לפני 6 שנים. 27 במרץ 2018 בשעה 5:08
בחוות הרכיבה - 13
מתוך יומן המחקר של אליענה:
29. מאי. ****
היה חיוני למזער נזקים אחרי כמה משפטים מיותרים שאמרתי לנבדק. לכן החלטתי לא להשתהות בשלב זה, ולאתגר את א.מ.3 עם סכנה קיומית (המחקר עד כה כלל מספר איומים זהותיים כמובן, אבל לא סכנה קיומית של ממש). אמת, במקור תכננתי לסכן אותו רק לאחר שבועות של עבודה משותפת. אבל למחקר יש חיים וקצב משלו, והעובדה שאיבדתי שליטה במניפולציית ההמשך, עודדה אותי להקצין את חוויית הנבדק כבר בשלב מוקדם זה.
ידעתי מראש מהי הסכנה אליה אחשוף את הנבדק – והתאמנתי לשם כך במיוחד במגרש הקפיצות בשבועיים האחרונים (בסופו של דבר, אני מעוניינת שהנבדק יחוש מאוים, לא למצוא את עצמי חלילה מחפשת נבדק חדש...). אבל בדרך למגרש התאפשר לי לנצל הזדמנות בלתי צפויה.
מיציתי באופן מלא את הדחף של הנבדק להתפנות בדרך, וכפיתי עליו שוב לעשות את צרכיו מולי. זאת משום שאחת ממטרות המחקר היא לבחון חזרתיות – כלומר, שינוי חווייתי מצד הנבדק אל שני מופעים שונים של השפלה זהה. אבל מה שהיה בלתי צפוי, הוא ההזדמנות לערב בכל זה צד שלישי. בגלל נוכחותה של מישהי נוספת, ההשפלה הכרוכה בעשיית צרכים מול אהובתו של הנבדק, למעשה לא חוזרת שוב, אלא מקבלת אופי שונה לגמרי.
הנערה שהצטרפה אלינו במפתיע, וראתה את הנבדק ברגע מביך כל כך (אקרא לה א'), הפגינה מיד אכזריות ספונטאנית. לא היה שם הרבה מעבר להקנטות של נערה מתבגרת. אבל קל לי לראות שיש ב-א' את מה שנדרש כדי להפוך למרשעת של ממש. בחנתי אותה כשהיא לעגה לנבדק והבחנתי שהכאב שלו, ככל שהפך מופגן יותר, חילץ ממנה אכזריות במידה גבוהה יותר (נערות אחרות היו מזדהות עם הנבדק בשלב כזה).
אני בהחלט מתכוונת לשלב את א' במחקר בשלבים הבאים, כי הרוע שלה יהיה שימושי...
ההצטרפות של א' יצרה, בעצם לראשונה, מצב בו ההשפלה של הנבדק הופכת פומבית. קודם באותו יום, כשישבנו עם הוריו, השפלתי את הנבדק ללא ידיעתם. הנבדק הגיב כמובן בחרדה לאפשרות שהוא ייחשף. אבל נזהרתי לשמור על פרטיותו. א' איפשרה לי ליצור לראשונה מצב בו הנבדק כבר לא יכול לבטוח בחיץ נסתר בין חייו הרגילים לבין הזילות שהוא עובר מולי. המודעות שלו לכך שבכל רגע אני מסוגלת לזמן צד שלישי להיות עד לביזוי נוסף שלו, מאיימת על הבניית הזהות שלו בכלל – איום יקר מפז מבחינתי...
אך התובנה העיקרית מאפיזודה זו, קשורה פחות לא.מ.3 ויותר אלי ולאופן הלא צפוי בו הגנתי עליו מ-א'. אני שוב מוצאת את עצמי חושדת שדה-בובואר לא הבינה לעומק את הדינמיות של הצד השולט, והאופן בו הנשלט לא רק נוצר על ידי השולט, אלא גם מייצר אותו. קודם לכן באותו ערב חוויתי את האופן בו ההתמסרות של הנבדק חצתה סף מסוים, ועל כן עוררה אצלי ברוטאליות שלא חשדתי שיש בי. כשהיינו עם א', הייתה נקודה בה הסבל של הנבדק יילד אצלי צורך דווקא לגונן עליו.
זוהי תובנה מצוינת משום שהיא תואמת אחד לאחד את הדינמיקה המגדרית – האופן בו כניעות של נשים יצרה אצל גברים כריכה בין אהבה, שליטה ומגוננות. בעצם הסבל של הנבדק הוביל אותי בדיוק למודל הסטראוטיפי של רכושנות אוהבת גברית: מחד, שומרים עליה בקנאות מכל גורם חיצוני, ומאידך, בדלתיים סגורות מתאכזרים אליה.
*
מגרש הקפיצות היה גאוותה של חוות הרכיבה. "זהו אחד מהמקומות הבודדים בהם ניתן ללמוד ולתרגל קפיצות," נהג פיטר לומר בסיפוק לכל הורה ואורח שהזדמן לחווה. "המגרש הוא בסטנדרט ארופאי לכל דבר" היה מוסיף, ונועץ מבט ספקני בבן שיחו, כאילו שפיטר מעביר לו עכשיו מידע שהוא לא בטוח שהוא ראוי לשמוע. "מעטים הרוכבים שזקוקים למגרש כזה, כי מי שמגיע לקפיצות, עושה זאת אחרי שנות אימון רבות. אבל את החווה הזו בניתי באהבה ומבלי לחסוך, ולא כמו אחרים, כדי להרוויח." את השקר האחרון הזה, הוא היה אומר תוך השפלת מבט לרצפה, כאילו שהוא מתנצל באוזני השומע על הנאיביות שלו.
אבל ללא קשר למטרות הקמתו, מגרש הקפיצות בהחלט היה מרשים. הוא כלל מכשולים מדורגים למיניהם, מכשול מים, ומכשולים ניידים שניתן להרכיב באופנים שונים כדי לאתגר את הסוס עוד יותר. פיטר צדק: רוב הרוכבים לא היו מגיעים לכאן. אליענה, אירן, ואולי עוד רוכב או שניים היו משתמשים במתקנים הללו. היתר התמקדו בדהירה רגילה.
כשהגענו למגרש, החושך היה מוחלט. גלי הפחד ששטפו אותי קודם ונעלמו אחרי שאליענה הגנה אלי, חזרו במשנה תוקף. אפילו אליענה עצמה נראתה לי מתוחה כשניתרה מברונליוס לעפר. תנועותיה הפכו חדות, והיה משהו קפוץ בפניה. האור שהציף את המגרש השומם כשאליענה הרימה את פקק החשמל הראשי לא הרגיע אותי. להפך, משהו בדממה המוחלטת ... הזעתי. לא רציתי להיות פה.
"תביט בי" אמרה אליענה, ועלתה על ברונליוס, נועצת את עקבי מגפיה בצדדיו.
במשך כעשר דקות היא רכבה מולי, מקיפה את המגרש ומחממת את הסוס. הרכיבה שלה הייתה מרהיבה: תואם מושלם בין אדם לחיה, ביטחון במהלך הקפיצות המאתגרות יותר, העדר תחושה של מאמץ, ומין דיוק בשליטה בסוס עצמו – שלא היסס אל מול המכשולים שהוצבו מולו. תוסיפו על כך את יופייה הממגנט של הרוכבת התמירה. לראשונה, בעצם, התאפשר לי לא סתם להגניב אליה מבטים, אלא להסתכל בה בנחת ... כאילו שהמראה הוא כמו יין שאפשר להתענג עליו בלגימות איטיות. האופן בו היא הייתה שקועה בעולם אחר, מרוכזת כולה במכשולים ובסוס, הבליט את החן בתנועותיה. מעין אצילות שלווה אפפה כל הרמת אגן, כל הטיית מושכות, כל דרבון קל של הסוס עם קרסולה. הייתי נותן הכל כדי להיות האוכף עליו ישבה, הכפפות על כפות ידיה, או הארכובות בהן היו נתונים מגפיה. שוב חשתי כיצד האהבה שלי אליה מעמיקה יותר ויותר ככל שאני איתה. בכל פעם האמנתי שהגעתי לשיא שממנו לא ניתן להעפיל הלאה. ובכל פעם נחשפה פסגה נוספת, אליה שעטתי בשמחה, כמו ברונליוס אל המכשול הבא ...
*
[כעשר שנים אחר כך, הייתי בפאב עם מיכה וגידי, שני חברים מהצבא. השיחה לא התרוממה. הייתה שם ברמנית חמודה, שקלטה שהערב לא זורם לנו. אז היא שאלה אם בא לנו לשחק משחק שתייה. כשהסכמנו, היא שלפה חבילת 'קלפי אמת'.
"הכללים פשוטים" הסבירה, "אני מוזגת לכם שלוש כוסיות (לא קראו לזה עדיין 'שוטים'), ופותחת קלף. יש בכל קלף משפט. אני מקריאה, וכל אחד מכם צריך להשלים אותו. אני קובעת לא מי המנצח אלא מי המפסיד. המפסיד משלם מיד על הסיבוב, כולל טיפ לי. בסדר?" הסכמנו, והיא מזגה סיבוב ראשון.
קלף ראשון: "אישה שהייתי איתה, היתה כל כך יפה עד ש...."
(הבנו מיד שהמשפטים שלה לא עומדים להיות המשפטים שמפרנסים שיחת גברים. אבל הברמנית משכה אותנו לטריטוריה רגשנית, ולא היה נעים שלא לשתף פעולה...)
גידי: "עד שכשיצאתי לרקוד איתה, ועלינו על רחבת הריקודים, כולם בהו בנו ופינו לנו את הרחבה".
"לא רע" אמרה הברמנית. "next"
מיכה: "עד שכשהתעוררתי לידה בבוקר הראשון, המשכתי להביט בה ישנה בערך רבע שעה."
"חמוד! איזה מתוק אתה." ואז אלי: "קדימה, נראה אותך!"
אני: "עד שרציתי לצעוק. היא הייתה יפה כל כך, עד שרציתי לצעוק, וכשלקחתי אוויר, הצעקה לא באה, אלא מין תפילה, וחיוך ושמחה אדירה שיופי כזה נפרש כך סתם באופן בזבזני מולי."
שתיקה דביקה.
מיכה וגידי הביטו בי בחשד – התפייטות לא עוברת טוב בין גברים. הברמנית השילה משהו מהמסכה החברית-עליצה שהייתה דבוקה לפרצופה. "באמת?," שאלה, "ככה הרגשת?"
הסמקתי. "מה פתאום?"
שתקתי.
"המצאתי. לא נעים, פשוט לא היה לי רגע כמו שלהם."
"עזבי אותו. ספי מתעניין בעיקר במתמטיקה. לא תוציאי ממנו משהו כזה. הוא איש טוב. אבל בכל מה שקשור לרגשות, הוא קרש" – הסביר מיכה לברמנית, טופח בידידות על שכמי.
לא הייתי צריך להמתין לשיפוט. שלפתי את ארנקי ושילמתי על הסיבוב.]
*
ואז אליענה האטה את ברונליוס, והובילה אותו אל אחד המכשולים. היא קפצה למטה, וקשרה את מיתר הרסן למכשול. היא התבוננה בריכוז במכשול, נעמדה בגבה אליו, והחלה להתרחק ממרכזו, כשהיא סופרת את צעדיה. בנקודה מסוימת עצרה, והסתובבה להביט במכשול ובמרחק שבינה לבינו.
נקישת אצבעות.
מיהרתי אל המגרש, ונעמדתי על שמונה מול קצה כף מגפה. אליענה משכה מעט את רגלה לכיוונה. הקפדתי לנוע אחריה במרחק הנחוץ. היא הסיטה מעט הצידה את חרטום מגפה. תיקנתי את כריעתי בהתאמה.
"הישאר", אמרה, ופסעה אל עבר גדר המגרש, עליה הנחתי את השמיכות שנשאתי איתי מ"מכלאה 3". היא חזרה עם השמיכות וכיסתה אותי בשלוש שמיכות.
"כשאני נוקשת בלשון אתה עולה מעמידת שמונה לעמידה על שש. וכשאני נוקשת בלשון פעמיים, אתה עולה מעמידת שש לעמידה על ארבע – כלומר, ברכיים ישרות וישבן גבוה באוויר. שריקה מחזירה אותך לעמידת שמונה. אתה מבין?"
הצמדתי את מצחי לרצפה.
"בוא ננסה"
נקישת לשון.
עליתי מכריעת שמונה – גם המרפקים על הארץ – אל עמידת שש.
שתי נקישות לשון.
הנפתי את ישבני באוויר, גבוה ככל האפשר, נשען רק על כפות הידיים והרגליים.
שריקה.
חזרתי לעמידת המוצא.
"יפה מאוד".
שתי נקישות לשון
לא התבלבלתי והנפתי את ישבני לאוויר.
שריקה.
קרסתי לעמידת שמונה.
"מצוין!"
אליענה התכופפה אלי:
"ספי, מה שתעזור לי לתרגל עכשיו נקרא 'מכשול קומבינציה' – שני מכשולים שהסוס חייב לנתר עליהם ברצף. ראית קודם שברונליוס מתמודד בקלות עם המכשול הזה?" שאלה והצביעה על המכשול אליו היה קשור הסוס. "האתגר ב'קומבינציה', הוא לגרום לסוס לנתר מיד אחרי הקפיצה הראשונה פעם נוספת."
שתקתי. מתחיל להבין.
"אתה ... בעצם ... תהיה המכשול השני."
הייתה דממה.
"חשוב מאוד שתציית במדויק להנחיות שלי. אחרת זה עלול להיות מסוכן."
שקט מוחלט.
"חשוב גם שתקפיד להיות מכוסה לגמרי על ידי השמיכות. אם ברונליוס יראה אדם, הוא לאו דווקא ינתר מעליו. הוא אפילו מסוגל להתבלבל ולפגוע בך."
"בסדר ספי?"
הצמדתי את מצחי לארץ, חיוור.
"ספי?"
"ספי, תביט בי."
עשיתי כרצונה. היא חייכה אלי במתיקות:
"תאחל לי בהצלחה!"
אמרה, וקמה אל ברונליוס...
*
על מה שעברתי בדקות הקרובות, קשה לי לכתוב. אין בעיה מיוחדת לספר לכם מה ארע: כבר הבנתם את זה בעצמכם – אליענה וברונליוס קפצו מעלי כשאני משמש בתור מכשול, לפעמים מכשול נמוך מאוד וצמוד לקרקע, ולפעמים מכשול גבוה.
זה המידע. זה מה שקרה. הנה. אתם יודעים.
השאלה היא איך, לכל הרוחות, מעבירים לכם קמצוץ ממה שזה אומר...
אולי אגיד לכם שכמה שנים אחר כך, בצבא, ירו עלי. היריות הפחידו פחות. זאת משום שיריה פוגעת או מחטיאה. היא לא מתקרבת אליך כל פעם מחדש, ומתרחקת רק כדי להגיע שוב...
מתחילים להבין? לא... ברור שלא.
אולי אם אספר לכם על הרעש, על רעם הפרסות, ועל רעידות האדמה. אולי אז תתקרבו אלי מעט... כי כשאתה על שמונה, צמוד לארץ, דהירה של סוס בוגר, גם חמישים מטר ממך, היא משהו שאתה מרגיש היטב. האדמה הופכת למעין תוף. וכשהסוס מתחיל להתקרב אליך בקצב מבהיל, גם הצליל מתחזק, והאדמה מתחילה לנוע. וכשהרעש חדל בפתאומיות, ואתה מבין שכעת הסוס באוויר, מעל המכשול הראשון, אז לרגע בודד אתה בשקט המוחלט, והארץ שלווה. אבל הדממה הזו שולחת בך מטרים של ברד, וגלי אוקיינוס קפואים. כי אין דבר מצמית יותר מהשקט שלפני הנחיתה של הסוס בסמיכות כל כך גדולה אליך. ואתה יודע, אתה יודע, שחמש מאות קילוגרם כפול מהירות יתנו לך את ניוטון הפגיעה, שהוא בכל מקרה הרבה מעבר למה שגוף אנושי מסוגל לספוג, ושהחישוב כבר לא משנה, כי כשהסוס יגיע, האדמה לא סתם תדפוק כמו תוף, אלא תתפצח בשאון מחריש אוזניים. ואתה לא יודע אם הסוס נחת עליך או לידך. וגם אם אתה רוצה לזוז, הפכת לאבן, וטוב שכך – כי עכשיו הסוס מנתר מעליך. ושפשוף פרסה קל בעורפך – משמעו מוות. ושכאן תמות, במגרש הזה, את המוות האווילי והמיותר הזה. כי אתה כבר לא מי שהיית. כי אתה שבוי שלה. וכשאתה שומע את הסוס מתרחק, ובודק ומוצא שאתה עדיין חי, אתה יודע, יודע, שהרגע מלאך המוות העביר את המגל שלו מעליך. ואתה גם יודע, יודע, שאינך יכול להירגע. כי הסוס מתרחק רק כדי לחזור לסיבוב נוסף של הרולטה הרוסית הזו. ושנים אחר כך – אבל לא אז – תחשוב כמה נורא שנער שלא ראה דבר ימות כך. אבל לא אז, כי כשהסוס מתקרב לא חושבים על כלום. והכל קורה שוב. ולהנפות המגל האלה של מלאך המוות לא מתרגלים. הן רק הופכות איומות יותר. ואחת לזמן מה הסוס מפסיק לנוע. אבל בכל זאת הסיוט לא תם. כי כל מה שאתה שומע הן נקישות לשון ארורות ארורות ארורות שמכוונות אותך לסיבוב הבא. ואתה לא יודע אם גרוע יותר להיות עם ישבן באוויר וחשוף יותר לסוס, או צמוד לקרקע ושומע כה בחדות את הרעש הנורא של השעטות המתקרבות, או להיות סתם על ארבע, כשראשך פגיע כמו כל יתר גופך ואסור לך לזוז ואתה לא יכול לנשום וברור לך ברור לך ברור לך שמוח שמסוגל לעולל דבר כזה לאדם אחר ראוי לעינוי שאפילו השטן לא המציא...
ואם קראתם את כל זה עד כאן, אומר לכם אף זאת: בדרגת הפחד הגבוהה ביותר, כשאתה משתין על עצמך, אתה בכלל לא שם לב שזה קורה...
*
[קלף שני: "הדבר המופרע ביותר שעשיתי בגלל אהבה הוא ...", הקריאה הברמנית.
שתקנו.
מיכה: "נכנסתי לחנות פרחים וקניתי עבורה את כל החנות. שני שליחים נסעו שלוש פעמים לביתה, והפכו אותו לשדה פורח.."
הברמנית שרקה בהתפעלות. היא רצתה לפנות אלי, אבל מבט מהיר סיפר לה שעדיף לוותר עלי.
"תורך" פנתה לגידי, שאמר: "שכרתי מטוס שכתב את שמה בשמיים בעשן."
"יפה. הרשמת אותי. אפילו בא לי לשאול אם היום אתה פנוי.." פלירטטה איתו.
"next, אתה!" פנתה אלי
כל השלושה התבוננו בי בהמתנה.
"מה אתם רוצים? אין לי משהו כזה. ניצחתם אותי." אמרתי ושילמתי גם על הסיבוב הזה, לקול נחירות הבוז של חברי:
"אתה פשוט צנון, ספי." פסק גידי. "מי שאוהב לא דופק חשבון" הוסיף מיכה. "לא ככה?" שאל את הברמנית. "ככה. ככה!" פסקה גם היא.
"אני מאחל לך שיום אחד תרגיש פרור ממה ששנינו הרגשנו" ברך אותי מיכה, טפח על ירכי ורוקן את הכוסית]
*
"ספי? ספי אתה שומע אותי?"
כשהיא קילפה מעלי בעדינות את קצה השמיכות, הייתי אמור לדעת שהעינוי תם. אבל כשהמוח ריק, לא יודעים דבר. הייתי על שמונה, מבטי מופנה הצידה. אליענה הייתה כתם דיו בשדה הראייה. לא ראיתי. לא חשבתי.
"ספי תענה לי. אתה בסדר?"
קולה פעל עלי. תחילה הרגשתי את ליבי ההולם. אחר כך חשתי שוב את החציר והעפר שמתחתי. את כפות הידיים שקפאו על הרצפה, אדמה מתחת לציפורני שנאחזו באדמה כאילו שהיא מסוגלת להציל אותי. ראייתי התחדדה מעט. אליענה שכבה על הארץ ליידי, לחייה שעונה על כף ידה, מרפקה על הארץ. וכשהיא חייכה אלי, החושך הפך סמיך פחות...
רק אז אליענה התבוננה למטה וראתה שהשתנתי על עצמי. ורק אז הבנתי זאת בעצמי. חיוכה נמחה.
היא התבוננה בי ממושכות ואמרה בעצב:
"אתה מבין שזה רק יהיה יותר גרוע?" שאלה, פותחת בפני שוב את דלת המילוט.
לא עניתי.
"דבר!"
"כשאני איתך שום דבר לא גרוע."
בדל חיוך נמתח על פניה.
"חנפן". נזפה, אבל הרגשתי שלמרות ריח השתן החמים שמגיע אליה ממכנסי, היא קרובה אלי יותר מאי פעם.
"ברצינות, בכל יום שתהיה איתי, זה היה יותר רע."
"אולי, אבל גם בכל יום שתהיי איתי, קהלת ימחק שורה מספרו."
היא לא הייתה מוכנה לזה. לראשונה ביחסינו הקדמתי אותה. שבריר שניה עד שהבינה. גמולי היה החיוך המקסים ביותר שאי פעם הפציע מנערה אל נער.
"מאיפה זה?" שאלה, "שלך?" ויכולתי להישבע שהד סומק קל צבע את לחייה.
"הלוואי" חייכתי.
"אל תזוז. תחבר את השפתיים שלך כך. עכשיו תעשה ככה" והורתה לי איך לכווץ את שפתי לנשיקה. היא אמרה זאת בדחיפות, כאילו מנסה להספיק משהו שכוח עליון מיד יאסור עליו מלהתרחש.
"אל תזוז. אני משביעה אותך!" הזהירה שוב, וקרבה את שפתיה למרחק כף יד משפתי. מנשקת אותי מבעד לתהום בת עשרים סנטימטר.
"ומה קהלת עשה עכשיו?" שאלה בחיוך.
"עכשיו הוא קרע מעצמו עמוד שלם" השבתי.
"אז אני צריכה להתאמץ יותר? טוב." אמרה בנחישות, וקרבה שפתיה למרחק זרת משפתי, ונישקה אותי שוב מותירה מרווח זעיר שבזעירים בינה לביני.
"ועכשיו?" צחקה.
"עכשיו קהלת מחפש מדורה וברגע שימצא אותה, הוא ישליך את עצמו לתוכה" עניתי.
