בחוות הרכיבה (10)
במשך חיי הבוגרים—ובגלל ש"הניסוי" שאליענה ערכה בי "הצליח" מבחינתה—שיחקתי המון משחקי השפלה מכאיבים עם נשים. הצליפו בי, צבטו אותי, דקרו אותי, שרטו אותי, קשרו אותי באופן מייסר, חדרו אלי בכל פתח אפשרי. אפילו חשמלו אותי. אבל הדבר הכואב ביותר שאשה עשתה לי היה דווקא פעולה יומיומית, שלא חושבים עליה פעמיים.
כנראה צדק מי שאמר שהכל בחיים זה ההקשר...
*
מה שקרה מיד אחרי שהסכמתי "להתפלל" לתמונה שלה ושל ז'אן פול, היה שאליענה הרימה את תיק הגב שלה, חצתה חזרה את החדר, התיישבה על קצה המיטה שלי, ושילבה את רגליה.
נקישת אצבעות.
אצתי במהירות אחריה, כורע על שמונה, מצחי סמוך לקצה מגף הרכיבה שלה. תוך כדי תנועתי, אליענה כבר הסיטה מעט את הארונית הנמוכה שליד מיטתי. היא שלפה ערמת דפים ועט מתרמילה, והניחה אותם על הארונית.
היא הגביהה מעט את קצה מגפה כך שראשי — שכזכור לכם, אמור היה לנוע בתואם מושלם עם קצה כף רגלה – הגיע מעט אל מעל הדפים. הבנתי שהיא רוצה שאשאר במנח זה, כדי שאהיה מסוגל לקרוא את הדפים. זה היה מעט אירוני, משום שהדפים היו כתובים בצרפתית... עם זאת, גם בלי הסברים שלה, הבנתי שהיא תבקש ממני לחתום על טפסי הסכמה להשתתפות במחקרה.
שתקנו.
"ספי?" היא פנתה אלי, בטון הרך, המפציר שלה
"תביט בי"
הישרתי אליה מבט, ממתין לבאות.
"אני רוצה שתדע שאתה באמת לא חייב לעזור לי במחקר שלי אם אתה לא רוצה."
לא אמרתי כלום.
"כבר אמרתי לך: אני לא רוצה שתיפגע."
"אתה מבין?"
הצמדתי את מצחי לרצפה
"אתה תמיד יכול לעזוב. ואני תמיד אבין."
"בסדר?"
הצמדתי את מצחי לרצפה
"ספי?"
היא כבר זיהתה מה קורה לי כשהיא אומרת את שמי כך. כתפי התקשחה פתאום. הבטתי בה. קווצת שיער חלקה נמלטה אל מתחת לכובע הרכיבה שלה, וחצתה את פניה. יופייה היה מכאיב.
וכשהיא חייכה אלי, קרובה כל כך, שפתי החלו לרעוד. וכשהיא אמרה שוב, במתיקות הזו שלה את שמי, נישמתי נעתקה.
"ספי? אתה רוצה שאלך? אם כן, רק תגיד, ספי..."
המלים רצו לצאת. אבל לא באמת. האמת? האמת היא שלא רציתי להיות בשום מקום אחר בעולם.
"תעזור לי במחקר שלי ספי?" כשהיא אמרה זאת, היא הנהנה, כמו שמכוונים ילד מתקשה לתשובה הנכונה.
הצמדתי את ראשי לרצפה.
*
השאלון הראשון היה דף הסכמה להשתתפותי בניסוי, תוך ציון שברור לי שבכל שלב אני רשאי לפרוש. כל החומר היה כתוב בצרפתית, כך שאליענה תרגמה עבורי את התוכן עליו אני חותם. היא כתבה בעצמה בכתב איטי ועגול את שמי. היא רשמה את גילי, מיני ועוד מספר פרטים ביוגראפיים.
קולה הילדי, הכמעט חרישי, יחד עם תנועות העט על הדף—היא רפרפה עם קצה העט על המלים שהיא הקריאה לי—שוב ערסלו אותי אל תוך ערפול הכרה.
"האם אתה מודע למטרות הניסוי?"
הצמדתי את מצחי לרצפה.
"האם אתה מאשר שהסכמת להשתתף במחקר זה ללא כפייה או מצג שווא, ושברור לך בכל שלב אתה רשאי להפסיק את השתתפותך בו?"
הצמדתי את מצחי לארץ.
"יופי. תחתום פה" אמרה ונקשה עם קצה העט על נקודה בדף.
אחרי שחתמתי, הגענו לשאלון השני. היה זה שאלון מפורט הרבה יותר, עם עשרות שאלות על המיניות שלי. היו לי שלוש אפשרויות תשובה: 'כן', 'לא', 'מסרב להשיב'. אליענה אפשרה לי להנהן את הבחירה הנכונה.
"האם כבר קיימת יחסי מין?"
"כן? לא? מסרב להשיב?" – בכל אחד מהם אליענה עצרה והמתינה לתנועת הראש שלי.
"מסרב להשיב? טוב" אמרה, ולא סימנה דבר והמשיכה לשאלה הבאה.
"האם אתה מאונן?"
גם על זה סרבתי להשיב. אליענה דילגה על שורת שאלות שהיו קשורות לאוננות.
"האם, לפני תחילת המחקר, אי פעם רצית שאשה תכה אותך?"
ציינתי "לא".
"האם, לפני תחילת המחקר, אי פעם רצית שאישה תתייחס אליך בתור חפץ שימושי?" (לא)
"האם, לפני תחילת המחקר, אי פעם רצית שאישה תתייחס אליך בתור חית מחמד?" (לא)
"האם, לפני תחילת המחקר, אי פעם רצית שאישה תטיל עליך את מימיה?" (לא)
כך זה נמשך. השאלות הפכו להיות מוזרות יותר ויותר ("האם, לפני תחילת המחקר, אי פעם רצית להיות כלוא בתוך עקב נעלה של אישה?", "האם, לפני תחילת המחקר, אי פעם נמשכת לפסולת שהושלכה על ידי אישה?").
אפילו אז, כשלא ידעתי כלום על מזוכיזם, הבנתי שהשאלות הללו נועדו לשלול מצב בו, במקום לבנות אותי מחדש, המחקר של אליענה בעצם מגשים כמיהה כמוסה שלי. על כולן השבתי באותו אופן. אבל בדיעבד, משהו בעט הנוגעת-לא-נוגעת במלים על הדף, כמו גם הנימה החרישית בה אליענה שאלה את השאלות המשונות הללו, כאילו שתלו בתוכי משאלות, ששנים אחר כך נבטו בי.
פרט לשאלות הקשורות בהשפלה, היה גם רצף שאלות בנוגע למשיכה שלי לגברים. ('לא' לכל גם כאן, למרות שלא הבנתי מה השאלות הללו מבקשות לשלול)
אבל היה גם עוד משהו שליווה את כל זה... כאמור, מערכת העיכול שלי עדיין לא הייתה בריאה. כחלק מהמחלה שלי, כפי שסיפרתי לכם, שלשלתי. בשלב הזה של הערב, כנראה בגלל האוכל שאליענה נתנה לי כשסיפרה לי על קירקה, הרגשתי צורך חזק להתפנות.
אגלי זיעה שטפו אותי. אליענה עצרה ושאלה:
"אתה בסדר?"
הצמדתי את מצחי לרצפה. העדפתי למות ולא לספר לה.
כן, ידעתי גם אז שזה מטופש לחלוטין להתייסר בנוגע לצורך טבעי כך כך. מה עוד שכבר זחלתי מולה, בכיתי מולה, ליקקתי את אסלתה, צחצחתי את מגפיה במברשת השיניים שלי -- אז מה, לכל הרוחות, מביך ביציאה לשרותים?
אבל לנער מאוהב מבעית לחשוף משהו כזה מול אהובתו, ולמרות כל מה שכבר עברתי, העדפתי להישרף חי ולא לספר לה שאני מתפוצץ.
אך תזכרו שכל זה היה כשאני כורע על שמונה... וכשהבנתי שאני מסתכן ב"תאונה", נשברתי והצבעתי אל פי...
"דבר!"
"אני חייב ל... לשרותים" נאנקתי.
אליענה צחקה:
"אהה. זה הכל? תמתין. נותרו רק עוד שלוש שאלות."
לא העזתי לבקש שוב. מתפתל ומזיע השבתי לכל השלוש. כשסיימתי סוף סוף, הבטתי באליענה במבט מפציר.
Pauvre bebe" כבר גמרנו," אמרה.
היא התבוננה בי, חוככת בדעתה. זיהיתי את הזיק הנורא הזה: ילדת הפלא שבה מזהה הזדמנות פז להתעללות מקורית:
"אולי ננסה שוב את השאלות הראשונות?"
הבטתי בה. לא האמנתי שהיא מנצלת רגע כזה כך.
"טוב" נאנקתי, לא מסתכן בתנועת המצח לרצפה. ("אם זה לא יסתיים מיד, הכל יצא כאן מולה," התחלחלתי...)
אבל לא יכולתי להמתין לשאלות שלה.
"לא קיימתי יחסי מין, כן, כן, אני מאונן"
אליענה הביטה בי בחיוך, והקיפה בעיגול את התשובות.
"האם התדירות של האוננות היא מעל פעם בשבוע?"
היססתי, ואז: "כן", מביט בה מקיפה בעיגול תשובה נוספת.
"יותר משלוש פעמים בשבוע?"
"כן"
אליענה כיווצה את מצחה בפליאה והפסיקה לכתוב:
"יותר מפעם ביום?"
"כן" קראתי והסטתי את מבטי.
"Oh la la" אמרה, ורשמה משהו בדף, שכבר לא ניסיתי לזהות מרוב כאב.
"האם הפנטזיות שלך הן על נשים שונות, או תמיד על אותה אישה?"
"תמיד אותה אישה" כמעט צעקתי את זה והסתכלתי בה.
אליענה הביטה בי במעין חמלה. למרות הייסורים שהפכו להיות תופת, הייתי סמוק כמו סלק בנקודה זו.
"זה חייב להיפסק, בסדר ספי?" הפצירה בי "זה לא נאות. זה לא טוב למחקר. תבטיח לי. טוב?"
"אני מבטיח!" יבבתי בכאב.
"חוץ מזה זה לא ראוי כי..." אמרה והמתינה שאשלים
לא הבנתי.
"כי..." ניסתה שוב
"כי אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי!" זעקתי, מוצא את התשובה הנכונה.
"יפה."
"רוץ"
קמתי מהכריעה ומיהרתי ככל שיכולתי. אבל קולה עצר אותי:
"ספי?"
עצרתי והסתובבתי אליה. הייתי מקופל מכאב.
"אולי... אולי תעשה את זה בחוץ?" הציעה.
פערתי וסגרתי את פי, המום מרשעותה.
"מה?"
"פשוט, אף פעם לא ראיתי..." כאילו הסבירה במעין מבוכה..."וזה מסקרן אותי."
"לא... לא... אני מבקש" לחשתי מזועזע, מתחנן על חיי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו כזה מולה.
הייתי בין דלת השרותים לדלת היציאה, קרוע בין בקשתה לבין אי נתפסותה.
"בבקשה ספי?"
לא זזתי.
בחושי המכשפה שלה, אליענה הבינה שנדרש כאן משהו נוסף:
"אם תסכים, ארשה לך לחבק אותי... בסדר?"
חיבוק? אגע בה?? כבר לא חשבתי על כלום. זינקתי אל מחוץ לביקתה. אליענה מיהרה בעקבותי, לבל תחמיץ אפילו רגע מהמראה האיום.
"שם!" קראה והורתה על רחבת דשא זערורית לצד הבקתה, שהייתה מוארת בקושי מהפנס הקטן שדלק מעל דלת הכניסה של הבקתה. הודיתי לכל האלים,שלא היה אף אחד בחוץ בשעה זו, שעת רכיבת הערב.
בן רגע הייתי בנקודה עליה הצביעה. אליענה התיישבה על גדר העץ הרחבה שהקיפה את מבואת מפתן הבקתה. היא כופפה רגל אחת על הגדר, והשעינה את לחייה על ברכה. החיזיון היה ילדי כל כך, מבטה המהורהר עוקב אחר תנועותיי.
הפשלתי את מכנסי וירדתי לכריעה, פני לכיוונה. עשיתי זאת בחופזה – זו הייתה הפעם הראשונה בה הייתי חשוף מול מישהי, ואוי למי שכך נראית הפעם הראשונה שלו.
"אבל ככה אני לא רואה כלום. תסתובב טיפה"
צייתתי.
לא יכולתי להביט עליה. חשבתי שאבכה. אבל לא. פני קפאו ומבטי איבד מיקוד.
כי הבנתי, הבנתי באופן חד וברור, שמה שהיא תראה עכשיו, לא יאפשר לה לעולם לאהוב אותי.
באופן משונה, למרות העוויתות שבאו קודם לכן והתחושה שעוד רגע אני מתפקע, פתאום, כשכרעתי כך, שום דבר לא יצא. כאילו שהגוף עצמו ניסה לשתף פעולה עם האהבה שלי לאליענה, ומנע ממני לטמא את עצמי מולה.
"ספי?" קולה הרך הגיע מהמפתן, לחייה עדיין צמודה לברכה, ומבטה אומר חיבה ודאגה.
"תן לזה לצאת."
"בבקשה, אל תעצור את זה" הפצירה.
ואני מרגיש את מילותיה פועלות כמו מפתח...
"תכף תחבק אותי"
Pour moi""
ואז זה בא...
Oh", תודה,"
mercy mon bebe, mon petit", תודה הנה, הנה הכל יוצא"
הנה לכם. קיבלתם: הרגע המכאיב ביותר בחיי.
*
מתוך יומן המחקר של אליענה:
29 במאי, ****
בעת מילוי השאלון, הפעלתי שוב מניפולציות אודיו-ויזואליות באמצעות קול וגירוי חזותי. א.מ. 3 מגיב אליהן באופן עקבי וחזק. צריך יהיה להקדיש סעיף בדיון הסופי בנוגע לכל זה. כרגע, אין לי קצה חוט שיסביר זאת...
הערב זימן עבורי אפשרות בלתי צפויה להתקדמות משמעותית נוספת, כאשר מצאתי דרך להוביל את א.מ.3 לעשות את צרכיו מולי. כברת הדרך שעשינו קודם לכן באותו ערב—שלושת השבירות הרגשיות שהגענו אליהן יחדיו—דרבנו אותי לא להחמיץ הזדמנות פז לערעור נוסף של המסד האישיותי של הנבדק. הבנתי שכל הפוגה מצידי עלולה ליצור שיקום חלקי בערכו העצמי של א.מ.3, ושאין שום טעם לבזבז זמן מחקרי יקר.
זיהיתי שמבחינת הנבדק, אני מצליחה ליצור קונפליקט זהותי. אהבתו אלי מצד אחד, וצורך גופני שהוא לא באמת מסוגל להיאבק בו מצד שני, וודאי לו כשהוא חולה וחלוש כל כך. אהבתו תובעת שצרכיו יוסתרו ממני. גופו דורש הקלה ומיד.
עשיית צרכיו מולי מקדמת את הדה-הומניזציה של הנבדק, יעד מרכזי במחקר. בנוסף, היא מפוגגת עוד יותר את משאלותיו הרומנטיות. אסור שהניסוי יהיה חשוף לביקורת לפיה הנבדק היה נכון לסבול ולהיות מושפל רק כחלק מכיסופים של עלם מאוהב...
אודה שא.מ.3 הפגין מעט יותר כוח ממה שסברתי שיש בו. כדי לצלוח שלב זה נדרשתי—לראשונה במחקר—להפעיל מניפולציה ארוטית מפורשת ישירה -- הבטחתי לו שאתיר לו לחבק אותי.
( עלי להימנע עד כמה שאפשר מתמרונים מסוג זה. הם אינם נכונים למחקר!).
נקודה מעניינת: רגע לפני שעשה את צרכיו, היה מן היסוס גופני, כבר לא נפשי. נדרש עידוד מילולי מצידי כדי להתגבר על מחסום אחרון זה...
עשיתי שימוש בשפה מיילדת. הנבדק מגיב אליה בצורה עקבית וטובה כבר מספר ימים. זו מטרה נוספת שחשוב לקדם: החזרה של הנבדק אל הפרה-סוציאליזציה שלו. רק אז ניתן היה להתחיל לבנות אותו מחדש.
רמת כאב – גבוהה
רמת השפלה – גבוהה
איום קיומי – לא קיים, אך איום זהותי חזק דרך דה-הומניזציה ושבירת היקשרות ארוטית
גרייה – נמוכה רוב הזמן, אבל נעשה שימוש במניפולציית פיתוי מפורשת
