לומדת את עצמי לדעת.

אתמול הבן שלי ראה קשת בשמיים בפעם הראשונה.
בעצם, אתמול הוא שם לב אליה בפעם הראשונה. היא תמיד היתה שם, כל חורף בשמיים. אבל זה לא ממש עניין אותו.
הוא צעק מההתרגשות, ואמר שהוא לא מאמין שזה אמיתי.
גם שאל מה יש בסוף הקשת, הסברתי לו שקשת היא תוצאה מהאור והמים...יש שם איזה משחק שיוצר את כל הצבעים.

הוא היה נראה מאוכזב מההסבר..כנראה חשב שאגיד שיש גמד עם דלי של מטבעות..חרטות שסיפרו כשהיינו קטנים.

לא יודעת למה עלתה לי הקונוטציה, שהוא תמיד היה שם, וגם אני תמיד הייתי כאן.
נראה שעכשיו אנחנו מספיק בוגרים להסתכל אחד על השניה כפי שאנחנו, בלי לריב.

פשוט פשוט.

❤

זוכרת שבאותו יום היה לי חם, למרות שבחוץ התחיל הקור בערבים, גלי חום עלו וירדו, בזמן התלבשתי והתכוננתי...
טוב, התלבשתי...לא ממש.
הרי ידעתי שכל בגדים יירדו די מהר. זרקתי על עצמי שמלה קלילה, תחתון פשוט...
עליתי לאוטו והתחלתי לנסוע.
שלחתי לו שאני בדרך.
בדרך לאן לעזאזל?? הוא אמר שישלח מיקום בווטסאפ.
אני כבר מחוץ לעיר ונאדה, הטלפון חשוך.
חושבת לעצמי שמקסימום אקפוץ לחברה שלי בעיר הסמוכה. החרא הזה התקפל.
אחרי כל השנים האלה...כל הזמן שאנחנו מדברים על זה..
מדליקה סיגריה, פותחת חלון ומגבירה מהירות.
מתכוונת לחייג לחברה ופתאום - ווטסאפ.
מיקום. גוגל, המיקום - טיזינבי..רגע, איפה זה? הכל ירוק במפה. יער?

שביל מואר, אין אף אחד. החץ של המפה ממש ליד המיקום. חונה את האוטו בצד, נכנסת ברגל, לא מפחדת מכלום..רק בלי עכבישים..

הוא שם, לא רחוק מהתאורה של הכביש נשען על עץ ומעשן. לוקחת שלוק מהבקבוק שהביא איתו, צריכה קצת אלכוהול כדי להיות כאן עכשיו ולא לברוח כל עוד נפשי בי.

ערומה, ידיים על העץ מוצאת את עצמי חדורת אצבעות בכוס, רגע..
איך זה קרה? הרגליים בקושי מחזיקות אותי. האלכוהול או האורגזמה שקרובה...מה אכפת לי, אני עפה!!!
אני כבר שם...קרובה כל כך...שלא יפסיק לעולם לבעול אותי עם האצבעות האלה.
מרגישה את היד הקרה שלו על החזה לוחץ לי בעוצמה על הפיטמה, נאנחת וגומרת.
הוא מוריד את החגורה, מסובב, סוטר ומקלל. לא זוכרת מה בדיוק אמר...רק ידעתי שעשיתי משהו לא בסדר.

החגורה מצליפה בפיטמות, מהר מאוד הוא עובר לדגדגן, זה כל כך כואב, אז למה אני פותחת רגליים בכל זאת?
אחרי כמה פעמים, הוא מניח את ידו דוחף לי לשון לפה, יורד על הברכיים ומלקק קצרות.
הוא לא סיים...זה ברור.
אטבי כביסה.. רגע מה?
דמיינתי משהו יותר אלגנטי וקלאסי.
הכאב נוראי, חד, בלתי נסבל...הפיטמות עומדות ליפול? לא עדיין, זה החזה שתלוי באויר, אני מכופפת ומזוינת כמו חיה באמצע היער.

הוא מזיין חזק, תופס את המותן ודוחף את עצמו עוד יותר עמוק בכל תנועה, כל פעם שאני משמיעה קול הוא מושך את היד קדימה ונוגע באטב.
מחזיר אותי למציאות,
הוא לא יודע שאני מזמן בספייס, שיזיין, שיעשה בי כרצונו. כולי נתונה לו, לרגע הזה...לרגע הרומנטי הזה ומלא תשוקה, לפורקן שלו בי, לאמונה שלי בו.

בין דימיון למציאות, מוצאת את עצמי חושבת. נזכרת. חושקת. מתאפקת. מתפרקת.
❤

הפסקתי לכתוב.
לא בגלל, אלא בזכות.
בזכות ההתפרצות הפתאומית.
בזכות החיים שחזקים מהכל.
בזכות החיים שגדלים בתוכי שנותנים לי חיים.
בזכות האהבה האינסופית, השקט, הרוגע, הפרופורציות.

אוהבת להיזכר,
משתעשעת במחשבה מה היה, ומה היה קורה אילו...
מחייכת לעצמי כשנזכרת בהם, בעיקר בו.
מאושרת בחלקי, בנקודה הזו.
מרגישה הכל בעוצמות, הורמונים אולי...למי אכפת.
תמיד אהבתי את הקיצון,
נתראה בסיבוב בדסמ.

עוד לא סיימתי איתך.
❤

הקדמה -
אני זוכרת משהו שמזמן ריגש אותי.
פניה, התכתבות, היכרות...
ושוב חוזר על עצמו.
בררנות יתר, לפני הכל.
משפט שהידהד כל הזמן "לא יוצאים מהבית סתם".

דברתי עם הרבה, עם חלק יותר זמן, עם חלק פחות.
הפור היה נופל במוקדם או במאוחר, לרוב לרעה.
חלק באמת עשו רושם טוב..
אבל התיק נסגר מחוסר עניין, שלי.
אחרי שנה שעזבתי, אני נתקלת פה ושם בבלוג שלהם...חלק שמרו על דרכם, חלק עוד מחפשים...

חלק, פשוט לא לומד.

לא משקרים, לא מרמים.
כל מה שנאמר, נזכר.
כל מה שנכתב, נחרט.
וכן, גם אחרי שנה, גם אחרי שמשהו הריח לי לא טוב...אני מגלה שאכן זה היה חרא.

תהיו בני אדם. 

שבו מבינה טוב יותר

אנשים שמפרסמים גיפים

וזורקים פרשנות פשוטה,

מאלו שכותבים מילים מסובכות.

זה עליכם. 

🤷‍♀️

הן לא רק בכריות. 

לכולנו יש ציפיות, מעצמנו, מהמשפחה, מהחברים ובכלל מהסביבה.
לא נעים לנו להודות, אבל כולנו מפחדים להתאכזב.
אנחנו מפקידים באחרים סוג של חלומות או דברים שהינו רוצים שיקרו ומצפים שהאחר יתרגם את רצונינו לפרטי פרטים, ואם זה לא כך תמיד נוכל להגיד שיש מקום לשיפור, לא נתאכזב במידה רבה אבל יהיה שם גיץ של באסה שזה לא מה שרצינו בדיוק. 
יש מקומות בהם האכזבה לא קיימת, וזה איפה שאתה לא מצפה.
אני אדם שמתאכזב על בסיס יומי, שעתי. יש לי ציפיות גדולות מאחרים, סוג של סרט שאני יוצרת לעצמי.
סוג של חינוך לקוד התנהגות מסוים של בני אדם, שבו כתוב: אל תפגעי, אל תבטיחי אם לא תקיימי, תתחשבי, תני את הכי טוב שלך תמיד, תהיי החברה הכי טובה שאת יכולה להיות, תהיי הוגנת תמיד, אל תשקרי.
מה הפואנטה? אין לי מושג..
אבל השבוע התאכזבתי קשות, פעמיים.
הם לא באמת אשמים, האשמה היא עליי. ציפיתי מהם ליותר מידי, ואני חייבת להפסיק לבנות עולמות אצל אנשים ריקים, כי זה בעצם מרוקן אותי ובדיעבד אני מבינה שהם ניזונים ממני, בגלל הקוד התנהגות...

לגזור ולשמור - דברים טובים מגיעים בהפתעה, כשלא מצפים. 

בא לי להסתכל עליך ולחייך,
בא לי להתבייש מהמבט שלך,
בא לי להעיף את הפוסטמה קיבינימט ושתהיה שלי לכמה שעות,
לצחוק איתך, לגעת בך, שתיגע בי...
בא לי להריח אותך, להתמכר כמה שעות בודדות לצאוור שלך, ללטף את שיערך ולשתות את הדברים המטומטמים שיש לך לספר לי...
בא לי בחושך להתנשק איתך, לנשום את נשימותיך ולהרגיש איך אני מוסרת אותי אליך.
בא לי לכאוב, לעוף, להרטיב ולגמור בידיך, כמה שרק תרצה,
כי אתה הוא זה שאני יכולה להכיל כרגע, ולא אף אחד אחר...

אסתפק במה שיש, במבטים מעל ראשה, 

ברגעים כשהיא איננה, ואתה מנסה להכניס עולם ומלואו בדקה של חופש, כדי שיהיה לך על מה לחשוב עד הפעם הבאה.
מי השולט, מי הנשלט, מי משחק למי בראש?
אין ספק שנגלה, לעת עתה נמשיך לשחק, נמשיך לדמיין.
נמשיך... רק לעת עתה.

הרכבת תמיד עושה אותי מלנכולית, מחשבות על בריחה ועל העילמות פוקדות אותי. 
מה היו עושים כל האהובים שלי בלעדיי? מה היתה התגובה הראשונה כשהיו מבינים שנעלמתי, מה היו אומרים כשהשעות היו עוברות ולא הייתי חוזרת?
לא טוב לקבל החלטות כשאתה עצוב, או אחרי ריב גדול. הרי אתה מסוגל להרוג על מנת לפרוק את התיסכול הזה שמציף לך כל נים בגוף.
מחזירה את עצמי למציאות, את רק בנסיעה לצפון מהעבודה.
טוב שכך.

לא צריכה תמונות כדי לראות את עצמי ערומה, ללא מגנים או מסיכות. ערומה מול עצמי.
גם כך, המון זמן לא הצטלמתי. רואה מישהי שונה בתמונות, קצת יותר בוגרת, מודעת מאוד, פחות ספונטנית.
משהו בתודעה השתנה, מעבר לסביבה ששינתה אותי, כי דברים סביבי עברו, חלפו ונותרתי אני, רק אני מול סביבה שלא ממש מכירה. גורמת לי להמשיך לרוץ ולא ליפול, ללמוד על עצמי, לכאוב, לדמם, לנקות פצעים ולחייך לסביבה עם מסקרה מרוחה מדמעות.
אבל היי, זה לא כזה רע כמו שזה נשמע - בגיל 38 התבגרתי, פרחתי והבנתי יותר דברים בשנה אחת שלא הבנתי חיים שלמים.
אני אותה אחת, אבל רואה את מי שמולי במראה ולא באמת מזהה.
רואה מישהי שעדיין לא הוציאה את ההכי טוב שלה, ועם זאת פוחדת לפתוח את השער לשדים.
לעיתים מתנתקת, ואז בשניות מתחברת שוב אבל נראה שקשה לי להדביק פערים.
סינרגיה של כמה ורסיות של עצמי שאוכלת לי את הראש, צריכה להתמודד עם החולת נפש שחיה בכמה מימדים בו זמנית.
מסתכלת עליה במראה, מחייכת ואומרת לה שהיא נראית טוב..אבל יכולה בהחלט להשתפר.

שלוותא זה כאן, מזל ששמו לנו מזרנים בקירות.
הטירוף יאחוז בנו בכל רגע, ונתחיל לעוף לכל עבר.

כבד את הרגשות שלי,
גם אם הם לא נעימים לך,
הם באים להגיד לך משהו,
אל תזלזל באלה שמרגישים לך קצת יותר קוצניים מן האחרים,
הם מפריעים לך, כדי שתשים לב
ואולי תשנה משהו,
בדרך בה אתה מתנהל,
או בצורה בה אתה מבין את הדברים
אל תכעס על הרגשות שלי,
תסתכל עליי כאל ילדה,
תדבר איתי
תשאל אותי
תבין
למה הם שם.