:)

אז להמשיך את הפוסט הקודם, היה נפלא ליצור מצב שכל הכלוב ידע מה יקרה לה לפניה, כולם ידעו מתי היא תיקשר לפניה, למרות שהחמודית בהחלט שיערה את זה 😄 והיא קראה אותו, קשורה ומבוהלת וסומכת בטווח שבין סקרנות מרטיבה להיסטריה, שבהחלט הגיעה אחרי שהתחילו הדגדוגים החזקים… צחוק בלתי נשלט, צעקות, נסיון לבעוט (חחחחח) והשתוללות והתחננות ואפילו נסיונות לנשוך היו שם! מה זה! נסיכה עם שיניים זאתי :)

הכל היה מושלם כמו שרציתי, טיולים, שינה ביחד, חיתולים, ספאנקים, מלא מגע, חיבוקים, מוצצי וגם וואנזי של נסיכות קטנטנות מתוקות, של עוגיות קטנטנות, למדתי אותה ועליה עוד מאין ספור תקשורת ושיחות. היו גם אין ספור זקפות בוקר ורטיבות בלתי פוסקות, הזיפים שלי מדגדגים אותה בכל נשיקה והיא משתוללת (אוח על ההשתוללות הכנועה הזו, שהיא מנסה ומנסה) ואני כל רגע תופס, את הפנים, הידיים, מאפס ומרתק, למיטה הנעימה או לקיר הקר. נפלא לצאת איתה למסעדות איכותיות כשהיא לבושה טיפטופ ומסובבת ראשים של גברים כשיושבת איתי ועשר דקות אחרי זה, בחדר מחותלת בחיתולי או עושה פיפי ואני מנגב לה את הפושפוש שלה, במצב שאף גבר חרמן מניאק אפס לא יעיז להסתכל על התינוקי שלי ואני מקלח אותה, עושה לה קוקיות של תינוקות, נותן לה לשתות מבקבוק (תמונת הערב - אני על הכורסא, לבוש, היא על הרצפה, ערומה, מחזיקה בשתי בידיה הקטנות בקבוק ורוד ושקוף ושותה מים, שנינו מסתכלים על המראה מולנו ונמסים מהתמונה הזו) וזה ממשיך להרדמות שלה בזרועותיי, כל הפחדים שלה נעלמים וגם שלי, שנינו לא חושבים על העולם ומרחפים בפלנטה הפרטית שלנו, בחלל שלנו, חלל של תינוקות, של ביגוד של חמודות קטנות, של עוגיות מתוקות. לדאוג לה כמו לקטני, לנסיכונת ומצד שני להחזיק את היד שלה, כמו לאישה חזקה, משכילה ודעתנית, מרשימה שהופכת ברגע לשלולית, מטריף לשנינו את החושים וגורם לנו להיות במקום הנכון לנו, אין ספור צחוקים וסודות, פנטזיות שהוגשמו ויוגשמו, הרגשה של פינוק. עשיתי את זה, עשיתי לה את הסופש שהבטחתי לה, הצלחתי, בזכותה, לגרום למצב שהיא במרכז, מפונקת, תינוקת, שלי, לא דואגת מכלום… רק התחלנו, אנחנו נעשה עוד הרבה יותר כי אנחנו צוות מספר אחד. מספר אחד, שמעת? אין עלינו, שנינו בלתי מנוצחים ♥️

דאדי שלך. ♥️👧🏻

עוד מעט היא תיכנס, ותיקשר שוב, ולמשך סופ״ש שלם היא לא תדע כלום, לא תדע כמה היא תאכל, לא תדע מתי תאכל, מתי תגמור(אם בכלל), מתי שרותים, מתי חיתולי, מתי עינוי הדגדוגים ייגמר, מתי תשוחרר מהחבלים, מתי תלך לישון… היא תהיה לא יותר ממוכנעת קשורה, נסיכה חטופה, תינוקת מפונקת והעיקר, היא תהיה בספייס קבוע כל הזמן הזה ואת הפוסט הזה היא תקרא קשורה ומבוהלת, ידיים קשורות באזיקונים ופושפוש נוזל ותחשוב כמה דקות היא יכולה לשרוד דגדוגים בלי למות.

ילדה טובה של דאדי.

כמו אימוג׳י קטן ומתוק, היא נרדמה עם מחשבות על איך היא תישן בסופש, אולי על פחד מכמות מסויימת של דקות, בעיקר על הספייס המטורף והשקט שיגיע ממנו, על מה יקרה לה מהרגע שניפגש ועל מה אני אלחש לה במסעדה, כשהיא תשים מסיכה ותעבוד על אנשים שהיא ״גדולה״ אבל כשאלחש לה אמיתות, מילות סחיטה וסודות באוזן, היא תנזול במסעדה, תוכנע במילים, תגנח חרישית ותרטיב את הכיסא. היא נרדמה עם הכמיהות שלה ומילות אהבה והכנעה שלי, היא נרדמה עם ידיעה ברורה שהיא תוכנע ותפונק בחמישי. היא בעיקר נרדמה, קטנטנה, עייפונת… היא מחכה וגם אני, היא יודעת שאגשים לה הכל ואני מחכה לרגע, ליצור לה את כל מה שהיא מפנטזת עליו כל הזמן, שנים על גבי שנים. אנחנו נירדם ביחד וזה יהיה הספייס הכי מושלם, השינה הכי טובה וטהורה של שנינו, דאדי וקטני, צוות מספר אחד. 

לילה טוב נסיכה שלי, הכי נסיכה בכל העולם, חלומות פז על דברים חמודים והיד של דאדי שתופסת את שתי הידיים הקטנות שלך ומכניעה אותך בכח ♥️😴👧🏻

התכנון היה ברמה של שעון שוויצרי, ידעתי מתי אאסוף אותה, מתי אניח יד על הצוואר, מתי אלחש ״תלכי רגיל שאיש לא יחשוד ואל תעשי בלאגן והכל יהיה בסדר, אל תנסי אותי״ כל זה ברחוב הומה אדם. מתי אאכיל ומתי אחלק מתנות. הפקקים קצת פגעו בלוח הזמנים, אבל הרגע שהיא התיישבה לידי ונאזקה, מובכת ולא יודעת מה יגיע, הרגיש כרגע מכונן שממנו אין דרך חזרה, ״לעצום עיניים״ ונוסעים אליה. באחד העצירות בדרך, הייתי חייב להקיש ססמה, ועם היד השניה פשוט עצמתי לה את העיניים שלא תראה, וצליל של נשימה נעתקת נזרק לאוויר. לבית שלה היא הוכנסה, לא נכנסה. היא הוכנסה על ידי, אזוקה בידיה, בכח, לא אדונית הבית של עצמה. ישבנו על המיטה וחיכינו לשיחה חשובה עבורה, בין לבין תפסתי אותה, הכנעתי בכח, דגדגתי ממש חזק והיא צרחה, התפתלה, השתוללה ונכנסה להיסטריה, כפות ידיי מתחפרות בצדדים שלה וכשהיא עושה רעש, יד אחת סותמת לה את הפה הקטן שלה. הגניחות שלה מתוקות אבל חסרות טעם, היא התנגדה, השתוללה, יללה וגנחה ליד שלי, עד שהגיעה שיחה, נתתי לה לדבר בשקט, ליטפתי את היד שלה תוך כדי ואחרי השיחה הערב באמת התחיל.

״קומי״, עומדת מולי, נמוכה ממני, קטנה ממני, אדומה ממני,  מסתכלת עליי. ״ידיים למעלה״, התנגדות קטנה, מרים לה אותן, מוריד חולצה, מוריד חזיה, חזה עגול, זקור, יפה ולבן נגלה אליי. מהמם. מתחיל בקשירה, ידיים מאחורי הראש, היא אוהבת, חזה חשוף, ידיים מנוטרלות. להשכיב אותה על המיטה זה החלק הקל, ואז היא מתחילה להילחם ולצרוח, להתפתל ממש, היא קשורה אז זה בעיקר משעשע אבל לא עבורה; עבורה זה היה עינוי, ועם יד על הפה, עינוי כפול. אחרי שהחלק הזה נגמר, עם פליקים בין לבין, הגיע זמן המתנות שלה. וכמה מתנות הבאתי לה!! חיתול מיוחד, כפפות למניעת תזוזה באצבעות, סכום מפלסטיק לתינוקות, סינרי שקוף, מלא מדבקות, מחברת לצייר, טושים, מדבקות לציפורניים, מלא דברים חמודים שגרמו לה לחייך. האוכל הגיע והתחלתי להאכיל אותה פסטה עגבניות. אמרתי לה לשבת על הברכיים שלי, ביד אחת מחזיק, בשניה מאכיל, מידי פעם מורח לה רוטב אדום על האף, קצוות הפה, חתיכה נפלה והיא ממש נבוכה שהסינר שקוף והחזה שלה נראה מבעד לבד, חשוף וחסר הגנה. אחרי שניקיתי את כולה, השכבתי על הגב והורדתי מכנסיים ותחתונים ממנה, הפושפוש מנצנץ מרטיבות, ריח נפלא של כניעה וחרמנות ממלא את הנחיריים שלי, אני מתענג לרגע אבל זוכר שהעיקר זו היא, לא הכיף שלי אלא שלה, ולאחר מכן מתחיל לחתל, הפעם הראשונה שלי, היא קצת עזרה לי וברגע שחותלה, תפסתי את החיתול בכח רב, ממש בפושפוש ומעכתי; היא גנחה ואני סימנתי. מידי פעם הייתי מאבד עשתונות, מזנק עליה, מעקם יד מאחורי הגב או לצידי הגוף, משאיר סימני ידיים ומכריח אותך להילחם ולהפסיד. ״קדימה חלשלושה, מושפלת. כנועה! תילחמי בי נסיכה! תברחי! תברחי או שאני אפרסם לכל העולם מי את! אראה לכולם תמונות שלך והודעות, לעבודה, לחברים, למשפחה!״ והיא עפה לשמיים מהסחיטה וההכנעה ואני מריח אותה מרגיש אותה, שומע אותה. ריח החרמנות מתפשט בחדר, היא נוזלת ועפה כל כך רחוק במהלך אחת הפעמים שהיא נשענה עליי והייתה חמודית, היא עשתה פיפי על עצמה, בחיתולי. אמרה לי והאדימה קצת. היו מלא רגעים שאין מהם חזרה, שהקשר החברי שלנו השתנה לטובה, היא המון ניסתה להתנגד, לברוח, ליילל, להתבייש, אהבתי את העיניים שלה, את המבט, את הכל. להעמיד אותה מול המראה, מוכנעת ומוחזקת, מנושקת, עטופה. וככה, רוך וקשיחות, איפוסים בהפתעה, חפינה של הפנים הקטנות שלה בכף היד שלי; נשימות נעתקות, וידויים, קנאה אובססיבית וכוחניות. זה ממשיך שעות, הלילה כבר בחוץ, גשם, שנינו על המיטה שלה זרוקים, חצי רדומים, מנסים להישאר ערים בכוח וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה חזק חזק, ולא לשחרר לעולם. ״א-ני״, היא עונה על כל שאלה שלי! ושנינו בספייס שלא נגמר, דדלג ראשון שלי, מושלם בכל צורה ♥️ בזכותה, לגמרי בזכותה (למרות כל המחמאות שלה, זה בזכותה)

בין לבין היו אין סוף רגעים, דיבור תינוקי, צחקוקים בלי סוף, פושפוש רטוב תמידית וגמירה אחת, פליקים כואבים יותר וכואבים פחות, ילדה מיוחדת וקופצנית שעשתה לי פרצופים וחיוכים, ״ננה בננה, תחת של בננה!״ ומה לא, מגע של אצבעות דקות ביד שלי, מגע מבוייש ורצון להיות גדולה, למרות שהיא תינוקת בספייס מטורף שלא שחררתי אותה ממנו כל הערב… ואין ספור איפוסים, שלא תשכח ♥️👼🏻

את כל הפוסט הזה אפשר לסכם לתמונה אחת,

היא מול המראה, הידיים שלה לכודות ביד אחת שלי מאחורי גבה, היא נמעכת מול המראה ומרגישה אותי, את הכוח הפיזי שלי מרתק אותה ואת הכח הגברי שלי, נצמד אל ישבנה העגול, מאחור והנשימה שלה, נעתקת, בפעם האינסוף (:

(תהני מהחופש הזמני שלך. שנינו יודעים מי יתפוס אותך בשיער בסוף ויצמיד לקיר, כשימאס לו מהשטויות של ״הגדולים״ שלך)

אתמול נרדמנו ביחד, היה מדהים להירדם ככה יחדיו, היא עדיין לא במצב שהיא צריכה להיות בו, עדיין חופשי מידי. דיברנו על שלל נושאים לפני ההירדמות, קצת על החרמנות, עוד 2 הקלטות מתוקות בקול שלה עם וידויים חושפניים נוספו לאוסף הסחיטה שלי, שהיא מתוודה שהיא אוהבת שסוחטים אותה ושהיא אוהבת שאני קושר אותה בכח. דיברנו על ביטחון, על הרגשת הביטחון שלה ועל המקום שלה ושלי, על כמה שאני שותף שלה, רוצה להיות ראוי כל יום מחדש, לא לשלוט על החיים שלה אלא על אספקט מסויים, מציאות סגורה של שנינו. אנחנו נחשפים עוד ועוד, מתוודים. לא מעט. היא מספרת לי שהיא נוזלת, למטה.. מספרת לי איך היא רוצה להיות קשורה, איך היא רוצה הכל, השפלה, כוחניות והכנעה, היא רוצה עונשים, היא רוצה, צריכה לעופף, היא מחכה ליום חמישי עם תחתונים רטובים כל הזמן. היא מחכה להיחטף ולהיסחט; להיקשר בכח, בתנוחה נוחה אבל לא נוחה - כמו נסיכה פינוקית ואני מבין אותה, כי לא משנה מה, היא לנצח תהיה הנסיכה שלי. נסיכה, קטני, מלאכית, חמודית.. היא תהיה ילדה מתוקה שמחכה וחוששת מיום חמישי. אנחנו לומדים עוד ועוד, בעיקר ניואנסים קטנים. מגלים ביחד מה עושה לה ביטחון, מה משפיל לה את הנשמה וגורם לה להאדים מבושה, הסודות נשפכים, היא מחכה ליום שהיא תוכנע (להיכנע היא לא רוצה כי יש לה ברירה, להיות מוכנעת, פה אין לה ברירה) אני אוהב את הקול המובך שלה, שמבקש, מתחנן לא להגיד משפט, לא להגיד את השם שלה, אבל זה כבר מאוחר מידי, כי כבר השם שלה נאמר. מוקלט לנצח והעונש מצטבר והיא רק מפחדת ומרטיבה מזה… אנחנו יחד יוצרים אינטימיות מיוחדת לשנינו שמבוססת על השפלה ועל יצירה בועה בטוחה, וזה מחרמן כל כך, אני מגלה עולם חדש בכל שנייה של שיחה איתה, אני שוחה בו ועדיין לומד כל יום סודות עליה, כמיהות ורצונות, עבודה קשה, גם לחנך אותה, להעמיד במקום, להישאר אוהב ודואג אבל להבהיר לה בכל מילה את הכוחניות, את החוסר ברירה שלה, גם אם לא בא לה פתאום, זה לא באמת משנה, היא עמוק במלכודת, והיא איבדה כל סיכוי לברוח.

העיקר שהפושפוש שלה נוטף כל הזמן, וכל הכלוב נחשף לכמיהות שלה, שגורמות לה להתכווץ ולנזול בכמויות. דווקא מזה שהמבוכה שלה נהיית פומבית.

ואם היא תעשה פאדיחות, כל הכלוב יזכה באחלה הצצות לבושה של התינוקת. והיא מפחדת מזה

מתארת בדיוק איך קטני מרגישה בימים האחרונים, רטובה תמידית, מחכה לעוד שישה ימים, ליום חמישי. היום הזה הוא מוטיב חוזר אצלינו, אצל צוות מס 1, כי היא יודעת מה יקרה בו. טוב, זה לא מדוייק. היא בערך יודעת. קצת. או שאולי בעצם היא לא יודעת כלום, כי היא תינוקת מבויישת ונסחטת, ואין לה צורך לדעת יותר מידי, היא צריכה לעשות פיפי וקקי בחיתול, לשחק בצעצועים שאתן לה, לאכול בלי בלאגן ולא לעשות צרות לבייביסיטר.

מה היא כן יודעת? היא כן יודעת שיהיו 20 דקות, ואז עוד 25 של משהו אחר, היא גם יודעת על מיקום אחד. היא לא יודעת מה יהיה בהתחלה, היא לא יודעת מה יהיה תוך כדי. היא לא יודעת איפה היא תהיה קשורה, לכמה זמן ואיך, צמודה אליי, חסרת אונים, על גבול המתחננת, מפחדת, רטובה וחסרת אונים טוטאלית. היא לא יודעת באיזו נקודה אני אחזר אחריה ואפתח לה את הדלת, כמו ג׳נטלמן, איפה אני אבחר שנאכל. אילו שיחות של ״גדולים״ נדבר במסעדה, או כשנלך קצת ברגל, כשהיא יודעת שהכל יכול להשתנות בשנייה, אבל היא תקבל את העולם ממני ויותר. היא לא יודעת מה אחליט עבורה לאכול, באיזה שעות ארשה לה לאכול. היא לא יודעת מתי תישן והיא לא יודעת על כל הדברים שיש לי בתיק שהכנתי ליום הזה. בתיק שיפנק ויכניע אותה, בתיק שיש בו הפתעות אבל גם כלים שיאפסו אותה, יביכו, ישפילו, יקשרו וישתיקו. והיא ממש לא צריכה לדעת מכלום, היא תגלה על הדרך. היא תגלה את הכל כשתהיה קשורה לידי, חסרת כל אפשרות בריחה, הידיים שלי מחזיקות אותה חזק, מרתקות את הגוף העדין והיפה שלה, מונעות ממנה בקושי לזוז, רק לנזול ללא הפסקה, לנטוף מהפושפוש, להפליג לעולם אחר שמתערבב עם המציאות של כאן ועכשיו, היא קשורה, כאן ועכשיו. חטופה ומוכנעת חסרת כל סיכוי, יכולת או אפשרות לברוח ממני, רק מחכה לדבר הבא, בלי לדעת דבר, כי תינוקות, ילדות קטנות, לא צריכות לדעת דבר. את תינוקת, שלא תעיזי לשכוח לרגע 😘

בנתיים היא עומדת טוב במשימות היומיות שלה, מפחדת לפשל כי יודעת מה ההשלכות, איזה מידע יש לי, ומה יקרה. יש לי הרגשה שאת עוד תפשלי בייבי, בא לי להתעלל בך עוד ובא לי להרים את מפלס הפחד וההשפלה. למרות שבתאכלס אני פשוט יכול לקחת בכח, בלי לשאול, פשוט להכניע…

קטני - רוצה פרס או עונש? זה לא משנה, גם ככה אין לך מושג מה יקרה ביום חמישי, כשהדלת תיסגר ואין שום דרך חזור, אין אפשרות לברוח. עוד שישה ימים, נסיכונת 👼🏻♥️👸

״נוזל לי הפושפוש דאדיייי״

״כל יום״

״כל היום.״

״אתה מטריף לי את המוח ברמות שלא הכרתי״

״כל השדים יוצאים החוצה״

את המילים הללו, היא כתבה כשאני דואג להשאיר אותה על אש קטנה, לדבר איתה כמו עם אישה בוגרת, להתעניין בצורה כנה ואמיתית בחייה ומטרותיה עד שאני מחליט ללא אזהרה מוקדמת להפוך אותה שוב, לילדה כנועה, מושפלת ונבוכה שמתנהגת כמו שצריך. יש בה כמה שינויים כשזה קורה, כשהיא בעולם הזה - בעיקר בקול, אוח הקול שלה פשוט דורש חטיפה וכפיתה כוחנית! יש לה כמה כפתורים שמפעילים אותה… אני לא אגלה את הסודות שלה פה לא מפני שאני לא רוצה שידעו אלא כי ההוראות להפעיל אותה, לגרום לה לנזול בכל הכח שמורות רק לי. לא ביקשתי מאיש הוראות, למדתי לבד אילו כפתורים מטמטמים לה את הפושפוש ולכן הפריוילגיה היא שלי להיות בעל הידע 😄 מידי פעם היא מנסה לאיים, לקרוא לי ״תינוק״ או לעשות שטות של קטנות, תוך שניה אני מזכיר לה את התמונות, תצלומי המסך וההקלטות ופתאום המוח שלה נעצר, הפושפוש נוטף ונוזל והפה שותק. ישנם כמה משפטים שהמוח שלה, ברגע הקריאה, נכבה. היא פשוט הופכת מאישה לשלולית, מאישה עצמאית לילדה תינוקת שלא יכולה לעשות כלום. שרוצה שצעירות ממנה יחתלו אותה ובכח, שרוצה שכל הכלוב ידע מי היא וידע את הסודות שלה; היא מתחילה לדבר, בקול ילדותי ספק תינוקי. היא בעיקר מתחילה לחשוב ולפנטז. אוי המוח שלה טס, גבוה ומהר, למחוזות השיגעון שלה ושלי יחדיו, אני יכול ללחוש לה שעות מיניות גסה ותמימה באוזן ואני מבטיח לכן, שעות היא תהיה עם דמעות ופושפוש כואב מרוב חרמנות, תשאיר אחריה שלולית שאינה נגמרת… -בכל יום הסיפור שלנו מקבל עוד ועוד אבנים בחומה שמגינה על שנינו, בעולם שאני יוצר (איתה, בזכותה ובשבילה, אני תמיד זוכר שאני והיא צוות, בלעדיה אין כלום, בלעדיי אין כלום. היא מוזה, אני רשע) ואני תמיד זוכר להעלות הילוך. אני יכול לצחוק עליה שהיא מטופשת עד מחר אבל היא מאתגרת אותי. הפושפוש שלה מאתגר אותי, להכניע כל יום מחדש, להפתיע, לשבות ולקשור. במילים התפורות עבורה במיוחד, בעבודה קשה בעיקר וגם מספקת ביותר כי בשנייה שהילדה שלך כותבת לך שהיא נוטפת, ממך, מהמילים שלך ומפנטזת פשוט שאקח אותה בכח, אקשור, אכניע ואהפוך למה שאני רוצה בלי לשאול אותה, אני יודע שהתקדמנו יחד. שנינו בדרך הנכונה לחופש אמיתי. אני מגלה עוד המון כל יום ובעיקר עוד אגלה המון, שנינו נגלה, כי אנחנו צוות מספר אחד.

בסופו של יום, היא מחכה ליום חמישי כי היא יודעת שהכל יצא החוצה, היא יודעת מה יקרה לה. היא עדיין מבקשת שאשחרר אותה לפעמים, אני בעיקר צוחק על הבקשה המטופשת הזו ושומר עוד הקלטה/תצלום לאוסף.

נסיכה, מהר מהר תנגבי את הכיסא שלך ושלא תעיזי לגעת, למה אני אדע, ועשרים דקות יהפכו לשלוש שעות, במינימום.

הבנת? לטובתך, הבנת.

כשאמרתי לה שבייביסטר, צעירה ממנה, בת 21, שבקושי סיימה צבא, שאפילו לא חושבת על לימודים כרגע וכל מה שמעניין אותה זה בנים ומסיבות ואינסטגרם, הולכת לשמור עליה ערב שלם, זה גרם לה לנזול בשניות ולהפוך לאדומה ממש. ככה היא הבייבי, מתחרמנת ממחשבה שילדונת תשמור ותחליט עליה. תבינו, הבייבי עם תואר, נחשב, קריירה וחיי חברה ענפים של ״גדולים״, אבל בינינו, היא תינוקת חסרת אונים. תינוקת שיש לה כפפות כאלו, mittens, שלא מאפשרות לה להזיז את האצבעות המאוגרפות שלה. ומה תהיה המבוכה, כשתגיע הצעירונת, שנראית כמו נערה בכלל, עם מסטיק ושיער מתולתל, בגדים פרועים של בנות גילה ותחליף איתי כמה מילים, אני אסביר לה מתי החלפתי לתינוקי חיתולי בפעם האחרונה, מה השעות של ההאכלה, באיזו משחה למרות לה שם למטה, אחרי שיברח לה, איפה הגרבר, איפה החיתולים, מתי ולכמה זמן צריך להרדים את התינוקת. מה לךת לאכול, מה מותר ומה אסור (כמובן שלגעת בפושפוש אסור, תינוקי אוהבת לחשוב שהיא גדולה ותמיד רוצה לגעת…) אני אדבר איתה על התשלום, כי לבייביסיטר צריך לשלם כמובן, ואלך. לפני שאלך אסביר לה שאם התינוקת תעשה לה צרות, מותר לה להפליק לה, לצבוט אותה ולהעמיד בפינה, אם היא תתנהג לא יפה. אסביר לה שמותר לה חצי שעה סרט מצוייר לפני האוכל, בזמן האוכל אסור, כי אז היא תתחיל לשחק עם האוכל ולעשות בלאגן. אחרי האוכל יש נמנום, עם מוצץ ורוד בפה. בהמשך הערב, אם היא תתנהג יפה, מותר לה לתת לה לראות סרטים מצויירים, לפי שיקול דעתה. מבינה קטני? אני נותן לפרחחית בת 21 אפשרות טוטאלית לשלוט על הפנאי שלך…וההתנהגות שלך,  ופה אני אלך. אשאיר אותך עם גדולה בת 21, שבטח תרשה לך לזחול על הרצפה, אולי תצבע איתך חוברת.. ותאכיל אותך בכפית, תשיר לך שירים של תינוקות כדי שתאכלי. החיתול שלך מרגיש קצת מלא, היא תחליף לך אותו, תנקה לך את הטוסיק והפושפוש, ותשכיב אותך לנמנום אחרי האוכל. כמובן שהידיים ישארו קשורות בכפפות, כי את לא צריכה, יש לך בייביסיטר טובה שתטפל בך. את כמובן צריכה להתנהג יפה, אם היא תתכתב עם חבר שלה או החברות שלה, ותספר להם מה היא עושה, בטח תשמעי מלא צחקוקים. מביך, נכון? ככה זה גדולות, הן צוחקות על קטנטנות ואוי ואבוי לך אם אני אגלה ממנה שעשית לה בעיות, עשית לה פרצוף בייבי זועף כמו שאת אוהבת לעשות כשאת לא מרוצה. הבייביסיטר תפליק לך טוב טוב בישבן שלך, תאדים לך אותו, יחד עם הפנים שלך שיבערו מבושה והפושפוש שלך שינזל מאושר והשפלה. כשאחזור, אחרי כמות יפה של שעות, אראה את תינוקי משחקת בבובות ליד הרגליים של הבייביסיטר, עם ידיים קשורות, מקופלות ואת הצעירה שיושבת על הספה, מתכתבת עם מישהו. ״איך היא התנהגה?״ אשאל והיא תגיד לי שבסדר גמור, בהתחלה ניסתה קצת למרוד, אבל כמה פליקים טובים העמידו אותה במקום אבל בהמשך היא קצת הייתה בעייתית, ניסתה ממש לקבל צומי. ניסתה להגיד ״שבועיים..״ הרבה פעמים. אני אשלם לה על הזמן שלה ולפני שהיא תצא מהדלת, היא תגיד לי ״היא גם כל הזמן ניסתה לגעת בעצמה!! הייתי צריכה לקפל לה את הידיים ולקשור כדי שהיא לא תעשה שטויות. וכשהיא תלך, האצבעות שלי ידאגו להעניש אותך על ההתנהגות הסוררת הזו…

יש בייביסיטריות בקהל?

צריך קצת להפחיד את תינוקי 👼🏻

״כן, כן. דאדי, תלמד אותי לאכול עם מקלות, כי כי אף פעם לא ידעתי, אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.. זה מסובך לי״

בקול של קטנה, היא מבקשת ממני בהתלהבות ללמד אותה לאכול עם מקלות אכילה, כי זה מסובך לה, הזמנתי לקטני סושי הביתה והיא רוצה ללמוד להשתמש במקלות אכילה כמו ילדה גדולה. בואו אני אספר לכם משהו על הנסיכה שלי, היא מאד קטנה ואפילו קצת מקנאה בגדולות. היא מקנאה בהן שהן יכולות ללבוש מה שהן רוצות ולפתות בנים מתי שבא להם, בעוד קטני תלבש רק מה שאאשר לה, כדי שבנים רעים בכלל לא יסתכלו עליה. ואם יסתכלו? פשוט נראה להם את החיתול המלא שלה! בטוח היא גם ממש מקנאה בבנות גדולות שהן יכולות לגעת בפושפוש מתי שבא להן, כי העגבניה הקטנה לא יכולה, כי היא פעם אחת רצה לאונן בעבודה שלה, כי כתבתי לה כמה דברים מחרמנים ממש, היא לא התאפקה והלכה לאונן בשרותים ובגלל זה אסור לה לגעת בפושפוש, היא גם מקנאה בגדולות שיודעות לאכול בסכין ומזלג בעוד שלקטנה שלי יש סכום פלסטיק של קטנות, כדי שהיא לא תיחתך… היא מקנאה בהן שהן הולכות לישון מאוחר בעוד שאת המלאכית משכיבים לישון בצהריים עם מוצצי בפה. את מבינה, דאדי חשב על הכל… את כבר עמוק במציאות הזו, הברירות שלך נעלמות, אני אוהב לפרוס את הבושה שלך והמבוכה שלך על המגש היפה שלי, מול מי שאחליט, להיות זה שקובע כמה תושפלי, כמה תובכי, כמה תהיי אדומה כמו עגבניה מבושה. זה מטריף אותך, הא? לדעת שיש אדם אחר ששולט על רמת הבושה שלך, שיכול ברגע אחד להפוך אותך לאדומה בטירוף ורגע אחרי זה להרגיע את הפחד. יש לי הקלטות ותמונות, יש לי מידע, יש לי עשרות הקלטות שלך ששומעים את הקול שלך נכנע לבושה שלך ולהשפלה שלך ומתחנן לחיתול, לדאדי, לקביעות משפילות וללקיחת הברירה… אני יוצר לך את מה שאת מפנטזת שנים שיצרו לך, לי יש רצון ואנרגיה וכוונות והכי חשוב, האכפתיות מהאושר שלך. הבטחתי לך עולם שהוא רק שלך, וזה מה שתקבלי, תינוקת שלי, שלולית של מבוכה שלי, תראי איך כל הצפיות שלי בבלוג, כל יום יודעות עכשיו שקטני לא יודעת לאכול עם מקלות אכילה, קטני בקושי מתאפקת וכמעט עושה פיפי על עצמה, לקטני אסור לגעת בפושפוש… אוי תינוקי שלי. אולי נביא בייביסיטר לקטני, בחורה נחמדה שתשחק איתך בזמן שדאדי עובד או עסוק. בטח זה יהיה כיף, להיות נבוכה מול בייביסיטר זרה, עם חיתול מלא ולחיים אדומות מבושה. ילדה טובה שלי. תתנהגי יפה בעבודה, בלי להשאיר שלוליות.

היא כל הזמן חושבת על יום חמישי - כי היא מתה מפחד אבל בינינו? מאדימה מכל מחשבה נעימה ועוטפת על היום הזה.

ולכן/ם, יש מושג מה יקרה לה ביום חמישי? 

להתחיל את הבוקר עם תינוקי זועפת שיש לה פיפי ואין שירותים ליד, אין חיתולי עליה, מסביבה יש מלא גדולות שיצחקו עליה ולכן אסור לעשות פיפי בתחתונים ולכן אני אומר לה להתאפק, להיות ילדה טובה וחזקה ולחכות עד שתגיע לאסלה, כדי לעשות פיפי כמו ילדה גדולה - היא שולחת לי בתגובה ״תודה דאדי, אתה גאה בי שאני יודעת להתאפק?״ וישר אחרי זה ״טוב דאדי״ בקול מתוק של קטנה ואיך אפשר לא לתת לה פרס על זה, לא למעוך אותה בחיבוק מוחץ על זה שהיא התאפקה ואחרי מס דקות שלחה לי הודעה שהיא עשתה כמו שצריך. כזו טובה, מצויינת , הכי טובה ביקום, איזו קטנה טובה 👼🏻 את הפרס היא תקבל, יש כבר רעיון שלם, המון תכנון וציוד מוכן לפעולה, מהדברים הקטנים ועד הגדולים… כי אני רוצה לברוא לה עולם מושלם, תינוקיה פרטית רק לה, תינוקת כלואה בה לנצח.

רק חבל שהיא שכחה לעשות משהו קטן שהייתה אמורה לעשות עד 8:30, ועכשיו זה יוסיף לה קצת לעונש הדגדוגים שהיא קיבלה ומתה מפחד ממנו… אוי מסכנוני קטני ♥️

(כיף לעבוד ככה, הא?)