשה הפך להיות חור שחור = משמע לעצמי ולי ועוד ועוד ואני לא מעביר הלאה, שלי! אני לא נותן, כי נתינה משמעה פחות לי, ועל חשבוני ואני לא פראייר.
מצב זה הוא מצב של קיפאון, כי אין בו תנועה, ולכן אין בו חיים, זה מצב של מוות, שבו דחיסות החומר הביאה לשיתוק והתמצקות. זה לא מצב בריא.
בתוך האגו גם שוכנת הגאווה, והגאווה היא אחת מ 3 החטאים הגדולים של האדם (תאווה, גאווה, וקינאה). הגאווה שמה היררכיה, וקובעת שאחד שווה יותר מהאחר - וגם זה כאמור, מנוגד לערכי הבריאה.
בני אדם נוטים לחשוב מתוך שכל ליניארי, שמנכיח עמדות ומדרג, אך המציאות אינה כזו, שום מכונה לא תעבוד, אם הבורג הכי קטן יהיה מעווות או חסר. כל הברגים שווים, והגלגלי שיניים, והשמן והינע. הכל בשיוויון! וכשהכל יהיה גם בשיוויון הנפש... אשרינו וטוב לנו. תחייה חיים של הרמוניה ואיזון.

(*)

ביטול האגו, אף הוא מונח לא נכון, שכן אין לבטל את האגו, אלא יש לרתום אותו בחזרה. בשנייה שנאיים על הקיום שלו, הרי הוא יפעיל את כל האותות והמופתים שלו עלינו כי להזכירכם, תפקידו לשמר ולשרוד! הוא הכי חזק בזה. ועד כה, הוא אכן היה הקפטן של הספינה... הוא זה ששלט בכל המערכות עד כה (ברגש, בשכל, בתגובתיות, בהתנהגות), כדי להביאנו עד הלום, והוא הביא! ומילא את ייעודו. וכעת, הקברניט חזר לספינה... (ההנהגה הגבוהה, הנשמה אם תרצו). ועל הקברניט לרתום אליו את הקפטן, עליהם לעבוד ביחד.
עלינו לחבר דברים, לא לנתק אותם.

שאלו, מה עושה הבורא מאז בריאת העולם, וענו שהוא יושב ומזווג זיווגים... רק שאנשים נוטים לחשוב שהוא שדכן, וזה לא בדיוק כך... אלא - אלו החיבורים שבין הלב לנשמה, בין האנוש לנשמה שלו - הזיווגים האלו. של אדם לעצמו ולבוראו.

כשהחסידות מדברת על התבודדות, על ביטול עצמי, היא בעצם מבקשת לחבר אותנו עם המהות הגבוהה שלנו.
כשאדם מתבודד בטבע, עם ליבו, הוא עושה את החיבורים האלו, בין השכל שלו ללב, ובין הלב לנשמה... ואלו חיבורים חשובים מאוד, שמתאפשרים כשמפנים הצידה את כל הסחות הדעת - דעת! ההסחות של השכל... הביטול העצמי הוא הבנה כי יש עוד מלבדי... מלבדי האנושי.. יש שם נשמה גבוהה יותר ויש הנהגה, ויש בורא לעולם. האנוש לא מבין, הנשמה יודעת היטב את הדרך, וכשאנחנו (האנוש) מתמסרים לה, היא יכולה לכוון אותנו הכי נכון.... הכוונה בביטול העצמי הזה, הוא להיות עם קשב עמוק פנימה, להוויה הגבוהה שלנו. לזהות את הקולות... מתי זה קול האנוש מדבר, מתי קול השכל מדבר, מתי קול הלב, ומתי קול הנשמה. הנשמה ביקשה להתגשם בגוף גשמי, ולכן ירדה כך לעולם, בתוך הגופים האלו, ואת הגופים האלו עלינו לרתום לעבודת הנשמה והרוח... ולחבר! את החומר עם הרוח. הביטול, מלשון בטלה - לאפשר לאנוש להישען על הדרכת הנשמה, להיות בהרפיה, בהפסקה - בפתיחות הלב! ולא להיות במחיקת העצמי... אלא במובן מאוד מסוים של השקטת האגו כפי שהוסבר לעיל. זה להיות בהתמסרות מלאה לנשמה שלנו ולהדרכה ממנה, להרפות, ולשוט... לא לשלוט.

ביטול עצמי שמדובר עליו ברחוב, הוא מנוגד לבריאה.. הוא לא נכון. ללא הגוף הפיזי, הנשמה לא היתה יכולה להתגשם פה (יכולה להתקיים, אבל לא להתגשם).
העצמי - הוא העצם שלי, חלק מהמהות שלי... אני גם אנוש וגם נשמה, אני שניהם... "עצם מעצמיי", והלשד.. מיצוי העצמי.
הכוונה היא לא להיות בזהות עם המלבוש האנוש הנוכחי שאני - הוא חלק ממני אבל הוא לא אני, הוא לא כל כולי. 
יש לנו הזדהות עצומה משכנעת מאוד עם עצמנו המלבוש - והכוונה היא קצת קצת לשחרר את זה. לאפשר לעצמנו לנוע בתוך עצמנו - לכן, להתחפש, זה משהו ממש חשוב, כי הוא מאפשר לנו את הגמישות הזו "עד דלא ידע", כלומר מעבר לדעת, מעל לשכל = להיות בהוויה.

כך שאני מבקשת, מכל אלו שמבטלים עצמם, מסתגפים ובוחרים מיני סבל - לבטל את הביטול והסבל - כי זה סוגר וכולא ומבטל
ולהיות נוכחים במלוא הוויתם כאן ועכשיו, כפי שאנחנו.
להתבונן פנימה ולהכיר באור ובבריאה שאנחנו, ובאהבה שאנחנו.
וביופי הזה של הבריאה הספציפית שאנחנו.
להרחיב!

להגדיל את הכלי לשפע עד שיהיה צינור טהור.