בחוות הרכיבה (30)*
*לא תכננתי להקדיש פרק לטיפול שלי. אבל היו כל כך הרבה שאלות שקיבלתי על הפרק הקודם, שהחלטתי לבקש את רשותו של אנדרה, המטפל שלי, לשתף אתכם בניתוח שלו.
*****************************************************************
אנדרה הביט בי ארוכות ולא אמר דבר.
"מה?" שאלתי.
"סיפור קשה." נאנח.
"אה.. כן? סליחה. באמת, צר לי שאני לא מביא לך חומר משעשע יותר..."
"היה ברור לי שהיא מופעלת מפצע" (אנדרה לא נוהג להגיב להקנטות שלי). "אבל לא ציפיתי למשהו כזה."
"מה חשבת שזה יהיה?"
"האמת? שאל והיסס מעט, "אונס. חשבתי שהיא נאנסה."
"נו... היא באמת נאנסה." הבטתי בו, "לא?"
"לא. לא... זה יותר גרוע מאונס..."
הוא לא המשיך.
"למה?"
"כי המנוול שעשה לה את זה, גרם לה להנות... לא פעם זה מה שמתרחש כשזה בתוך המשפחה... מצליחים לגרום לנערה להנות ממשהו... כשהיא לא בדיוק מבינה מה קורה... ומאותו רגע שותלים אצלה סכסוך בין הוודאות שפגעו בה—וודאות שמתחדדת ככל שהיא מתבגרת—לבין העונג שיצרו אצלה... כאילו שהיא שיתפה פעולה, או כאילו שזה היה הדדי... לא מדברים על זה יותר מדי, כי אזכורים של הנאה פוגעים באופן קשה בקורבנות, כי מיד קופץ איזה חמור שקובע שאם הייתה הנאה אין פגיעה."
שתקנו.
המון זמן.
הריהוט החום המדכא של הקליניקה החד-גונית של אנדרה לא הניח לעין משוטטת בחדר שום הפוגה או מקור עניין. אולי זה הרעיון, בעצם? למטופל אין שום מקום מחשבתי לברוח אליו...
"אז מה שהיה עם אירן, ובעצם איתי זו מין נקמה? זה מה שאתה אומר?"
"לא. לא בדיוק נקמה...שיחזור"
הישרתי אליו מבט שואל.
"היא... בנתה איתך באופן חוזר מצבים הכורכים בין השפלה, אהבה, ועונג... בסצנות האלה שלה, אתה בעצם היית גרסה ילדית שלה. היא כנראה אהבה את הדוד הזה שלה, ובגלל שהתאהבת בה עד מעל הראש, הפכת, שלא ביודעין, למועמד אידיאלי לתפקיד. הדוד הזה גם כנראה קצת אהב אותה, ולכן הרגשת ממנה מסרים כנים של אהבה – לפחות, זה מה שחשבת שקורה שם. במקביל, בגלל שבשורה התחתונה מה שהיא חוותה היה התעללות ודה-הומניזציה, לשם היא הייתה חייבת להוביל גם אותך..."
הוא רוקן את כוס המים שלו והמשיך.
"ברור גם שמה שהיה לה עם הדוד הזה לא היה חד פעמי."
"למה זה ברור לך כל כך?" הוא עצבן אותי בביטחון שלו.
"בגלל הגיוון של מה שהיא עשתה איתך... העיסוק שלה בפיתוח וריאציות כמעט זהות על אותה תבנית... שים לב שהיא גם לא עזבה אותך אחרי שהיא לכאורה הוכיחה את מה שהיא הייתה צריכה להראות לצורך המחקר הזה שלה..."
הוא עצר כאן לוודא שאני עוקב אחריו,
"זאת משום שמשהו שם לא הגיע למיצוי אצלה... ברור מה שקרה לה, התרחש מספר פעמים, ולא באותה דרך..."
חשבתי עליה. זה כאב.
"החרא הזה גם כנראה ניחם אותה כל פעם, ודיבר אליה כמו אל ילדה, ומן הסתם בצרפתית... לכן היא דיברה כך גם איתך... תמיד בחרישיות דואגת, ככה אמרת, לא?" עצר להביט בי. "אמרת שלא הבנת מה החוקיות האחראית לכך שהיא עוברת בין עברית לצרפתית, נכון? הנה לך הפתרון..."
הוא נתן לי להיות עם זה מעט.
"אני גם מנחש שכשהיא בכתה הוא היה מוחה את הדמעות בכף ידו אבל ממשיך לעשות את מה שהוא עושה... גם משהו מזה היא שחזרה איתך עם הבכי על כפות הרגליים שלה..."
"טוב. סתום כבר."
"שים לב גם לכיווניות של המחקר שלה."
"איזה "כיווניות"?" (חרא של בן אדם, אני בטוח שהילדים שלו שונאים אותו, כמו הילדים של כל הפסיכולוגים)
"'חי', 'צומח', 'דומם'. חשבת פעם מדוע בעצם?"
"בגלל המשחק. בגלל 'ארץ, עיר'. לא? ... אתה מעצבן לאללה אנדרה."
"כל תרחיש כזה הופך אותך יותר ויותר לדבר חי שכלוא בתוך משהו אחר. בהתחלה אתה 'חי', אבל כבר לא כבן אדם אלא כחיה. אחר כך אתה כלוא בתוך צמח, שזה דבר חי, אבל פחות, ובסוף אתה כלוא בתוך משהו דומם, כי הגוף שלך כבר לא ממש חי... אפילו לא בתור צמח. הנה! בלי שאמרת לי, זה כנראה מה שהיה בתרגיל העץ שסירבת לתאר לי, ובטח גם בתרגיל הרמפה...היא הפכה אותך למת-חי כזה, צורות שונות של מת-חי, בדיוק כמוה."
"עוד כמה זמן יש לנו, אנדרה?"
"מספיק. למה? אתה רוצה חופש גם ממני? אולי תצא למועדון ריקודים? הרי ברור שניתקת שם מגע כי זיהית את האופן בו אתה מריונטה בתאטרון פנימי שלה. היית מספיק בריא כדי להבין לבד שזו לא אהבה אלא משהו אחר..."
ניסיתי לשנות נושא.
"שנים אני שואל את עצמי אם היא הייתה פוקדת עלי לרצוח את אירן."
"אז הנה. קבל תשובה: לא"
"איך אתה יודע?"
"כי היא עצמה לא מתה. היא כמעט מתה. היא הייתה בטוחה שהיא תמות. זה גם מה שהיא עשתה לך עם הסוס, דרך אגב. חשיפה לסכנת מוות, כן, מוות ממשי, לא."
שנינו השתתקנו.
"ובמשך כל הזמן הזה, הניסיון לגרום לאירן להנות, אפילו שאירן חושבת שהיא תמות. אתה מבין? בטח גם בתרגיל העץ או ברמפה – הייתה לכוד, מנוצל, מת-חי, מושפל עד עפר, אבל גם במין גירוי עז
...
ו'מכלאה 3'... טוב, שם בטח התרחש שחזור מסוג אחר... משהו שאפילו אתה קלטת שחורג מהיחסים המעוותים שלכם, אפילו במונחים שלכם..."
"טוב. טוב. שתוק כבר, אנדרה."
"השאלה היא איזה שחזור יכול היה להרוס אותך כך ש-"
"סתום כבר, אנדרה, סתום או שאני קם והולך."
"לך."
נשארתי לשבת, רועד מכעס.
"בן זונה. בן של אמא עם כוס מסריח ואבא בלי זין. יא חתיכת חרא. יא זבל..."
אנדרה הביט בי ארוכות.
"מה שמעניין בקללות שלך, ספי, זה שאתה מקלל לא כמו אדם מבוגר. שמת לב? שמת לב שאתה מקלל קצת... קצת כמו ילד? קצת כמו... נער בן שש עשרה?"
"רד ממני, זבל." אפילו לקלל אותו כבר אי אפשר... החלאה.
"שתה משהו."
צייתתי. נרגעתי קצת. שתיתי ממי הברז הדוחים שלו.
"אתה יודע שלכל פסיכולוג נורמאלי יש מתקן של מים מינרלים? מה יש, אתה לא מרוויח מספיק? קמצן!"
"אתה באמת רוצה לדבר על הקמצנות שלי עכשיו?"
"לא."
שתקנו.
המון זמן.
"אתה טועה לגביה, אנדרה."
"במה אני טועה?"
"הניתוח שלך... טוב.. הוא אולי נכון... אבל היה שם גם הרבה מעבר לזה."
"כמו מה למשל?"
"כמו המחקר שלה למשל. זה היה אמיתי."
"לא אמרתי שלא. היא באמת חקרה שאלה חשובה. כל מה שאני אומר הוא שהפסיכולוגיה קודמת לפילוסופיה – היא הגיעה למחקר הזה וערכה אותו באופן הזה בגלל המבנה הנפשי הפצוע שלה. זה לא הופך את המחקר שלה לחסר ערך או לבלתי חשוב."
נרגעתי קצת יותר. לפחות הוא לא מהפסיכולוגים האלה שעבורם אין שום דבר מעבר לפסיכולוגיה...
"אתה חושב שהיא הייתה ערה למה שאמרת עכשיו? על השחזור?"
הוא היסס מעט.
"בדרך כלל הייתי משיב בשלילה. פתולוגיות שקשורות בשחזור בדרך כלל מלוות בהכחשה. אבל..."
"אבל מה?"
"ממה שסיפרת לי עליה עד עכשיו, היא לא אדם עם יכולות רגילות... אילו הייתי צריך להמר, הייתי מנחש שהיא ידעה בדיוק מה היא עושה."
רציתי לשאול אותו עוד משהו, אבל פחדתי מהתשובה.
"מה, ספי."
"אתה...אתה חושב שהיא אהבה אותי?"
אנדרה לא ענה. הוא קם, ניגש לכיור, ומילא מי ברז בכוסו. הוא חזר. התיישב. גמע קצת מים. הניח את כוסו. הרים אותה שוב. לגם שוב, ורק אז אמר:
"בהתחלה לא. רוב הזמן, בעצם, לא. אתה היית הסמלה שלה – ה'חנוניות' שלך, הכישרון למתמטיקה, פשוט הפכו אותך למשהו שמזכיר אותה לעצמה לגמרי: מין גאונה מחוננת. לכן היא התלבשה דווקא עליך."
"אמרת 'רוב הזמן'. למה אמרת 'רוב הזמן'? מה קרה ביתר הזמן?"
ראיתי שהוא מחשב חישובים עכשיו. ידעתי שהוא סבור שטיפולית, הוא צריך להוביל אותי לקלוט שלא הייתה שם אהבה. אבל אנדרה ידע שאני אצלו גם בגלל יושרו.
"כן," נאנח, "היא גם אהבה אותך."
"כי?"
"כי איכשהו הבנת מה קורה אצלה והמשכת לאהוב אותה... הראית לה שאתה חי, למרות כל מה שהיא מעוללת לך, לא רק חי, אלא אוהב ומעניק, למרות שהיא מרסקת את המיניות שלך—מפצלת אותך למין 'דיאבולו' ו'בוטן', בדיוק כמו מה שקרה למיניות שלה—אתה לא מפסיק לאהוב אותה
...
כשאירן פצעה אותך, אליענה ראתה את הנפש החבולה שלך, את האופן בו הפסקת להיות אדם, אבל נותרת עם כוח עצום, לביאה, לא עכבר. זה מה שהוציא ממנה תרגילים מסומלים פחות ופחות, עד שהיא כמעט רצחה באופן ממשי את אירן, והתחילה לשחזר מילולית את מה שהדוד שלה אמר לה. ומה שעשית אז..."
כאן הוא עצר ושרק מן שריקת התפעלות.
"מה?"
"איכשהו עשית לה טיפול לעילא ולעילא. מוח של פרויד בגוף של נער... פסיכודרמה מושלמת! – הלביאה מגנה על הילדה מהתוקף... פנטסטי... תיקון טיפולי במסגרת הטרנספרנס... כן... אני בטוח שבמגבלות של נפש מרוסקת, היא התאהבה בך ממש...בטח אחרי רגע כזה... הרי הבנת שאתה חלק ממבנה פנימי שלה, ובמקום לעזוב או סתם לאפשר לה לתסרט אותך, טיפלת בה – הובלת את הסרט למקום בלתי נגיש עבורה, מקום שמישהו אחר חסם לה, מקום שאתה, דרדק בן שש עשרה, פתחת...
וממה שאני מבין, ספי, כשמישהו עושה לך משהו כזה... אתה אוהב אותו."
ניסיתי להסתיר את חיוך הניצחון שלי.
"זה מסביר את זה."
"את מה?"
"את מה שקרה בהמשך אותו ערב."
"מה קרה? חשבתי שלקחת חופש מהן."
"גם אני חשבתי..."
"וזה לא מה שקרה?"
"לא."
"אז מה קרה? למה אתה מחייך ככה?"
תורי לשתוק.
"נו?"
"הלכת פעם על אוויר, אנדרה?"
"לא."
"אני כן."