בחוות הרכיבה (50)
הקשבתי ממוסמר להסבר של אליענה לעיקרון 'קרוב-רחוק'. כה רבים מהמצבים המוזרים שהיא רקמה איתי בחווה היו מימוש של עיקרון ההפרדה הזה. ההקפדה שלה על העדר מגע בינה לביני, למשל, או הכפפות דרכן היא נגעה בי, או הנשיקות דרך מחיצות זכוכית או דרך מרווחי אוויר זערוריים, או אפילו אותו רגע איום בו היא גררה אותי לנסות ולחבק אותה כאשר אני לכוד מתחת למזרון וזועק לשמיים את זעמי על כך שהיא כה קרובה אבל כה בלתי מושגת. פתאום היכה בי שגם מצבי המגוחך הנוכחי, נטוע כעץ ומתבונן בה מתערטלת מולי מבלי יכולת להגיע אליה, גם הוא היה כוריאוגרפיה של קירבה מופרת, ריחוק מתסכל – וזאת ברגע בו היא מסבירה בנוכחותי את העיקרון דרכו אני מושפל!
אבל יותר מכל כאב לי שאליענה כלל לא הבחינה בי. היא הייתה מרוכזת כל כולה באירן ובהסברי כלליה המופשטים של ראשל. כנראה שהיא הייתה לא חששה כלל בנוגע לנאמנותי. ולמה שתחשוש? הרי כשהיא חשפה מולי את המחקר שלה אל מול הורי, וכשהבנתי מדוע היא מפרקת אותי לפרודות, לא קמתי ונטשתי. כך שגם כאן, גם אם אהיה ער לגמרי לעקרונות שאחראים לשעבודי אליה, זה לא ישנה מאומה. ההתמסרות שלי אליה הפכה מזמן למוחלטת. אם אבין את האקסיומות שקובעות את האופן בו היא מתעמרת בי, לא אשתחרר. (לא אנדרה, הידע אינו משחרר...).
"העיקרון השני שהיא פרסה מולי," המשיכה אליענה בהסברה לאירן, "הוא עיקרון 'חום-קור'. היא כבר התחילה לבאר את עיקרון החום/קור כשדיברה על משחקי עומק שכרוכים בהתיילדות או בדיבור אימהי. את זוכרת אירן? כל מה שהיא אמרה על ההבדל בין קור לבין נסיגה מחום.
'הזונות שפגשת קודם,' כך אמרה בבוז (היא כינתה אותן זונות, היא לא חשבה שהיא עצמה כזו, זוכרת? היא אמרה שהיא 'מדריכת טיולים'), 'בקיצור, הזונות הללו מבינות שהן צריכות להיות חסרות חמלה ואכזריות. לכן הן אמרו לך שאת צריכה להצליף, להכות, לקלל – בקיצור, להיות מן מפלצת על נעלי עקב. נכון שכך הן אמרו לך?'
אישרתי.
'אז זהו, שלא.' היא קבעה. 'את לא מחפשת להיות מרשעת. את מחפשת להקרין חום כל הזמן – פשוט לא אליו, או להקרין חום אליו אבל לא באופן שהוא זקוק לו.'"
"לא. לא. עכשיו איבדת אותי." אמרה אירן. "תסבירי לי בצורה יותר מוחשית כי גם קודם לא הבנתי את ההתפלספויות שלה."
"אל תדאגי, אירן, גם אני לא הבנתי, ולי יש עוד מעט תואר בפילוסופיה. ראשל הסבירה זאת כך:
'ראית שהכלבלב מקבל המון חום ממני, ליטופים, חיבה, דאגה, נכון? אבל מה שחשוב זה שהוא מקבל אותם ככלבלב, לא כאדם. הבנת? כשאני מתייחסת אליו ככלבלב שלי, הוא נחשף להמון יכולת שלי להעניק ולדאוג לו, אבל באופן שמדגיש שוב ושוב את מה שנמנע ממנו: החום שלי אליו כאדם. הבנת? לא הבנת. אסביר לך שוב.'"
"אכן לא הבנתי. אז היא אמרה זאת כך:
'תראי, אם את רואה אדם ערום בגינה ביום קר. מה תעשי? תכניסי אותו מיד פנימה, תלבישי אותו, תתני לו משהו חם לשתות ותקראי לרופא. נכון?'
'נכון'. הסכמתי.
'אז זהו, שאצל הכלבלב, את כל מה שאמרתי עכשיו אני לא עושה. אבל אילו לא הייתי עושה זאת סתם כי אני מרשעת חסרת לב, זה היה מפעיל אותו הרבה פחות מאשר מצב בו אני מסוגלת להזדהות איתו ולהיות חמה אליו, אבל באופן שכלל לא מגיב לצורך האנושי שלו. אם אני נענית בצורה כנה ועמוקה לצרכים שלו ככלב, ואוהבת אותו ככלב, הוא חווה את החום שלי אליו כמניעה של חום אחר' (היא הדגישה את המילה 'מניעה'). 'את זה הוא מחפש – חום שיש אצלי, אבל לא מגיע אליו.'
'למה הוא מחפש את זה?' ניסיתי להבין.
'ככה!' (ראשל ממש צעקה עלי את זה.) 'אני לא מנסה להבין למה. את גם לא באוניברסיטה שלך עכשיו. אני מסבירה לך על הצורך המדויק שלהם בצורה הכי מדוייקת. זה די והותר. אם יש לך שאלות 'למה', תפני אותן בבקשה לאלוהים!'"
"עצבנת אותה עם ההתפלספויות שלך." חייכה אירן.
"מסתבר." אמרה אליענה. "אבל פייסתי אותה די מהר. גם היה לי ברור שהיא נהנית מזה שהיא חולקת את הידע שלה. תחשבי שהיא שנים עסקה בזה, חקרה את זה בפרוט מדהים, וכל מה שהיא יודעת הוא אוצר בלום שלא יוצא מהבית שלה ושהיא רק משתמשת בו. תפסתי שהיא רוצה לחלוק איתי את הידע הזה."
"טוב." אמרה אירן, "נו, תמשיכי."
"ראשל הסבירה לי שהרבה ממה שקורה אצלה קשור להבלטת ההימנעות הזו. ברוב החדרים תלויות תמונות שלה עם גברים אחרים, תצלומים בהם היא מתנשקת עם גבר, או סועדת איתו ארוחה רומנטית.
'הרעיון,' כך הסבירה, 'הוא לחדד את התחושה שאני מקיימת קשרים זוגיים אוהבים, אבל עם אחרים. המטרה אינה לעורר קנאה או משהו כזה, אלא לחדד עבורם את החום שהם עצמם אינם מקבלים.'
"היא נתנה לך דוגמה אחרת, חוץ מהכלבלב?" שאלה אירן.
"כן." אמרה אליענה. "היא ניסתה להראות לי משהו באמבטיה שלה, אבל הדלת הייתה נעולה מבפנים, אז הבנו שהוא לא רוצה להיחשף מולי. ראשל כיבדה את רצונו, אבל סיפרה לי אודותיו."
"מה היא אמרה?"
"היא קראה לו 'משרת הטואלט שלי.' היא אמרה שהוא 'מסייע לי בכל מה שקשור לפעילות הרחצה שלי, טיפוח וכיוצא באלה. אם, למשל, אני מורחת על עצמי קרם גוף, אני אשתמש בו כמו מין שרפרף כזה. הבנת?'
"הנהנתי," אמרה אליענה, "אבל ברור שמה שהיא תיארה היה חדש לי לגמרי, ולקח לי זמן להפנים את מה שהיא תפסה סתם כדוגמאות פשוטות."
'אז,' המשיכה ראשל, 'איתו למשל, אני מקפידה לשוחח במקביל בטלפון עם ידידים קרובים שלי, עם כאלה שיצאתי איתם או שאני בקשר קרוב. אני משוחחת איתם כאילו שהוא לא שם. באופן הזה הוא חווה החפצה מלאה ממני, אבל כל הזמן ער לכך שיש לי קשרים חמים ועמוקים עם גברים אחרים. הבנת? זה לא שהוא אמור לקנא, זה שהוא אמור להיות מודע למה שלא מופנה אליו. הבנת? הימנעות מחום. לא קור.'
"ראשל הסבירה לי שמאותה סיבה יש לה גם כלבים ממשיים בביתה, כדי להמחיש שוב ושוב את האופן בו היא מסוגלת לחוש את הדבר הנכון לייצור הנכון, אבל שהיא בוחרת לא לחוש זאת כלפי ממשרתיה."
ז'אן פול, חשבתי לעצמי, ז'אן פול והתצלום שלו בחדרי, ושיחות הטלפון האינסופיות איתו, וצחוק הפעמונים שלה כשדיברה איתו, ואפילו עכשיו, עם אירן והתשוקה שמופנית אליה ולא אלי...
"ראשל גם אמרה שהצורך שההופעה שלה תהיה נשית במובהק: נעלי עקב, שמלות, ציפורנים משוחות בלק, אביזרי טיפוח נשיים – כל זה, בעצם קשור בצורך שהיא תפגין נשיות רכה מצד אחד, אבל לא תקרין אותה אליהם מצד שני."
אירן הביטה בה ממושכות, ואז אמרה:
"אבל את הדבר האחרון הזה את לא עושה עם ספי. כמעט אף פעם לא ראיתי אותך עם נעלי עקב."
"נכון." אישרה אליענה.
"את כל שאר הדברים שהיא אמרה את כן עושה."
"נכון."
"למה?"
"כי ספי מאוהב בי."
"אז?"
"אז הוא לא צריך שאדגיש עוד את הנשיות שלי מולו כדי שהוא יחווה את המניעה שלה ממנו."
"למה?"
"כי כל ההוויה שלו היא המניעה שלי ממנו."
רק כשהיא אמרה זאת היא סוף סוף הסתובבה להביט בי. האם הרהרה במה עובר בראשי ברגעים אלו, כשאני שתול כך באדמת גינתה, ידיי עטופות עלים שלוחות לשמיים, וראשי חבוק בגרביון מושתן?
"אירן! אוי... תראי איך העץ המתוק הזה מיובש ודהוי. את חייבת להשקות אותו!" אירן קמה מהדשא וניגשה להביא את המשפך. "הנה... כבר מתוק שלי... כבר אירן תשקה אותך ויהיה לך גם יותר קריר... טוב? Mon bebe טוב?"
