העצבות בשיאה הדמעות זולגות העננה כבר חודש מרחפת זה שוב אותו הזמן של המחלה וזמן הפרדה ממך אמא שלי כבר חלפו שמונה שנים הגעגועים מטורפים הזמן לא מרפא, זו סתם המצאה מפגרת אבל כל יום מדחיקה יפה את העצבות והדמעות שונאת לבכות זה מעייף !!! שונאת את החגים מאז שאת אינך. אבל חייבת לשחק אותה בצביעות המזדיינת שכולם משחקים... ואת משכנעת את עצמך, זה רק בשביל הילדים מכריחה את עצמי לחייך להיות חזקה בשביל כולם! למלא את עצמי במשימות ולהדחיק את העצבות. יותר מדי אכזבות דווקא לאלה שנתתי להם את נשמתי הענקית כי כך רציתי וכך האמנתי לחזק את החלשים להראות את התקווה והם התאדו.... תובנה : שאין אנשים רעים יש אנשים שרע להם. ולמרות האכזבה אני אמשיך לתת כי נאביות הוא חלק מהאופי.
לפני 13 שנים. יום חמישי, 21 בפברואר 2013 בשעה 19:49