לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 6 שנים. 16 במאי 2018 בשעה 6:42

בחוות הרכיבה (30)*

 

 

*לא תכננתי להקדיש פרק לטיפול שלי. אבל היו כל כך הרבה שאלות שקיבלתי על הפרק הקודם, שהחלטתי לבקש את רשותו של אנדרה, המטפל שלי, לשתף אתכם בניתוח שלו.

 

*****************************************************************

 

 

אנדרה הביט בי ארוכות ולא אמר דבר.

 

"מה?" שאלתי.

 

"סיפור קשה." נאנח.

 

"אה.. כן? סליחה. באמת, צר לי שאני לא מביא לך חומר משעשע יותר..."

 

"היה ברור לי שהיא מופעלת מפצע" (אנדרה לא נוהג להגיב להקנטות שלי). "אבל לא ציפיתי למשהו כזה."

 

"מה חשבת שזה יהיה?"

 

"האמת? שאל והיסס מעט, "אונס. חשבתי שהיא נאנסה."

 

"נו... היא באמת נאנסה." הבטתי בו, "לא?"

 

"לא. לא... זה יותר גרוע מאונס..."

 

הוא לא המשיך.

 

"למה?"

 

"כי המנוול שעשה לה את זה, גרם לה להנות... לא פעם זה מה שמתרחש כשזה בתוך המשפחה... מצליחים לגרום לנערה להנות ממשהו... כשהיא לא בדיוק מבינה מה קורה... ומאותו רגע שותלים אצלה סכסוך בין הוודאות שפגעו בה—וודאות שמתחדדת ככל שהיא מתבגרת—לבין העונג שיצרו אצלה... כאילו שהיא שיתפה פעולה, או כאילו שזה היה הדדי... לא מדברים על זה יותר מדי, כי אזכורים של הנאה פוגעים באופן קשה בקורבנות, כי מיד קופץ איזה חמור שקובע שאם הייתה הנאה אין פגיעה."

 

שתקנו.

 

המון זמן.

 

הריהוט החום המדכא של הקליניקה החד-גונית של אנדרה לא הניח לעין משוטטת בחדר שום הפוגה או מקור עניין. אולי זה הרעיון, בעצם? למטופל אין שום מקום מחשבתי לברוח אליו...

 

"אז מה שהיה עם אירן, ובעצם איתי זו מין נקמה? זה מה שאתה אומר?"

 

"לא. לא בדיוק נקמה...שיחזור"

 

הישרתי אליו מבט שואל.

 

"היא... בנתה איתך באופן חוזר מצבים הכורכים בין השפלה, אהבה, ועונג... בסצנות האלה שלה, אתה בעצם היית גרסה ילדית שלה. היא כנראה אהבה את הדוד הזה שלה, ובגלל שהתאהבת בה עד מעל הראש, הפכת, שלא ביודעין, למועמד אידיאלי לתפקיד. הדוד הזה גם כנראה קצת אהב אותה, ולכן הרגשת ממנה מסרים כנים של אהבה – לפחות, זה מה שחשבת שקורה שם. במקביל, בגלל שבשורה התחתונה מה שהיא חוותה היה התעללות ודה-הומניזציה, לשם היא הייתה חייבת להוביל גם אותך..."

 

הוא רוקן את כוס המים שלו והמשיך.

 

 "ברור גם שמה שהיה לה עם הדוד הזה לא היה חד פעמי."

 

"למה זה ברור לך כל כך?" הוא עצבן אותי בביטחון שלו.

 

"בגלל הגיוון של מה שהיא עשתה איתך... העיסוק שלה בפיתוח וריאציות כמעט זהות על אותה תבנית... שים לב שהיא גם לא עזבה אותך אחרי שהיא לכאורה הוכיחה את מה שהיא הייתה צריכה להראות לצורך המחקר הזה שלה..."

 

הוא עצר כאן לוודא שאני עוקב אחריו,

 

"זאת משום שמשהו שם לא הגיע למיצוי אצלה... ברור מה שקרה לה, התרחש מספר פעמים, ולא באותה דרך..."

 

חשבתי עליה. זה כאב.

 

"החרא הזה גם כנראה ניחם אותה כל פעם, ודיבר אליה כמו אל ילדה, ומן הסתם בצרפתית... לכן היא דיברה כך גם איתך... תמיד בחרישיות דואגת, ככה אמרת, לא?" עצר להביט בי. "אמרת שלא הבנת מה החוקיות האחראית לכך שהיא עוברת בין עברית לצרפתית, נכון? הנה לך הפתרון..."

 

הוא נתן לי להיות עם זה מעט.

 

 "אני גם מנחש שכשהיא בכתה הוא היה מוחה את הדמעות בכף ידו אבל ממשיך לעשות את מה שהוא עושה... גם משהו מזה היא שחזרה איתך עם הבכי על כפות הרגליים שלה..."

 

"טוב. סתום כבר."

 

"שים לב גם לכיווניות של המחקר שלה."

 

"איזה "כיווניות"?" (חרא של בן אדם, אני בטוח שהילדים שלו שונאים אותו, כמו הילדים של כל הפסיכולוגים)

 

"'חי', 'צומח', 'דומם'. חשבת פעם מדוע בעצם?"

 

"בגלל המשחק. בגלל 'ארץ, עיר'. לא? ... אתה מעצבן לאללה אנדרה."

 

"כל תרחיש כזה הופך אותך יותר ויותר לדבר חי שכלוא בתוך משהו אחר. בהתחלה אתה 'חי', אבל כבר לא כבן אדם אלא כחיה. אחר כך אתה כלוא בתוך צמח, שזה דבר חי, אבל פחות, ובסוף אתה כלוא בתוך משהו דומם, כי הגוף שלך כבר לא ממש חי... אפילו לא בתור צמח. הנה! בלי שאמרת לי, זה כנראה מה שהיה בתרגיל העץ שסירבת לתאר לי, ובטח גם בתרגיל הרמפה...היא הפכה אותך למת-חי כזה, צורות שונות של מת-חי, בדיוק כמוה."

 

"עוד כמה זמן יש לנו, אנדרה?"

 

"מספיק. למה? אתה רוצה חופש גם ממני? אולי תצא למועדון ריקודים? הרי ברור שניתקת שם מגע כי זיהית את האופן בו אתה מריונטה בתאטרון פנימי שלה. היית מספיק בריא כדי להבין לבד שזו לא אהבה אלא משהו אחר..."

 

ניסיתי לשנות נושא.

 

"שנים אני שואל את עצמי אם היא הייתה פוקדת עלי לרצוח את אירן."

 

"אז הנה. קבל תשובה: לא"

 

"איך אתה יודע?"

 

"כי היא עצמה לא מתה. היא כמעט מתה. היא הייתה בטוחה שהיא תמות. זה גם מה שהיא עשתה לך עם הסוס, דרך אגב. חשיפה לסכנת מוות, כן, מוות ממשי, לא."

 

שנינו השתתקנו.

 

"ובמשך כל הזמן הזה, הניסיון לגרום לאירן להנות, אפילו שאירן חושבת שהיא תמות. אתה מבין? בטח גם בתרגיל העץ או ברמפה – הייתה לכוד, מנוצל, מת-חי, מושפל עד עפר, אבל גם במין גירוי עז

...

ו'מכלאה 3'... טוב, שם בטח התרחש שחזור מסוג אחר... משהו שאפילו אתה קלטת שחורג מהיחסים המעוותים שלכם, אפילו במונחים שלכם..."

 

"טוב. טוב. שתוק כבר, אנדרה."

 

"השאלה היא איזה שחזור יכול היה להרוס אותך כך ש-"

 

"סתום כבר, אנדרה, סתום או שאני קם והולך."

 

"לך."

 

נשארתי לשבת, רועד מכעס.

 

"בן זונה. בן של אמא עם כוס מסריח ואבא בלי זין. יא חתיכת חרא. יא זבל..."

 

אנדרה הביט בי ארוכות.

 

"מה שמעניין בקללות שלך, ספי, זה שאתה מקלל לא כמו אדם מבוגר. שמת לב? שמת לב שאתה מקלל קצת... קצת כמו ילד? קצת כמו... נער בן שש עשרה?"

 

"רד ממני, זבל." אפילו לקלל אותו כבר אי אפשר... החלאה.

 

"שתה משהו."

 

צייתתי. נרגעתי קצת. שתיתי ממי הברז הדוחים שלו.

 

"אתה יודע שלכל פסיכולוג נורמאלי יש מתקן של מים מינרלים? מה יש, אתה לא מרוויח מספיק? קמצן!"

 

"אתה באמת רוצה לדבר על הקמצנות שלי עכשיו?"

 

"לא."

 

שתקנו.

 

המון זמן.

 

"אתה טועה לגביה, אנדרה."

 

"במה אני טועה?"

 

"הניתוח שלך... טוב.. הוא אולי נכון... אבל היה שם גם הרבה מעבר לזה."

 

"כמו מה למשל?"

 

"כמו המחקר שלה למשל. זה היה אמיתי."

 

"לא אמרתי שלא. היא באמת חקרה שאלה חשובה. כל מה שאני אומר הוא שהפסיכולוגיה קודמת לפילוסופיה – היא הגיעה למחקר הזה וערכה אותו באופן הזה בגלל המבנה הנפשי הפצוע שלה. זה לא הופך את המחקר שלה לחסר ערך או לבלתי חשוב."

 

נרגעתי קצת יותר. לפחות הוא לא מהפסיכולוגים האלה שעבורם אין שום דבר מעבר לפסיכולוגיה...

 

"אתה חושב שהיא הייתה ערה למה שאמרת עכשיו? על השחזור?"

 

הוא היסס מעט.

 

"בדרך כלל הייתי משיב בשלילה. פתולוגיות שקשורות בשחזור בדרך כלל מלוות בהכחשה. אבל..."

 

"אבל מה?"

 

"ממה שסיפרת לי עליה עד עכשיו, היא לא אדם עם יכולות רגילות... אילו הייתי צריך להמר, הייתי מנחש שהיא ידעה בדיוק מה היא עושה."

 

רציתי לשאול אותו עוד משהו, אבל פחדתי מהתשובה.

 

"מה, ספי."

 

"אתה...אתה חושב שהיא אהבה אותי?"

 

אנדרה לא ענה. הוא קם, ניגש לכיור, ומילא מי ברז בכוסו. הוא חזר. התיישב. גמע קצת מים. הניח את כוסו. הרים אותה שוב. לגם שוב, ורק אז אמר:

 

"בהתחלה לא. רוב הזמן, בעצם, לא. אתה היית הסמלה שלה – ה'חנוניות' שלך, הכישרון למתמטיקה, פשוט הפכו אותך למשהו שמזכיר אותה לעצמה לגמרי: מין גאונה מחוננת. לכן היא התלבשה דווקא עליך."

 

"אמרת 'רוב הזמן'. למה אמרת 'רוב הזמן'? מה קרה ביתר הזמן?"

 

ראיתי שהוא מחשב חישובים עכשיו. ידעתי שהוא סבור שטיפולית, הוא צריך להוביל אותי לקלוט שלא הייתה שם אהבה. אבל אנדרה ידע שאני אצלו גם בגלל יושרו.

 

"כן," נאנח, "היא גם אהבה אותך."

 

"כי?"

 

"כי איכשהו הבנת מה קורה אצלה והמשכת לאהוב אותה... הראית לה שאתה חי, למרות כל מה שהיא מעוללת לך, לא רק חי, אלא אוהב ומעניק, למרות שהיא מרסקת את המיניות שלך—מפצלת אותך למין 'דיאבולו' ו'בוטן', בדיוק כמו מה שקרה למיניות שלה—אתה לא מפסיק לאהוב אותה

...

 כשאירן פצעה אותך, אליענה ראתה את הנפש החבולה שלך, את האופן בו הפסקת להיות אדם, אבל נותרת עם כוח עצום, לביאה, לא עכבר. זה מה שהוציא ממנה תרגילים מסומלים פחות ופחות, עד שהיא כמעט רצחה באופן ממשי את אירן, והתחילה לשחזר מילולית את מה שהדוד שלה אמר לה. ומה שעשית אז..."

 

כאן הוא עצר ושרק מן שריקת התפעלות.

 

"מה?"

 

"איכשהו עשית לה טיפול לעילא ולעילא. מוח של פרויד בגוף של נער... פסיכודרמה מושלמת! – הלביאה מגנה על הילדה מהתוקף... פנטסטי... תיקון טיפולי במסגרת הטרנספרנס... כן... אני בטוח שבמגבלות של נפש מרוסקת, היא התאהבה בך ממש...בטח אחרי רגע כזה... הרי הבנת שאתה חלק ממבנה פנימי שלה, ובמקום לעזוב או סתם לאפשר לה לתסרט אותך, טיפלת בה – הובלת את הסרט למקום בלתי נגיש עבורה, מקום שמישהו אחר חסם לה, מקום שאתה, דרדק בן שש עשרה, פתחת...

 

וממה שאני מבין, ספי, כשמישהו עושה לך משהו כזה... אתה אוהב אותו."

 

ניסיתי להסתיר את חיוך הניצחון שלי.

 

"זה מסביר את זה."

 

"את מה?"

 

"את מה שקרה בהמשך אותו ערב."

 

"מה קרה? חשבתי שלקחת חופש מהן."

 

"גם אני חשבתי..."

 

"וזה לא מה שקרה?"

 

"לא."

 

"אז מה קרה? למה אתה מחייך ככה?"

 

תורי לשתוק.

 

"נו?"

 

"הלכת פעם על אוויר, אנדרה?"

 

"לא."

 

"אני כן."

לפני 6 שנים. 13 במאי 2018 בשעה 15:09

בחוות הרכיבה (29)

 

  

 

 

 

"תקפי, ליה, תקפי!"

 

לא נזקקתי לשיסוי נוסף. האימונים המאומצים בימים האחרונים, הקפיצות דרך החישוקים, הבנייה של כוח מתפרץ –כל אלה הכינו אותי להתקפה. דווקא קפדנותה של אירן בניסיונה להגיע לדיוק מושלם בניתורים שלי, היו בעוכריה עכשיו, כשהפכה להיות הקורבן של הסתערותה של הלביאה שהיא אימנה באופן כל כך נוקשה ובלתי סלחני.

 

עד היום אני זוכר את הבעתה של אירן כשזינקתי עליה. איני יודע מה היא בדיוק ראתה. הצבע אזל מפניה. עיניה התרחבו בפחד תהומי. גיגית המים שאחזה בה נשמטה מבין ידיה. כהרף עין טלפיי ננעצו בגופה. המהירות הייתה אדירה, הפרעות מצמררת (אפילו אותי, הטורפת). עוד טרם הגיגית נחתה על הרצפה, אירן הופלה אל השטיח, גורגרתה לפותה בין לסתותיי. לא היו שם רק הבדלי כוח: העוצמה שלי מול כוחה של נערה. הייתה שם גם מסירותי המוחלטת לאליענה. והיה שם גם זעם, זעמה של חיה שהתעמרו בה קצת יותר מדי בימים האחרונים.

 

הכל היה ערוך ומוכן לנקמה שלי –ולא, לא הייתי מוותר עליה בעצמי. הידקתי את שיניי סביב צווארה, בעוד רגע מתוק מבתק את גרונה לשניים.

 

"עצרי ליה!" נשמעה פקודה נוספת מאחורי. נקישות עקבי של אליענה נשמעו מאחורי. היא דילגה במהירות אל אירן. מגפוניה הלבנים היו במרחק נגיעה מפני, כשהיא הביטה מטה אל הנערה החרדה.

 

"מיד נמית אותה, ליה שלי, אל תחששי. אבל בואי נהנה מהתהליך."

 

נהמתי, מציף את צווארה של אירן בריר סמיך.

 

"מה את אומרת, ליה, אולי נשכנע אותה לנסות להתחנן מעט?"

 

כאן אליענה ליטפה עם קצה כף רגלה סביב שפתיה של אירן. "נשקי, יפה שלי, תני לי להרגיש את הכמיהה שלך לחיות..."

 

שפתיה של אירן התאמצו להגיע לקצה המגף.

 

"לכלוך עיקש דבק אל סוליית המגף שלי. נקי אותו בשבילי." כך אמרה אליענה, משתמשת מילה במילה בניסוח שבחרה עבורי בימינו הראשונים..."זוכרת את זה ליה?" גיחכה.  

 

"בדיוק... עם הלשון... בכל מאודך". עודדה אותה. "הרי שמעתי אותך מקניטה את ליה על ה'בעוד מאודי' שלה. תראי לי, תראי לי שגם את מסוגלת..."

 

אירן התאמצה, באמת מנסה בכל מאודה.

 

"ותיראי מתוקה שלי, כשרצתי לגינה קודם לבדוק את ליה, כל העקב התמלא בעפר. וזה מגף לבן, ולבן זה מחייב... מה עושים? אולי ... אולי... טוב מאוד חמודה שלי, לא חשבתי שככה תמצצי את העקב. אוף, את באמת נורא משתדלת..."

 

זה נמשך כך מספר רגעים, אליענה משתעשעת עם תקוותיה וחרדותיה של אירן.

 

 אבל אז, כמו הגיעה להכרעה, אליענה התיישבה ישיבה מזרחית. היא הניחה יד מלטפת על מצחה של אירן. "חמודה שלי... זה ... קשה לי לומר זאת... זה לא יעזור" אירן רעדה – אליענה אמרה זאת בחרישיות, ובהזדהות של חברה טובה. אירן ניסתה לדבר, אבל לא ממש יכלה בגלל המחסור באוויר. "אבל כל כך ניסית, אז נעשה שזה יהיה מהיר. טוב? תכף זה יקרה... תכף ליה תנעץ את ניביה אל תוך הצוואר הברבורי, המקסים כל כך שלך... את תחושי כאב חד, אבל אז מיד תאבדי הכרה... יש לך מזל... זה מוות טוב... מוות עם מעט מאוד סבל".

 

אירן החלה לייבב מתחתי. בכי של תנועות סרעפת חדות, כמעט תינוקי.

 

"ואז ניקח את הגווייה שלך לחורשה שגובלת בחווה. במהלך הלילה בטוח שהתנים וחזיר בר אחד או שניים, ישחיתו לגמרי את הגוף היפה שלך... וזה חבל..." אמרה, כאילו מספרת משהו שמעציב אותה, משהו שאין למנעו.

 

אירן יללה.

 

"ובבוקר ספי ואני נמצא אותך, ואני אהיה מזועזעת לגמרי, וישלחו אותי לפסיכולוג בגלל הטראומה... כי אתקשה לדבר..." כשאמרה זאת המשיכה ללטף את אירן במין אהבת אם, שהביטה באליענה בזוועה.

 

"ואת יודעת, אני כבר מדמיינת את ההלוויה שלך. כולם יספרו כמה יפה את היית. יהיה בטח נער עם גיטרה שישיר את 'הילדה הכי יפה בגן'. נערים ונערות נוגים ישבו עם נרות נשמה מחוץ לביתך לצד תמונות שלך, וינחמו את הורייך."

 

"את יודעת, אירן, היו שרים לי את זה כשהייתי קטנה."

 

היא החלה לזמזם חרישית:

 

הילדה הכי יפה בגן

יש לה עיניים הכי יפות בגן

וצמה הכי יפה בגן

ופה הכי יפה בגן

וכמה שמביטים בה יותר

רואים שאין מה לדבר

שהיא הילדה הכי יפה, יפה בגן.

 

פרץ בכי נוסף מתחתי. ריח שתן חריף נישא באוויר.   

 

"ואני אבוא לנחם את המשפחה, ואספר כמה קרובות היינו... מה? השתנת לי על השטיח? אוף... אירן באמת! לא יודעת מה קרה לכולם שמשתינים לידי מרוב פחד... טוב, לא נורא. הכל על השטיח וממילא נצטרך לזרוק אותו בגלל הדם..."

 

אירן השתנקה וניסתה לדבר. אליענה אותתה לי, ושחררתי מעט את הלחץ על גרונה.

 

"אליענה בבקשה. בבקשה... אני לא רוצה למות... בבקשה..."

 

אליענה הרימה את אגודלה לאוויר לכיווני. אירן ידעה את משמעות התנועה. ידעה מה עומד להגיע כשאליענה תפנה מטה את אגודלה.

 

"אני מתחננת, אליענה. בבקשה. לא..."

 

"חמודה שלי, אני עדיין לא מתכוונת להמית אותך. אני רוצה להראות לך משהו אחר עם האצבע שלי. תביטי!" כאן אליענה הסירה את הכפפה הלבנה שלה.

 

הרעד בגופה של אירן גבר.

 

"את מדמיינת לעצמך שגם ברגע כזה, שאת אוטוטו עומדת למות, ושאין לך אוויר, את עדיין מסוגלת להגיע לעונג."

 

מתוך ייסוריה, אירן הביטה בה במבט תוהה.

 

"פה גדול, חמודה "

 

"עכשיו תמצצי את האצבעות שלי. בדיוק. תרטיבי אותן."

 

אירן צייתה במהירות לכל דרישה.

 

"עכשיו שימי לב: כשאני עושה את זה", כאן אליענה שלחה יד לתחתוניה של אירן והתחילה לעסות שם משהו, "אז למרות כל מה שאת עוברת עכשיו, תיכף, הנה כבר, תתחילי להרגיש הנאה."

 

ואכן, תוך מספר רגעים גופה של אירן נרפה מתחתיי.

 

"את עדיין יבשה מתוקה. למרות שהכל מלא שם בשתן שלך. פה גדול. תרטיבי שוב!" כאן שלחה אליענה את כף ידה לפיה של אירן, מנצלת אותו כבמעיין ספוג לח וחוזרת לאזור חלציה של אירן, משתמשת בידה הפנויה כדי ללטף את פניה של אירן. "הנה... הנה... תראי איך שאת מתחילה להירגע... את אפילו מתחילה להרטיב בעצמך..."

 

אירן התחילה לנשום בכבדות מתחתיי, עיניה עצומות. ריח השתן נמהל עתה בריח החמוץ יותר, המוכר לי, של העוררות שלה.

 

"ילדה יפה שלי... תראי עד כמה הטבע נפלא... גם ברגע של פחד מוות, אפשר להרגיש כל כך הרבה הנאה... ותראי איך דוד מישל מכיר מקומות אצל הילדה הכי יפה בגן שאפילו את לא ידעת שקיימים... ותראי איך דוד מישל דואג לאלי שלו, וחשוב לו שאלי תהיה רק שמחה..."

לסתותיי רפו.

 

"כי אלי אוהבת את דוד מישל ובוטחת בו. ודוד מישל אוהב את אלי."

 

צווארה של אירן כבר לא היה בין מלתעותיי.

 

"ותראי שככל שדוד מישל ממשיך ככה עם האצבעות שלו, אלי מתחילה להתרגש עוד יותר ועוד יותר. נכון ילדה יפה שלי?"

 

"הילדה הכי יפה בגן" אליענה שוב זמזמה.

 

אירן פקחה את עיניה. מבטה פגש את מבטי.

 

"ואם אלי רוצה שדוד מישל יגרום לה להיות עוד יותר שמחה, דוד מישל מוכן לעשות גם את זה" וכאן אליענה שלחה את ידה המלטפת אל פטמתה של אירן, שהתקשחה מיד. "ותראי כמה טוב לך עכשיו, אלי..."

 

חוטמה של הלביאה נע קדימה בעדינות, מסיט את ידה של אליענה משדה של אירן.

 

"זוזי ליה. את מפריעה לי!"

 

הלביאה התעקשה. היא נעה עכשיו מטה, ודחפה את ידה השנייה של אליענה הרחק ממפשעתה של אירן.

 

"די ליה. את מעצבנת אותי. מספיק!"

 

שכבתי עכשיו לגמרי על אירן, כך שאליענה לא יכלה להגיע אליה.

 

"זוזי ליה." היא הכתה אותי באגרופה. "עופי מכאן, לביאה מטומטמת." היא נעמדה על רגליה וניסתה לבעוט במגפה באירן, אבל נעתי במהירות והגנתי על אירן, סופג את הבעיטה בגבי ונאנק מכאב. "את מפריעה לי. את לא מבינה?" כאן היא דילגה במהירות מעלי, וניסתה שוב לבעוט באירן. שוב הספקתי לגלוש לצידה השני של אירן, מגן עליה מבעיטת קצה מגפה החד של אליענה.

 

רק שהפעם המגף פגע באחד מפצעי העמוקים יותר, והכאב היה חד, כאילו יתד מלובנת סבה לה בין שכמותיי. יללתי בכאב, ובפרץ זעם של חית טרף פצועה נפניתי לתקוף את אליענה. ניתרתי עליה בשאגה מהרצפה. היא לא הספיקה להיות אפילו מופתעת. כהרף עין היא הייתה על הארץ, ליד אירן, חיוורת כסיד.

 

לרגע לא זזתי, מזועזע ממה שהעזתי לעשות לאהבת חיי.

 

הן שכבו כך מתחתי, ובו זמנית ניסו לקום. לפתתי כל אחת מהן בגרונה והחזרתי אותן לארץ, ממסמר אותן למקום. אירן חדלה לזוז מיד, מקבלת את מרותי. אליענה עוד ניסתה להתפתל, אבל לא היה לה שמץ סיכוי מול כוחי. לכדתי את שתי ידיה ביד אחת שלי, והצמדתי אותן מעל לראשה, ממשיך לאחוז בצווארה.

 

הצמדתי את פניה לפניה וסיננתי:

 

"אל תזוז".

 

היא חדלה לנוע.

 

הנפתי את אגרופי, מוכן להנחית בכל כוחי מכת אגרוף איומה, שתמחץ את פניו.

 

"אם תזוז, אתה תמות. אתה מבין?"

 

היא הנהנה בפחד מתחתיי.

 

"תחזור אחרי מה שאני אומר" פקדתי.

 

"דוד מישל לא יעשה יותר שום דבר לאלי."

"ד...דוד מי...מישל לא יעשה יותר שום דבר ל...לאלי".

 

"כי עכשיו, ליה שומרת על אלי."

"כי עכשיו, ליה שומרת על אלי."

 

"ואם דוד מישל יגע באלי, ליה תחסל אותו כך שלא יהיה מה לקבור."

 

חיוך יפה הפציע על פניה המעונים של אליענה.

 

"ואם דוד מישל יגע באלי" חייכה, "ליה תחסל אותו כך" צחקה "כך שלא יהיה מה לקבור."

 

הנחתי לשתיהן. הן התנשפו מתחתיי. הבטתי בהן עוד רגע.

 

"שמעתי שהאחרים מתכננים יציאה הערב. נכון?" הפניתי זאת לאירן, שהנהנה, מופתעת מהתפנית החדה.

 

"לאיפה הם יוצאים?"

 

אירן מלמלה שם של מועדון ריקודים.

"יופי. אז לשם אני הולך." קבעתי. "הערב אני צריך חופש. משתיכן"

 

רציתי שזה יהיה ברור עוד יותר:

 

 "חופש גם ממך וגם ממך."

 

שתיהן הביטו בי מופתעות. ספי חדש, ספי שהן לא הכירו דיבר אליהן.

קמתי. זרקתי על עצמי חולצה, ובלי להתבונן לאחור, יצאתי מהבקתה.  

 

 

 

לפני 6 שנים. 11 במאי 2018 בשעה 5:19

בחוות הרכיבה (28)

 

 

שובה של אליענה הפתיע את אירן. היא אמורה הייתה לחזור לחוות הרכיבה באוטובוס של הערב. היא הקדימה, ושבה בצהריים. דווקא בשעות הללו אירן הגבירה את דרגת העינויים, אולי כי חשה שזו ההזדמנות האחרונה שהיא יכולה להכאיב לי ללא הבקרה של אליענה.

 

     אירן ואני עסקנו בהשלמות לתרגיל העץ, שהיה אמור להתחיל למחרת – עם סיום המעבר מ'חי' ל'צומח'. היינו מאחורי הבקתה של אליענה, בגינה הזעירה. הגינה הייתה מוסתרת מהשביל, כך שלא ניתן היה להבחין בנו. באמצעות את חפירה הרחבתי את הבור שיצרתי בשעה האחרונה. המידות שקיבלנו מאליענה היו 50 על 50 על 50, וכמובן שניסינו לדייק (כי אצל אליענה מדייקים). האדמה הייתה רכה ולחה מרגע שחפרתי דרך השכבה העליונה. ריח תחוב ונעים בקע מהבור האפל שהתחלתי ליצור. האת העלתה לפעמים גם חיפושית או תולעת מזדמנות, שמיהרו להעלם בתוך התלולית של האדמה החפורה לצד הבור.

 

      זה לא היה יום חם במיוחד, כך שמלאכת החפירה הייתה קשה, אך לא בלתי נסבלת – כלומר, לא בלתי נסבלת בכל הקשור לחום. זאת משום שאירן עשתה את כל שביכולתה כדי להשתמש בהזדמנות הזו כסוג חדש של עינוי.

 

    בגלל ההצלפות הרבות שהמטירה על גופי בימים האחרונים, אירן חששה להלקות אותי שוב. היא יראה מתגובתה של אליענה. אירן לא פחדה שאסגיר את סודה: היא איימה עלי שאם אדווח לאליענה, אז בכל הזדמנות שתהיה לה היא תכאיב לי פי כמה וכמה. אבל היא ראתה שגם ללא ווידוי שלי, הצלקות שהיא ציירה על כל גופי חושפות את מה שארע. אליענה הרשתה לה להגיע עד דרגה חמש, הדרגה בה העור לא נפרץ. אבל אירן לא הייתה מסוגלת לרסן את עצמה, וכתוצאה מכך גבי, מתני וירכי עוטרו בשריטות עמוקות וגלדים מכוערים.

 

     הבוקר היא עוד ניסתה להצליף בי – ובגלל שכל הצלפה נחתה על רקמה חשופה ולכן לא יכולתי להישאר במקומי, היא נאלצה לנעול את ראשי בין ירכיה החשופות, פני אל מגפיה. רק כך היא הצליחה לרסן מעט את התפתלויותיי כדי להלקות אותי עוד קצת...

 

   כך שהיה ברור לאירן שהיא חייבת למצוא דרכים אחרות להכאיב לי, דרכים שלא יותירו סימנים או יעמיקו את הפצעים הקיימים. לכן היא הושיבה את עצמה בשילוב רגליים על כיסא גינה נמוך לצד הבור שחפרתי.

 

   זה עבד כך: בכל שבע הרמות עפר עם את החפירה, עצרתי, התקרבתי לכיסאה, כרעתי על שמונה בגבי אליה ובפיסוק ירכיים מרבי. או אז היא הניחה לרגע את הירחון שעלעלה בו בעצלות, ובעטה במגפה בכוח באשכי. אחרי שסיימתי להתפתל מכאבים, הסתובבתי, נישקתי את חרטום מגפה, ואמרתי:

 

"אני מודה לאירן בכל מאודי"

 

חזרתי לחפור, ואירן שבה לירחון שלה, נהנית כל פעם מחדש מכך שהיא הצליחה לשאול את ה"בכל מאודי" מאליענה...

 

  פיתחתי תחבולות שונות על מנת לשרוד את הימים הללו. ניסיתי לחשוב כמה שפחות. שנאתי את אירן. תיעבתי את האכזריות שלה, הניסיון שלה לאתר נקודות חדשות בגופי או בנפשי ולייסר אותי דרכן. היא לא חדלה לנסות ולערער את אהבתי לאליענה, לגרום לי לחשוב שאליענה בעצם בזה לי, או לנסות ולפתות אותי להרגיש משהו כלפיה – לנשק אותי או לעורר אצלי זקפה.  

 

    לא היה טעם להכחיש שאירן יפהפייה. עיני השקד, האף הכפתורי, השפתיים הדקות, אבל בעיקר העור הצחור הזה, המתוח סביב איברי גוף פורחים במיניות שהיא עדיין לא הייתה מודעת לעוצמתה. אבל היופי הזה אשר היה בהישג יד, איכשהו לא נגע בי. הייתי שייך לאחרת. חשבתי על אחרת. אירן לא סבלה את נאמנותי לאליענה, ובעצם קנאה בה על מסירותי. ההתעמרות הגוברת שלה בי הייתה קשורה בהכרתה בכך שכל הצלפה, כל רשעות חדשה שהיא ממציאה עבורי, היא לא יותר ממבחן נוסף שאני צולח, ושאני מרשה לעצמי לעמוד במבחנים הללו, רק בגלל שאני רואה בהם הקרבה מצידי עבור אליענה, הקרבה שמעמיקה את אהבתי.

 

     כך, תרגילי הקרקס האינסופיים בהם אירן ניסתה כל הזמן להכשיל אותי כדי לתרץ את העונשים שלה—'נתרי ליה!, 'עצרי ליה', 'מהרי ליה'—גרמו לי רק לאהוב את אליענה יותר. המלקות האיומות שספגתי מידי אירן בכל פעם שהתחככתי בחישוק השני—'ליה מגושמת!', 'ליה צריכה לעבור בצורה חלקה!' 'ליה רעה!'—העבירו אותי לעולם מדומיין בו אני שומע את אליענה מפצירה בי: "עשה זאת בשבילי, ספי." וכשגנחתי שוב, אליענה של דמיוני לוחשת :"תאהב אותי בכל מאודך", וכשהיפהפייה המרשעת שמעלי דוקרת בקצה מגלבה בפצעים שהיא יצרה, וכשכל יישותי זועקת שזהו, שעלי להימלט ולהפסיק עם הטרוף הזה, אליענה שולחת אלי נשיקה באוויר, ואומרת "אתה חזק כל כך, ספי, אף אחד לא יאהב אותי ככה. כולך נתינה... תן עוד טיפה... רק עוד טיפה..."...

 

ובתוך הגיהינום הזה, בפעם הרביעית או החמישית שאירן בעטה במגפה באשכי, והתכופפה קדימה, נשענת על מרפקה כדי ללמוד מקרוב על דרגת כאבי כאבי מתוך התפתלויותיי על העפר שמולה:

 

"מה את עושה אירן?"

 

הקול הגיע מאחורינו.

 

 ידענו מיד שזו היא...

 

אירן ניתרה מכיסאה. "הוא... כלומר... היא... ליה... מתעצלת בחפירה לקראת תרגיל העץ, אז נאלצתי להעניש אותה."

 

"בסדר. אבל מדוע כך? מי הרשה לך לבעוט בו שם? את עלולה לפצוע אותו."

 

הבטתי מעלה אליה. אהובתי. אליענה. לבושה במין שמלת גוף לבנה, מגפונים לבנים על עקב בינוני, וכובע לבן. כולה אומרת אלגנטיות ארופאית שלא שייכת לכאן. לבוש מחוייט, שעד לרמת הכפפות הצחורות, מקומו בהקשרי חיים אחרים, עולמות בהם מתקיימות מסיבות קוקטייל במועדוני רכיבה של אצולה...

 

    חשבתי שאולי הדודה שביקרה רכשה לה זאת או שכך היא הייתה אמורה להתלבש אצלה. ואז חשבתי, למי אכפת? היא עמדה כך מעלי ומעל אירן כמו אלילה, השמש בגבה, והלבוש הלבן רק מדגיש את החום העמוק של פניה, זרועותיה, שוקיה, קרסוליה...

 

"מדוע לא הצלפת בו במגלב? הרי יש לך רשות ל..."

 

נשמתה נעתקה. היא ניתרה מעל גדר המבואה, ומיהרה אלינו.

 

"מה עשית? מה עשית לו?"

 

"לל..לא התכוונתי. יש לו עור מעט רגיש ולכן..."

 

"סמכתי עליך! בטחתי בך!! מה עשית? פנימה! שתיכן! אני לא רואה כלום מרוב העפר עליו. תכיני ספוג עם מים נקיים! ליה, פנימה!"

 

דידיתי פנימה במהירות, כמידת יכולתי, עדיין לא מספיק לשמוח על שובה.

 

"הוא גם צולע! למה הוא צולע? מה עוללת לו זונה?"

 

"הוא... היא... כלומר היא נפלהבאחד הניתורים בין החישוקים."

 

היינו כבר בפנים, ואירן הגיעה בן רגע עם הספוג הלח. היא ניסתה לנקות אותי, אבל אליענה חטפה מידה את הספוג.

 

"עזבי את זה. אל תגעי בה!"

 

אירן נסוגה אחורה בבעתה. הייתי על שש, מתמסר לספוג שמסיר ממני את העפר. אליענה רכנה לידי. שפתה רעדה. אף פעם לא ראינו את אליענה כך בעבר. השלווה המחויכת הרגילה שלה הפכה לקרום רוטט של זעם שאך בקושי עוצר מהר געש של אלימות מלהתפרץ. הספוג חשף את צבעי הקשת על גבי.

 

נשמתה של אליענה שוב נעתקה.

 

"מה?? .. איך יכולת?? ליה יפה שלי. מה עשו לך? מה עשו לפרווה היפה שלך? אני כל כך מצטערת שנטשתי אותך כך ליה מתוקה שלי" ואני נותן לעצמי להיסחף ולהתערסל אל קולה המלטף, ומתמוסס אל מגע תנועותיה האוהבות כשהיא מנקה כך את פצעיי.

 

"אליענה אני ... אני מצטערת... אני נסחפתי..."

 

"סתמי! לטובתך! אני לא יכולה לשמוע את הקול שלך עכשיו."

 

התחככתי בשמלתה בלחיי, מנסה לנחמה. סערת הרגשות שלה רק התעצמה.

 

"ליה מתוקה שלי" אמרה תוך שאני חש באצבעותיה הדקות מלטפות אותי מבעד לכפפותיה. היא הסמיכה ראשה אלי. "ואת איפשרת לה להתעלל בך כך... ועשית זאת רק כי את נאמנה אלי, ואוהבת אותי... ששש... ואני גמלתי לך בכך שלא שמרתי עליך... ששש... לביאה נהדרת שלי..." היא הייתה על סף דמעות.

 

ואז, באחת, תנועות ידה המלטפת עצרה על צווארי. הרגשתי את פרק ידה מתקשח. היא התקרבה לאוזני.

 

חשתי את חום נשימתה כשהיא אמרה לי:

 

"ליה, תקפי!"

 

  

לפני 6 שנים. 9 במאי 2018 בשעה 6:39

 

בחוות הרכיבה (27)

 

 

 

התבקשתי להביא חומר מתוך יומן המחקר של אליענה, החופף את הארועים שתארתי בפרקים הקודמים. ביקשו שאעתיק במלואו פריט ביומן, כפי שאליענה כתבה זאת (עד כה, ציטטתי פה ושם מיומנה, לא מצאתי טעם להביא קטע רחב יותר). בכל אופן, למעט שתי השמטות שבחרתי שלא לשתף, הרי לכם אחד מהדפים המרתקים ביותר ביומנה (לפחות לדעתי)

 

11 ביוני, ***

 

סכנה ממשית של אובדן שליטה במחקר. פחד עמוק שכל הפרויקט יאבד, אם לא אשכיל לרסן את עצמי. זו לא רק התובנה שא.מ.3 משנה אותי, ושהמחקר הופך להיות עלי לא פחות מאשר עליו, מה שמבלבל אותי לגמרי היא הסחרחרה הרגשית שנזרקתי לתוכה. 'אהבה' היא מילה שאני משתמשת בה שוב ושוב מול הנבדק. תחילה עשיתי זאת באופן מחושב, כדי להעמיק את הזדהותו של א.מ.3 עם מטרות המחקר. אבל המצב השתנה במהירות מדאיגה: אני חושבת עליו גם מחוץ לשעות המחקר, אני נמנעת מנתק ממנו, והגרוע מכל: אני מגיבה—גם מינית—לרגשות שהוא פיתח אלי.

 

(התרגיל שאני אמורה לתאר עכשיו ושמתרחש מולי, הוא תרגיל החישוקים, פשוט אין לי רצון ממשי לתעד את זה, אז אכתוב בתמציתיות:

 

"תרגיל החישוקים" מדמה את הנבדק לחיית טרף מאולפת בקרקס. א' היא "המאלפת", והיא שולטת בנבדק באמצעות הצלפות שוט על גופו או בסמיכות לגופו. למותר לציין, שא' נהנית מאוד מהתפקיד הזה. הוספתי עוקץ נוסף לתרגיל, בכך ששתינו מדמות את א.מ.3 לחיית טרף נקבית, לביאה בשם 'ליה'. הפקודות שא' משתמשת בהן הן: 'נתרי ליה', 'גבוה יותר ליה', 'עצרי ליה', 'על הגב ליה' ו-'ארצה ליה'. יש גם פקודת תקיפה – 'תקפי ליה' -- כי אולי נביא את התרגיל לכך שליה תתקוף חית מחמד כלשהי, אבל א' משתמשת בבובה בצורת ארנבת שאותה הלביאה תוקפת כשהיא מקבלת את הפקודה המתאימה. הרעיון הוא—כמובן—לשלב הנמכה של הנבדק לדרגת חיה, וזאת דרך סימבוליקה בה דווקא אישה חלשה היא המאלפת של משהו חזק אפילו יותר מגבר—כלומר, הגבר מדמיין שהוא בעל כוחות של אריה—תוך שילוב של רכיבים של אובדן זהות מגדרית מובחנת (הוא לא אריה, הוא לביאה).

     אני מחפשת לאתר נקודות של עוררות אצל הנבדק, כמו גם יכולת הזדהות עם הלביאה, והתמדה בעצימות כאב הולכת וגוברת – כעת, למשל, א' ביקשה וקיבלה רשות להגיע להצלפות בדרגה שש.

 

עד כאן התרגיל שמולי...

 

     אדגיש שלרגע לא חשבתי שמשהו מהזיקה הרגשית שלי אל הנבדק יתרחש. כשבחרתי אותו, התהום הרגשית והקוגניטיבית בינו לביני היו לי ברורים כשמש (וזאת ללא כל קשר לפער הגילאי ביננו).   

     אבל גם בכל הקשור למשיכה, לא חשדתי שמשהו כזה עלול בכלל להתפתח מבחינתי. א.מ.3 בפרוש לא נער יפה. אפילו לא נאה. גופו חזק, אבל תנועותיו גמלוניות ושפת הגוף שלו עצית. גוון עורו צהבהב-לבן, אפו גדול יחסית לפניו, שערו—לא משנה עד כמה יתאמץ לסרק אותו—מסתדר על פי כיווני צמיחה עצמאיים וסותרים. אודה שעיניו יפות – גדולות, חומות, מביעות ומוקפות בריסי ענק. אבל פרט להן, א.מ.3 הוא מישהו שהמבט חולף על פניו כשנכנסים לחדר.

 

     הוא נטול כריזמה, וגם לא מעניין. הוא כמעט לא קרא דבר (למרות שהוא יודע לצטט מעט שירים). מוסיקה עבורו היא רקע. הוא ביקר בכמה מקומות, אבל לא באמת ניסה לראות אותם. לא שמעתי ממנו דעה מקורית או מחשבה שלא שמעתי קודם. כשאני מדברת איתו הוא לא תורם דבר לתוכן השיחה. לא ניסיתי לשוחח איתו על מתמטיקה, ה- forte שלו, מסתבר, אבל לא נראה שאחלץ ממנו יותר מדי – נער מתבגר טיפוסי: שתקן, עצור רגשית, עיוור לעצמו, קל להפעלה.

 

 

צריך לעצור כל הזמן כדי לתקן את א' בנוגע לתרגיל. שוב ושוב היא שוכחת לדבר אל הלביאה בלשון נקבה. חוט המחשבה שלי ניתק כל פעם מחדש כשאני צריכה לתקן את ה-'נתר ס' ו'ארצה ס' לטובת 'נתרי ליה' ו-'ארצה ליה'. א' לא מבינה או פשוט נסחפת אל תבניות קודמות. היא כל הזמן מפצירה בי שאתיר לה לעבור לדרגת הכאב הבאה בהצלפותיה...

 

 

   גם מנעד הרגשות של הנבדק נטול ייחוד. הוא לא באמת מסוגל לנסח את עולמו הפנימי. כשהוא עושה זאת, אין אצלו גוונים, צללים או עמימויות. הוא "אוהב" או "שונא" או "אוהב יותר" או "אוהב מאוד". דלות ביטוי מייאשת – כאילו שהעולם הרגשי שלו הוא אוסף קוביות תחומות על כוננית פנימית והוא נותן להם שם. 

 

[חמש שורות הושמטו.

.

.

.

.]

 

 

ההבדל הוא העוצמה, מידת ההתמסרות, הנתינה הלא מידתית. הוא התחיל בהערצה אלי. בכך הייתי מורגלת, ולא ציפיתי ליותר מזה. חשבתי לעצב אותו מחדש מתוך מצב זה ותו לא. תחילה ייחסתי את נכונותו להיות מושפל עוד ועוד להערצה זו בלבד. גם לא התרגשתי במיוחד שהוא דיבר על אהבה – הרי גברים (לא כל שכן נערים) מבלבלים בין אהבה לבין סגידה כל הזמן, וזה חלק ממה שאני רוצה לשנות.

 

אבל מה שלא הייתי מוכנה אליו הוא העומק. כאילו שאין שם רצפה. הוא אוהב ללא תנאי, כמו כלב – ובמובן מסויים, הפכתי אותו לכלב – אבל עם כל הטווח של אהבה אנושית. אין אצלו סייגים. האהבה שלו חצתה גבולות של כבוד, של סיבולת, של ציפייה להדדיות. אני משוכנעת שלו אבקש ממנו להרוג את עצמו עבורי ואם הוא יחשוב שיש בכך צורך, הוא יעשה זאת ללא היסוס. במובן מסוים, הוא כבר עשה זאת...

 

ההתמסרות המוחלטת הזו שלו נוגעת בי.

 

השאלה היא פחות מה שקורה אצלו, ומדוע אני מגיבה לזה. ומדוע כך??? אני משוכנעת שזו לא רק העוצמה. אהבו אותי באופן נואש בעבר. מה ששונה הוא הכוח הברור שיש לי עליו. האכזריות שהוא מיילד מתוכי, העונג שאני חשה כשאני מכאיבה לו. כשאני מייסרת אותו, וכשהוא מביט אלי דרך המבט החום – החום הזה שלו מתחתית השאול החדשה שהשלכתי אותו לתוכה.

 

כך למשל...

 

[ארבע שורות הושמטו כאן.

.

.

.]

 

     ברגעים הללו הסיפוק המר-מתוק שבהתעללות בו חובר למעיין חום כלפיו. ברגעים כאלו אני רוצה לחבק אותו, להיכנס איתו אל מתחת לשמיכה בעירום, ללטף את גופו, לנשק אותו... הצורך שלי לגרום לו לבכות גובר עלי, והופך ליומיומי – אולי בגלל שהמגע היחיד עם גופו שהתרתי לעצמי הם דמעותיו על כפות רגלי...

 

    הניסיון לשלב את א' בניסוי כדי לעצור את התהליך הזה, לא צלח – לפחות לא בינתיים. להפך, כשהיא נוגעת בו או מכאיבה לו, אני נעה בין תחושות של הנאה מההשפלה הפומבית שלו, לדאגה, ומשם לקנאה, ולזעם על א' (שמתגלה כמרשעת של ממש – הרגע, למשל, הייתי צריכה לעצור את הכתיבה משום שהיא הצליפה בו בדרגה שמונה וניסתה להסתיר זאת ממני).

 

      בדיתי קודם סיפור על כך שאני צריכה לנסוע לכמה ימים... אולי הניתוק ממנו יעזור לי למצוא שוב איזון...

אני הורסת במו ידי עבודת הכנה אדירה בגלל שמשהו בי מגיב לנבדק וחותר תחת האובייקטיביות של הניסוי הזה (קודם טעיתי שסיפרתי לשניהם על אבא שלי. מזל שלפחות הצלחתי לא לומר דבר על הדוד שלי...).

 

 

***

 

 

דרגת כאב – גבוהה: להתבונן בא' עכשיו מאמנת אותו בחישוקים ומצליפה בו כשאני לא עושה זאת בעצמי, מייסר אותי.

 

דרגת התמסרות – גבוהה: אני מתקשה לחשוב על הימים הקרובים כשלא אהיה לידו.

 

דרגת גירוי – גבוהה: כל צווחת כאב שלו מעוררת אצלי תשוקה. כאילו שחיישני הכאב שלו מחוברים לחיישני העונג אצלי. ברגע זה למשל, א' בדיוק הצליפה פעמיים במותן שלו, אזור רגיש במיוחד אצל א.מ.3, וצמרמורת מהנה עברה בי. אני עוסקת ללא הרף בניסיון להסתיר מא' ומהנבדק את הגירוי שלי. ברור לי שלא אצליח בכך לאורך זמן.

 

איום קיומי – סכנה ממשית: עתיד הקשר בין ז'אן פול לביני לוט בערפל. האכזריות שנוצרה בי שינתה אותי לגמרי. אני חשה שאני הופכת לאדם אחר, ואני לא מרגישה שאוכל לחזור למי שהייתי. אני גם לא רואה שום עתיד לקשר בין א.מ.3 לביני. סף הגירוי שלי רק עולה. אני מנסה לפגוע בו עוד ועוד ובצורה יותר ויותר קשה. תוך חודש איתו, כבר סיכנתי את חייו. מה יתרחש אחרי שלושה חודשים?  

 

     ברגע זה, למשל, הוא זוחל על הרצפה מול א', שמצליפה ובועטת בו במגפיה אחרי שנכשל (שוב) לזנק דרך החישוק השני מבלי לגעת בדפנות החישוק. הוא מתחנן שהיא תחדל, אבל א' ממשיכה בחדווה. קול ברור ומובחן בי זועק יחד איתו, רוצה שכל זה יפסק. אבל משהו חזק מהקול החומל הזה תובע דווקא את ההיפך: שא' תכאיב לנבדק יותר, הרבה יותר.

 

    ממש עכשיו, א' מביטה בי בחיוך ניצחון כשליה מתפלשת בין מגפיה ומתחננת שתפסיק. היא מנצלת את הרגע בו ליה לא רואה אותה, ובתנועת כף יד שואלת היא מבקשת ממני להורות לה אם להמשיך או לחדול. פיתחנו סימן מוסכם עבור נקודות התלבטות כאלו שלה: תנועת האגודל של הקיסרים הרומיים בזירה – אגודל מופנה כלפי מעלה, משמעו חנינה, מטה, המשך העונש.

 

למרות הרצון העז שמדרבן אותי לרוץ לליה ולחבק ולנחם אותה, אני מפנה את אגודלי מטה, ומאשרת לא' להמשיך. א' לא זקוקה להרבה מעבר לזה. היא מחזירה לי חיוך, ובעליצות שהיא לא מנסה לכבוש, היא מחדשת את מטר ההצלפות על פרוותה הפצועה של ליה, שמיללת ונאחזת במגפיה בתחינה...

 

 

 

לפני 6 שנים. 7 במאי 2018 בשעה 3:55

בחוות הרכיבה (26) 

 

 

לספר או לא לספר? זאת השאלה.

 

האם תעריכו אותי יותר אם אספר לכם על מה שאירן עוללה לי במשך שלושת הימים הבאים כשאליענה לא הייתה, או אם דווקא אעבור עליהם בשתיקה?

 

    שאספר לכם כיצד אירן איבדה שליטה, שלמרות שנשבעה שכל הצלפותיה לא יעברו את דרגה חמש, היא הגיעה גם הגיעה לשמונה ואפילו לתשע? שאספר לכם כיצד, בדיוק כמו אליענה, גם אירן גילתה שהיא מפיקה הנאה רבה יותר מייסורים נפשיים שלי על פני כאב גופני? שאספר על האופן בו אירן כפתה עלי את עצמה, דרך נשיקות שגרמו לי לחוש שאני בוגד באליענה?  האמת, לא ממש בא לי...

 

אבל אחלוק אתכם רגע אחד מכל זה, כדי שתרדו לעומק רשעותה...

 

זה היה ביום השני שהייתי רק אתה. היא הייתה אמורה לאמן אותי לקראת 'צומח', באופן (שאולי) אסביר בהמשך, וזאת על פי תכנית שאליענה הכינה. כל זה התרחש בבקתה שלי, שלצורך העניין הפכה להיות ממלכה של אירן.

 

רק אחרי מספר שעות בבקתה, היא פתאום הבחינה בתמונה הממוסגרת שניצבה על הארונית שליד מיטתי.

 

"רגע... מי מצולם שם? אני לא מאמינה! הייתי בטוחה שזה אתה! וואו!!! איזה מדהימה היא! מה, היא אמרה לך לשים כאן תמונה שלה ושל ז'אן פול??? ליד המיטה שלך???? ואתה פשוט קיבלת זאת??? איזה... מרשעת... אני לא מאמינה!"

 

במהלך המונולוג הזה הייתי על שמונה מולה (אליענה העבירה לאירן את הפקודות הבסיסיות הקשורות להקשה באצבעות). גבי היה חשוף וכבר טעם את טעמו החריף של מגלבה – הפעם האמתלה הייתה שלא גזמתי די ענפים לתרגיל העץ שהיינו אמורים להכין יחדיו.

 

  כשהיא סיימה להתלהב מאכזריותה של אליענה, אירן התרווחה על מיטתי, קרסול צחור אחד מקופל מתחת למכנס ההתעמלות התכול המבריק שלבשה. כתמי זיעה קלים נימרו את גופיית ההתעמלות הלבנה שלה, וזאת מפאת המאמץ הכרוך בהצלפות הנמרצות בי קודם לכן.

 

 היא אחזה בתצלום והתעמקה בו, צחוק הפעמונים שלה מילא את החדר, דוקר אותי כמו  להקת צרעות.

 

"בוא אלי ספי. בוא שב כאן לידי" אמרה בשחוק, והצביעה על הרצפה מתחתיה, תוך שהיא עצמה ירדה לשבת על הארץ, משתמשת במיטה כבמשענת. צייתתי. התיישבתי לידה. זר שהיה מתבונן בנו מחוץ לבקתה במקרה, היה טועה לחשוב שהוא צופה בשני ידידים קרובים שמתבוננים באלבום מעניין.    

 

"באיזה חוף אתה חושב שהם היו?"

 

"לא יודע."

 

"זה נראה ... ים תיכוני. אבל לא ישראל."

 

"מה אתה אומר? טורקיה? יוון?"

 

"לא יודע."

 

"הוא לא קצת נשי, ז'אן פול?"

 

לא עניתי.

 

"ספי... אל תהיה שתקן! תביט בשפתיים שלו!"

 

ניסיתי לא להביט. ("אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי" מלמלתי בחרישיות לעצמי).

 

אירן הטתה את ראשה והביטה בי בסקרנות.

 

"מה עשית עכשיו?"

 

הסטתי את מבטי.

 

"על מה חשבת?"

 

שתיקה.

 

"תגיד לי!"

 

"אין בעיה. אם לא תגיד לי, אני אצליף בך כהוגן. עוד יותר חזק מקודם!"

 

"חשבתי ששש... שאני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי." הרגשתי שאני מסמיק כהוגן כשאמרתי זאת.

 

"מה? מה זאת אומרת?"

 

"תענה לי!"

 

הסברתי לה. היא לא הבינה מיד. הסברתי במעיין גמגום לא לגמרי מובן את כל עניין תפילת הבוקר שלי, התצלום של ז'אן פול בכיסי, החובה לדבר אל התמונה כדי למנוע מצב בו אני נוטר לו על אהבתה של אליענה, המנטרה המכאיבה-משפילה הזו, כל בוקר, תוך כריעה אל התמונה שלו ושל אליענה מחובקים כך על החוף, "אני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי."

 

כשהיא הבינה, היא נדהמה, וכשהיא צלחה את שלב התדהמה, היא התגלגלה מצחוק. דמעות זלגו מעיניה מהחידוד שבהתעללות הזו בי. היא התקשתה לדבר.

 

"אני לא מאמינה," השתנקה, "כל בוקר אתה מתפלל לתמונה של הנערה שאתה מאוהב בה מתנשקת עם החבר שלה? אתה נורמאלי?"

 

"לא."

 

"ואתה באמת קונה את זה שהיא אוהבת אותך?"

 

"כן"

 

"אידיוט"

 

לא עניתי לה.

 

"תקשיב, אפס שכמוך. אף אחת לא אוהבת מישהו ועושה לו דברים כאלה. אתה לא מבין?"

 

"את טועה."

 

"באמת? אז אולי תסביר לי מדוע, אם היא כל כך אוהבת אותך, היא עדיין אוהבת את ז'אן פול? שנינו שמענו איך היא מדברת איתו בטלפון [השיחה הטלפונית הזו התנהלה יומיים קודם, בזמן שאירן אימנה אותי בתרגיל הקרקס והמעבר בחישוקים]. שמעת איך הוא מצחיק אותה? שמעת את ה-mon cheri ו-mon amour , והנשיקות."

 

"היא אוהבת את שנינו". אמרתי ועיניי נמלאו דמעות.

 

"תקשיב, דביל, אף אחת לא אוהבת באופן מפוצל. אתה פשוט עיוור."

 

"את לא מבינה." גמגמתי.

 

"באמת? מה אני לא מבינה? תסביר לי. ובאותה הזדמנות תסביר לי כיצד, אם היא כל כך אוהבת אותך, היא משאירה אותך ככה איתי."

 

"כי היא יודעת שלא אבגוד בה."

 

"ועוד איך תבגוד בה. אני רואה מה קורה לך כשאני עושה משהו כזה..." כאן היא שלחה כף יד זריזה והחלה ללטף בין ירכי, מטפסת לאיטה מעלה. שנינו הבטנו מטה, אל התוצאה הבלתי נמנעת של ההדגמה שלה. "אתה רואה? זה רק שאלה של זמן. כל אחת יודעת זאת. בטח אליענה."

 

"תפסיקי." דרשתי, והיא משכה את ידה.

 

"וחוץ מזה, אם היא אוהבת אותך כל כך, מה פתאום היא נותנת לי להתעלל בך?"

 

"עזבי אותי כבר!" נבחתי.

 

היא השתתקה. היא שוב עיינה בתצלום. אחר כך בי. אחר כך בתצלום. כבר למדתי לזהות בעיניה את הזיק הזה – המשלב סקרנות ורוע.  

 

"תגיד ספי, אתה חושב שהם...?"

 

לא עניתי.

 

"בטוח שהם ... כבר מזמן... רואים לפי איך שהיא מתנהגת..."

 

"אתה לא יודע? היא לא אמרה לך? חשבתי שכשאוהבים חולקים הכל. מה אתה שותק?"

 

 "איך אתה חושב שהם עושים את זה? ... לדעתי, אליענה לא מאלה ששוכבות על הגב. לא. היא בטח אוהבת להיות מעליו... אולי מנשקת לו את הצוואר... ואז לאט לאט את החזה... ותן לי לחשוב אם היא... כן... כן נראה לי שהיא מתעכבת על הפטמות שלו... ואז היא יורדת עוד למטה... והיא בטח לא ישר מתחילה עם ... לא לא, היא תתחיל בליקוקים עדינים שרק ירפרפו מסביב ... ורק אז... "

 

וכל הזמן הזה אירן מביטה בי כמו טורף – וכך בדיוק הרגשתי, כמו עכביש קטן שנלכד על ידי עכבישה, שכורכת סביבו את קוריה ועומדת להמיתו בקרוב.   

 

"אתה לא חושב שזה עובד אצלם כך, ספי? מדוע אתה שותק? מה, נראה לך שזה הפוך?"

 

כאן היא לכאורה עצרה להתלבט.

 

" אתה יודע... אולי... באמת אולי אתה צודק... כן, אולי דווקא ז'אן פול הוא הפעיל יותר, הוא זה שמתחיל לנשק אותה. בצוואר. בטח. בצוואר... מי יכול להתעלם מהצוואר הגבעולי הזה שלה ואז... אולי במקום לרדת ישר לחזה, הוא מפתיע ועובר לאחורי הברך שלה... או המרפק... והיא גונחת – כי חייב להיות שהיא מגיבה אליו... ואז הוא חוזר לצוואר שלה, ואולי לשפתיים, כמו בתצלום, כי הוא צרפתי, ואומרים שלמאהבים צרפתיים יש את כל הזמן שבעולם... ואז .. ואז... מה אתה חושב שקורה אז, ספי?"

 

 היא השיבה בעצמה בקריאת ניצחון:

 

"ואז אתה אוהב אותו בכל מאודך!" קינחה ופרצה בצחוק לעג ממושך.

 

"די, די, אל תבכה... לא התכוונתי" אמרה וצחקה עוד... "באמת לא התכוונתי שתגיב כך... די... די אל תיילל ככה, ספי. אוף, אני כזו רעה. די ספי. די! ספי!!"

לפני 6 שנים. 4 במאי 2018 בשעה 5:08

בחוות הרכיבה (25) 

 

 

"עכשיו תלכי. אני עייפה." אמרה אליענה לאירן.

 

אירן קמה מהמיטה בהכנעה. הדברים שאליענה סיפרה לשנינו לפני רגעים ספורים עדיין עמדו באוויר, מכוננים רצינות אחרת, אפילו אצל אירן. אבל אצלי, מה שנבע מאליענה טלטל אותי לחלוטין. חשדתי שלמרות שהיא דיברה אל אירן, הנמען הממשי היה אני.

 

    כי משהו בהתעללויות הללו, בהשפלות, ובהכאבה הבלתי פוסקת שסבלתי מידה בשבועות האחרונים, זכה סוף סוף להקשר ולפשר. הרגשתי שאני מבין יותר את אליענה ואת הלהט המוסרי שמניע אותה. היה לי ברור שאני קורבן מבחינתה, מישהו שצריך לשלם את המחיר עבור מהפכה שחייבת להתבצע.

 

     אפילו התביישתי במניעים האנוכיים שלי להיות במחיצתה ולספוג את העינויים הללו מידה. הרי בינינו, כל מה שעניין אותי היה פשוט להיות סמוך אליה, לאהוב אותה, ולזכות בפרורי תשומת הלב שלה. היא. היא הציר עליו נע העולם שלי. היא הגלקסיה שרק בתוכה אני יכול להיות כוכב. בלעדיה הכל עבש, וכשהיא לא לידי, כל מה שאני מביט בו מאבד מיקוד.

 

    אבל מנקודת מבטה, כל ההבלים הללו שהעסיקו אותי, היו לא יותר מנרקיסיזם ריק. אני, ואני ועוד פעם אני. חלחלה לתוכי ההבנה שעבור אליענה, מה שמשנה הוא הסבל העצום שהיא מזהה מסביבה, סבל שהיא אפילו לא מסוגלת להסביר לאחרים, משום שהם בטוחים שטוב להם. היא כואבת את הזיוף של גברים ושל נשים. היא כואבת את הבדידות ואובדן החופש, וההתעללויות האינסופיות שנשים עוברות מידי גברים, גברים שבתורם אף פעם אינם מסוגלים להיות מאושרים, כי הם מהונדסים כך שלא ניתן באמת לאהוב אותם.

 

   גם הבנתי שדווקא בגלל הרגישות המופלגת הזו שלה לסבל, היא מסוגלת להכאיב לי כל כך: כל השפלה שלי, תחסוך אולי אלף השפלות בעתיד. כל הכאבה לי, תמנע המון ייסורים בעתיד. לרגע היא הפכה למעין בודהה, שיצא לעולם, גילה את הסבל, וניסה להעלימו... ואילו אני, אולי קורבן פאסיבי של כל זה, אבל צר עולמי כעולם נמלה: כל מה שמעניין אותי זה רק עצמי...

 

    גם אירן זיהתה משהו מכל זה. אבל באופן מרפרף הרבה יותר. היא הייתה הרי אורחת לרגע בסיפור המעוות שלנו. אירן לא הקריבה. אירן לא ויתרה. אבל אפילו אצלה, משהו בעליצות האכזרית הטבעית שלה נסדק מרגע שהיא קלטה את תהום הרצינות שעומדת בבסיס כל מה שאליענה עושה.

 

*

 

אבל אם אצלי הווידוי של אליענה העצים את אהבתי, אצל אירן הוא עורר עוד ועוד סקרנות.

 

"אז מדוע ספי נשאר?"

 

"ככה אני רוצה. תחזרי בערב."

 

אירן לא התווכחה. היא פסעה לדלת. אבל במקום לצאת, היא הסתובבה והתקרבה אלינו שוב.

 

    היינו באותו מצב: אני שכוב על בטני עם רטיות מי המלח הצורבות על פצעי ההצלפות על גבי ועל ירכי, אוחז עדיין בפינות המזרן, ואליענה על הרצפה מולי, ברכיה הבוהקות אסופות אליה.

 

"את יודעת משהו? אני לא קונה את זה."

 

זוג עיניים ירוקות-אפורות הישיר אל אירן מבט.

 

"אני לא קונה את זה, כי אני ראיתי אותך איתו אתמול והיום. את ממש לא נראית לי כמו מישהי שמענה מתוך אילוץ."

 

אליענה לא השיבה.

 

"את נהנית מזה. ברור לי שאת נהנית מזה לא פחות ממני. כשהצלפתי בו קודם, כשהכרחת אותו לאכול מכף הרגל שלי, כשהצמדת אליו את הבד עם המלח והוא צווח ככה, כשגרמת לו לבכות מכך שאת נוטשת אותו לכמה ימים, אני ראיתי אותך."

 

שתיקה.

 

"לא רק אני צחקתי. אליענה. לא רק אני מגורה מזה. אני ממש לא המפלצת היחידה כאן..."

 

הבטתי באליענה. היא הייתה קרובה אלי כל כך. פניה לא זעו. היא השפילה לרגע את עיניה, שהסגירו תנועה קדחתנית. לא חשבתי שאירן חידשה לה משהו. אבל היה במבט מן החוץ שמזהה את הרשעות שלה, כוח שהצליח להפעיל אותה.

 

היא הישירה מבטה לאירן ובשלווה גמורה אמרה:

 

"את צודקת לגמרי."

 

"במה אני צודקת?"

 

אליענה היססה מעט, בוחרת את מילותיה.

 

"כשהתחלתי את הניסוי, חשבתי שאני בודקת רק אותו – אם אפשר או אי אפשר לשנות אותו. אבל עכשיו אני יודעת שהמחקר הזה הוא גם עלי. כי כשאני עושה את זה," כאן ידה נשלחה בפתאומיות עמוק לגבי, צובטת תוך סיבוב חד את העור המיוסר שמתחת לשכמי דרך חיתול הבד ובאופן זה מפיקה ממני זעקת כאב איומה, "אני לא רק בוחנת אותו, אלא גם אותי ." מבטה לא מש מעיניה של אירן תוך הצרחה הזו שלי.

 

קולה הפך להיות חרישי עוד יותר:  

 

"וברור לי שהמחקר הזה הפך אותי לאכזרית באמת." הצביטה הפכה להיות כואבת עוד יותר, ביחס הפוך לקולה שרפה.

 

היבבות שלי לא השפיעו עליה. תוך כדי כך שהיא ממשיכה להביט רק באירן, היא אמרה: "כי הייתי אמורה להרגיש חמלה כלפיו ברגע כזה, כשכואב לו כל כך, נכון? אבל אני יודעת שאם עכשיו, דווקא עכשיו, אני עושה לו דווקא את זה" כאן סובבה בחדות את אצבעות ידה הצובטות לכיוון השני, מחלצת ממני צווחת כאב עוד יותר חזקה מקודמתה, "אני מפיקה מכך עונג, עונג עמוק, בדיוק כמו שאמרת – ששש..  חמודון אתה לא יכול לצעוק ככה, ישמעו אותך". רק כשהגיעה לחלק אחרון זה, היא פנתה אלי. "בטח... בטח... שכואב לך... bebe היה בטוח שסיימנו עם הדבר הכי כואב קודם, ואז פתאום, פתאום גם זה קרה ל- pauvre bebe"

 

וכשיבבותיי שככו מעט, אמרה:

 

"את מבינה, אירן, אחת המסקנות המערערות ביותר של המחקר שלי, היא לא רק שאפשר לגרום למישהו לזהות בין התעללות בו לבין אהבה כלפיו, אלא גם להפך: המתעללת גם היא מתחילה לאהוב דרך אכזריותה, אכזריות שנולדת מתוך תמורה שהקורבן מחולל בה."

 

היא חייכה אלי גונח בכאב בלתי נתפס מולה, מתפתל תחת אצבעותיה שדייקו לסחוט ייסורי תופת מתוך מקלעת עצבית כלשהי.

 

"נעים לי עכשיו." אמרה חרישית. "נעים לי כל כך."

 

ואז אל אירן:

 

"בפילוסופיה קוראים לזה 'הדיאלקטיקה של האדון והעבד': האדון יוצר את העבד, אבל גם העבד יוצר את האדון. שניהם תלויים זה בזה ומדרבנים זה את זה להפוך להיות מה שהם."

 

שתיקה, למעט אנקות הכאב שלי.

 

"אוף. התעייפתי." אמרה אליענה והרפתה את צביטתה בחיתול. "את מרוצה? יש לך עוד שאלות? כן, ספי הפך אותי למשהו דומה לאבא שלי. אני שונאת את זה, אבל חייבת להמשיך."

 

"אז את מודה שצדקתי? חייכה אירן בניצחון.

 

"אל תחמיאי לעצמך. אנחנו עדיין שונות."

 

"במה?"

 

"אני השתניתי והפכתי להיות כמו אבא שלי. אבל את היית כמו אבא שלי מלכתחילה."

 

אירן לא השיבה.

 

"אני גם חושבת שזו בעיה. את לא."

 

"עכשיו עופי מכאן!"

 

הפעם אירן צייתה וחמקה במהירות מהבקתה, סוגרת את הדלת בשקט מאחוריה, כאילו מנסה להסתיר את נסיגתה.

 

 

*

 

אליענה המשיכה לשבת עוד כמה רגעים מולי. מבטה שוב הופנה לארץ. גלי הכאב מגבי לא שככו, כי הצביטה החדירה את המלח אל עומק השריטות שהותיר מגלבה של אירן. אך למרות הצריבה העזה, כמהתי לשלוח ידי וללטף את שערה השחור. אף פעם לא הרגשתי צורך עז כל כך לנחם מישהו.

 

היה לי ברור שמשהו בנוכחותי נחוץ לה ברגעים הללו. הייתה סיבה לכך שלא סולקתי מכאן.

 

היא קמה מהרצפה, ונעה בחדר באי שקט. אליענה תמיד הייתה מטרתית וחדה. ללכת ולחזור, לשבת ולקום – מין כאוס פנימי כזה, לא אפיין אותה. היא חזרה למיטה, הסירה ממני את רטיות מי המלח והשליכה אותן בכעס חזרה לגיגית. כשהיא חזרה, היא פרסה על גופי החשוף שמיכה דקה, והידקה אותה אלי בכפותיה. לא זזתי, מתמסר למגעה דרך הבד.

 

היא התיישבה על המיטה לידי בגבה אלי.

 

הבטתי בגווה התמיר, בכתפיה. הבחנתי שהן רועדות.

 

כמו מעצמה נשלחה ידי אל זרועה. ליטפתי את זרועה, שנרתעה ממגעי. היא הביטה מטה בבהילות, אבל נרגעה כשראתה שידי נוגעת בה רק מבעד לשמיכה, כמו דרך כפפת ענק, ושאני מקפיד על כך שלא אגע בה ישירות. עיניה היו לחות.

 

בתעוזה שלא ידעתי שיש בי, ליטפתי כך את זרועה, פעם ועוד פעם. היא הניחה לי לעשות זאת. ידי טיפסה מעלה אל כתפה. אז, משתמש בשמיכה כמו מסך חוצץ, משכתי אותה אלי. גבה צמוד לחזי ומופרד ממנו דרך מחיצת הבד הדקיקה, חיץ שבלעדיו כל זה לא היה מותר. כך חיבקתי את גופה הדק, המתייפח.

 

אספתי אותה אלי. לראשונה בחיי בכיתי עבור אדם אחר.

 

 

לפני 6 שנים. 1 במאי 2018 בשעה 10:29

בחוות הרכיבה (24) 

 

 

 

 

וכשאירן הניחה את רטיית המלח-חומץ השנייה על ירכי האחוריות, מקפידה ליישר בעדינות את קפלי הבד הלח להחליקו בתנועת ליטוף אל תוך הצלקות האדמדמות שהצלפותיה הותירו על עורי, וכשגל הצריבה האיומה הנוסף שטף את כל מחשבותיי, מאלץ אותי לנשוך שוב את נעל ההתעמלות התחובה עמוק בפי—וזאת כדי שזעקותיי לא יפרצו מקירות החדר, אל שאר דיירי חוות הרכיבה, אל דיירי העיר הסמוכה, אל הוריי—לא יכולתי עוד לרסן את גופי. אצבעותיי המשיכו לאחוז בפינות המזרן, אבל פלג גופי התחתון ניסה להימלט ממגע הבד השורף.

 

התפתלויותיי שעשעו את אירן: "תראי איך הוא מנסה להתחמק, ולהפיל את הרטייה."

 

"אז למדי אותו שזה לא יעזור לו." הורתה אליענה בשלווה.

 

אירן הסירה את הרטייה, ושמעתי אותה מחזירה אותה למי המלח, לספוג עוד מהחומר האיום. סחיטה מהירה, ואז הנחה חוזרת של חיתול הבד על פצעיי.

 

הפעם, כשהתחלתי להתפתל, אירן הצמידה בכפות ידיה את הרטייה לפצעי. "נסה לברוח. נסה!" לעגה לי במין נועם ילדי, בעודה מהדקת עוד את הבד, ומחלצת ממני זעקות נוספות. "נסה יותר! קדימה! אתה לא מנסה מספיק!" צחקה, בעודי מאבד שליטה על רגלי שמנסות להתרחק מידיה הנוראות.

 

משהו בכל זה היסב הנאה גם לאליענה שישבה לידי, ושילבה שוב את רגליה. "ספי," התלוננה, "אתה מציף את הנעל שלי ברוק. כבר ביקשתי שתפסיק!" אמרה, גוררת תגובות משועשעות מאירן. "ואת, עצרי רגע." אמרה לאירן, שצייתה מיד.

 

"תשכבי כאן, לצידו." הורתה לה.

 

"ככה?"

 

"כן".

 

"עכשיו נחמי אותו." אמרה לאירן ברגע שזו נשכבה סמוך אלי.

 

"מה?"

 

"תראי לו שהיד שמכאיבה היא גם היד שמנחמת. נסי..." תוך שהיא אמרה זאת, אליענה ירדה מכיסאה, והתיישבה ישיבה מזרחית על הרצפה מולי. פניה הנפלאות היו קרובות לפני. רגליה השזופות היו משולבות מתחתיי. מבטה נעוץ בעיניי.

 

אירן ליטפה את ראשי, ואת עורפי. תנועותיה היו מהוססות תחילה.

 

"דברי איתו." הדריכה אותה אליענה. "והוא ישיב לך." אמרה, והוציאה את נעלה מפי.

 

אירן חיפשה מה לומר לי.

 

"כואב לך מסכנון?" שאלה תוך כדי ליטוף. אליענה הנהנה לכיוונה, מאשרת.

 

"כן." השבתי, קולי צרוד מזעקותיי קודם.

 

"אירן הכאיבה לך נורא, נכון?"

 

"כן. כן."

 

"אני יודעת. אני יודעת. אירן לא רצתה להכאיב לך כל כך." הרגשתי את אצבעותיה מרפרפות על גבי. "פשוט, היה צריך עונש. אתה מבין, נכון?"

 

את הנימה של דיבור לילד היא העתיקה מאליענה.

 

"אתה לא כועס, נכון מסכנון?"

 

"ל..לא..." גמגמתי, מתמסר לליטופיה.

 

"אתה הרי יודע כמה מצער אותי כשאתה סובל ככה..." אמרה ונישקה ברוך את עפעפיי.

 

ובעודי עוצם את עיני ומאפשר לעורי לשתות את מגע המשי של שפתיה אחרי העינוי שעברתי, משהו בקרבה אל עיניי שתל יוזמה נוראית חדשה במוחה האכזר של אירן, וזאת דווקא כשהיא (לכאורה) ניסתה לכאוב איתי.

 

"תגידי," נפנתה בחדות לאליענה, "את חושבת שאפשר לגרום לו כך לבכות, עם מי המלח זאת אומרת?" המעבר הקיצוני כל כך מדאגה לסקרנות קרה כל כך, הפתיע אפילו את אליענה.

 

"לא." פסקה. "ספי לא בוכה מכאב גופני."

 

"אז ממה?" שאלה המרשעת היפה שלצידי, לא מפסיקה ללטף את גבי.

 

"רוצה לראות?"

 

"מאוד!"

 

"טוב."

 

כאן אליענה המתינה מעט, גם אחרי שלכדה את עיני המיוסרות בעיניה המהפנטות, הקרובות כל כך, ומזמינות אותי להביט במאבק של החום והירוק שניטש בין עורה לעיניה.

 

"ספי?" אמרה חרישית, מניחה לי להביט אל תוך הירוק-ירוק הזה.

 

כוח עצמאי התעורר בי. הייתי נחוש שלא לבכות. לא משנה מה ייאמר לי עכשיו. סירבתי לאפשר לה להפוך אותי לצפוי מראש כל כך עבורה, כאילו שהיא יכולה לנחש במדויק כיצד אגיב. עם זאת, עיני כבר החלו להיות מוצפות בדמעות, חוששות ממה שהיא עומדת לומר. הן כאילו צייתו לה מראש, במסלול שעוקף את תודעתי.

 

"ספי, תקשיב לי." הרגשתי את הבל פיה על שפתי. לא. לא רציתי להקשיב לה...

 

"ספי, מחר אני עוזבת." שתי דמעות ענק נשרו מעיני על קרסוליה השלובים תחתי. "אבל... אל תפחד," אמרה, ומשכה אליה את ברכיה, כך שדמעותיי יפלו על כפות רגליה בלבד, "זה יהיה רק לשלושה ימים." דמעותיי החלו לטפטף, מתעלמות מאותה נחישות קש שניסיתי לאמץ.

 

 "אני מצטערת. זו קרובת משפחה שהבטחתי מזמן לבקר." משכתי באפי. "אבל בינתיים לא תהיה לבד." יבבת בכי נמלטה מפי. "אתה לא תהיה לבד!" חזרה ביתר תוקף, "אירן תשמור עליך עבורי. בסדר mon petite?" יבבתי שוב, "תבטיח שתתנהג יפה, ושתתייחס אליה כמו שאתה חושב שהייתי רוצה. בסדר?  אירן תתקדם איתך בעבודה על 'חי' וגם קצת על 'צומח', כדי שלא נתעכב במחקר."

 

ויתרתי על הניסיון להאבק בדמעות שנושרות על כפות רגליה היפות.

 

"טוב?"

 

הנהנתי.

 

 "אתה מבטיח?"

 

הנהנתי שוב.

 

"אתה מתוק כל כך."

 

אירן לא התאפקה: "וואו, אליענה. את פשוט מנגנת עליו. כמו על פסנתר."

 

אליענה לא הגיבה למחמאה. "פסנתר?" היא הרצינה ואמרה לאירן: "נשקי אותו, לטפי אותו, נחמי אותו!"

 

אירן צייתה. נישקה את לחיי בעדינות וליטפה את עורפי, אבל אז נפנתה שוב לאליענה.

 

"בעצם, מדוע את לא מנשקת או מלטפת אותו?"

 

"אני לא נוגעת בו."

 

"את רוצה?"

 

"מאוד."

 

"את רוצה בגלל שאת ברצינות אוהבת אותו?"

 

"כן."

 

"אני לגמרי לא מבינה אותך. אם את אוהבת אותו, למה את מכאיבה לו ככה? למה את נותנת לי לגעת בו ככה? ולמה את לא מנשקת אותו אם את רוצה?"

 

אליענה לא השיבה

 

"בגלל המחקר הזה?"

 

אליענה הנהנה.

 

"את לא נורמלית. אני באמת לא מבינה, אליענה, תסבירי לי: את מתעללת בעצמך ובו בגלל איזה עבודה סתומה שאת צריכה להגיש באוניברסיטה???"

 

שתיקה.

 

"תעני לי."

 

"בבקשה תעני לי."

 

"'עבודה לאוניברסיטה'?" אליענה הביטה בה בקור. "זה מה שאת חושבת שאני עושה? 'עבודה לאוניברסיטה'?"

 

"זה... זה מה שאמרת לי?" נבהלה אירן מהתעוזה שעטתה על עצמה לפני רגע.

 

"המחקר שלי יוגש באוניברסיטה. אבל זה רק פורמאלי. המטרה של המחקר הזה היא לא להשלים חובות הגשה לתואר. את באמת חושבת שכל זה מעניין אותי בכלל?"

 

"אז מה מעניין אותך? למה את עושה את המחקר הזה?"

 

אליענה לא השיבה מיד.

 

"אני רוצה לשנות את העולם."

 

אירן שתקה. האוויר בחדר נעשה סמיך. שנינו ידענו שאליענה מיד תמשיך. התבוננתי בדמעות שלי שנקוו כך על קימורי כפות רגליה של אליענה. באצבע כף ידה, אליענה טבלה בדמעות כמו במין קסת דיו, ומשכה חוטים זעירים על גב כף רגלה.

 

מבחוץ נשמע ציוץ של ציפור. ציוץ מרוחק יותר השיב לה. צהלה מרוחקת נשמעה מאחת האורוות. אליענה המשיכה.

 

"את יודעת מה זיכרון הילדות הראשון שלי?" היא לא המתינה לתשובה, "אימא שלי מגישה לאבא שלי כוס תה, ושתי עוגיות מסודרות בצלוחית לצד הספל." היא המשיכה לשרטט את ציור הדמעות שהתהווה על כף רגלה.

 

"את בטח שואלת את עצמך מדוע לכל הרוחות אני זוכרת משהו יומיומי כל כך, נכון? אז אסביר לך: כי כמה דקות קודם לכן, אבא שלי נתן לה אגרוף. שניים בעצם. אחד בשכם, והשני בצלעות."

 

היה משהו מנוכר ומרוחק באופן בו היא תיארה זאת. כאילו שהיא מתארת עיר שביקרה בה.

"את מבינה, אירן, אבא שלי הקפיד לא להכות אותה במקומות שמותירים סימן. בכל זאת, פרופסור מוערך..."

 

שום דבר בחדר לא זז.

 

"זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היכה אותה. רק שהפעם הזו, לראשונה, זה התרחש מולי. הייתי בת שלוש. אולי ארבע."

 

מבטה של אליענה איבד מיקוד. היא כאילו עברה למקום אחר.

 

"שנים ראיתי אותו עושה לה את זה: צביטות, בעיטות, חבטות, אגרופים, סטירות... הבן זונה... והיא, כמו כלב מוכה, חוזרת אליו פעם אחר פעם כדי לטפל בו, כדי לנחם אותו, את המפלצת האנוכית הזאת... והייתי שומעת אותה בוכה, ומנסה להעמיד פנים מולי, וגרוע יותר מהמכות, היו ההתעללויות שלו, הבגידות שלו, הלעג המצמית שלו בכל פעם שהיא אמרה משהו שהתקרב לדעה..."

 

"וואו..." פלטה אירן.

 

"ואפילו שהוא מת מהתקף לב, ששמחתי כל כך שהרשע הזה קיבל—למרות שהפתיע אותי שבכלל יש לו לב—האומללה המשיכה לפקוד את קברו, ולהקיף את עצמה בתמונות שלו, מסתירה מכל העולם מי ומה הוא היה..."

 

דממה.

 

"את מבינה שמה שאני זוכרת זה לא את המכה, אלא את התה?"

 

שקט.

 

"איך מישהי נשארת במקום כזה? איך מישהי משפילה את עצמה עוד יותר אחרי שהכאיבו לה כך? ... כוס תה היא הגישה לו ... לזבל הזה... עם עוגיות... "

 

לא ניסינו להשיב לה.

 

"ואז שמתי לב שאלו תמיד נשים. תמיד נשים שמתאהבות באיזה אפס, שמתעלל בהן עוד ועוד והן רק מתרפסות מולו עוד ועוד..."

 

"את חושבת שזה מולד או שגרמו לנו להיות ככה?"

 

"לא יודעת." השיבה אירן, "איך אפשר בכלל לדעת משהו כזה?" ואז הוסיפה, "אבל למה שזה יהיה מולד?"

 

"זה בדיוק מה שדה-בובואר שאלה." אמרה אליענה. "היא טענה שבונים אותנו הנשים באופן כזה. שהיתנו אותו לזהות השפלה בתור אהבה. בתור תשוקה."

 

אירן ניסתה להבין. "לא נשמע לי." ניסתה להסתייג, "אם מישהו יכה אותי אני אעיף אותו לכל הרוחות."

 

"ומה אם מישהו יהפוך אותך לחפץ?"

 

"שינסה. אני רוצה לראות!"

 

"הוא לא צריך. את עושה זאת לעצמך."

 

"מה פתאום?"

 

"תראי אותך. השיער שלך. האיפור שלך. הלבוש שלך."

 

"מה איתם?"

 

"את לא מרגישה קצת... קצת כמו בובה?"

 

"לא."

 

"אבל את כן. וכשנערים רוצים אותך כי את מתאימה יותר לבובה שהם רוצים, את מרגישה מוחמאת. לא?"

 

"את מגזימה."

 

"ולא רק את הונדסת כך – זה גם הם. אבל הם אפילו אומללים יותר."

 

"למה?"

 

"כי הם לא מסוגלים לאהוב. כשהם הופכים אותך לחפץ, הם לא מאפשרים לך להיות שום דבר אחר. האהבה שלך אליהם היא משהו שהם לא מסוגלים באמת לקבל."

 

"הם בכלל לא נראים לי אומללים".

 

"הם ועוד איך אומללים. אי אפשר לאהוב אותם. הם כופים עליך לשחק בתאטרון פנימי שלהם. אין לך סיכוי להתמיד בכך לאורך זמן. וכשלא תצליחי, הם יבוזו לך או ישפילו אותך או יבגדו בך או יגרמו לך לשנוא את עצמך, או יביטו בך כאילו את אוויר, או יהנהנו כשאת מדברת אבל לא ישמעו מילה."

 

אירן לא השיבה.

 

"את מבינה שאת אף פעם לא תהיי מאושרת לאורך זמן, בגלל האופן שאנחנו מיוצרות כנשים, ובגלל האופן בו הם מיוצרים כגברים."

 

"אז... אז מה שאת מנסה לעשות..." התחילה אירן ואליענה המשיכה אותה, "מה שאני מנסה להראות הוא שאפשר ליצור מבנה רגשי אצל גבר שזהה לזה שדה-בובואר זיהתה אצל נשים. אם אדגים זאת על אדם אחד בצורה משכנעת ועמוקה, ועוד על גבר, אספק תמיכה של ממש לרעיון שהנדסת אנוש קולקטיבית נערכה על נשים. אם אפשר על אחד, אפשר גם על כמה. ברור, לא?"

 

אירן שתקה.

 

"בגלל זה ספי ואני סובלים כך. זו לא 'עבודה לאוניברסיטה'. זה עליך. זה עלי. זה על אימא שלי. זה כנראה גם על אימא שלך. זה גם קצת עליהם, על בועות הקרח בהן הם חיים, האיגלו שהסתומים האלה חושבים שהוא האושר שלהם..."

 

 זה לא היה הדיבור המחקרי-מדעי שלה. זה היה דיבור האמת שלה, הדיבור של הקרביים, הדיבור שמגיח מהמקום בו יצר, רגש, ושכל מתחברים.

 

"אני לא בובה." אמרה אירן.

 

אליענה חייכה ולא אמרה דבר.

 

"מה?" שאלה אירן.

 

"ידעתי שתגידי את זה."

 

לפני 6 שנים. 29 באפריל 2018 בשעה 14:31

בחוות הרכיבה (23) 

 

 

 

"מה זאת אומרת 'אהבה'? את מי הוא אוהב? אותנו?" אירן ניסתה להבין.

 

"לא אותנו, חמודה, אותי. צר לי, אבל אותך אירן, ספי לא באמת רואה."

 

השתררה שתיקה ארוכה.

 

"וזה לא בגלל שאת לא יפה או משהו כזה. את הרבה יותר יפה ממני. אבל ספי לא ממש מבחין בזה." אליענה הסבירה זאת ללא שמץ תחושת עליונות מצידה כלפי אירן. לאחר היסוס מסוים, היא הוסיפה:

 

"חוץ מזה, לא דיברתי רק על האהבה שלו."

 

"אז על איזו אהבה?" שאלה אירן. "שלך???"

 

דממה.

 

"אני לא מאמינה לך. איך את יכולה לאהוב משהו כזה? תראי אותו... מייבב מהצלפות של שתי נערות ולא עושה דבר כדי לעצור אותנו. עבד שמצחצח מגפיים ומוכן שנתייחס אליו כמו למין חיה בזויה שאוכלת מקערה על הרצפה מתחתינו ומוכנה ללקק גלידה מכפות רגליים. הוא אפס. הוא עלוב לגמרי. איך את מסוגלת להרגיש משהו כלפיו?"

 

האמירות של אירן הכאיבו לי. לפחות כמו ההצלפות שלה.

 

אליענה לא השיבה. היא לגמה שוב מהקפה שלה.

 

"עזבי את זה... אני לא חושבת שתביני."

 

"נסי אותי."

 

עוד לגימת קפה.

 

"טוב."

 

ושוב, שתיקה ארוכה.

 

"מה שאת תופסת בתור חולשה שלו, זה בעצם כוח. המון כוח... בכל פעם שהוא מושפל, או שכואב לו, הוא בוחר להישאר כאן. איתי. כל בחירה כזו היא מחווה שלו אלי. את מבינה? לא... ידעתי שלא..." מלמלה בייאוש.

 

היא ניסתה שוב:

 

"תחשבי על זה כך: את לא מצליפה בו, הוא נותן לך להצליף בו, את לא משפילה אותו, הוא נותן לך להשפיל אותו. כל מה שמתרחש כאן, הכל, מגיע ממנו. הוא נותן לך, בעצם לי, כל הזמן. הוא לא מפסיק להעניק. לא משנה כמה אני מנסה למצוא מתחת לאדמה דרכים חדשות להתעלל בו, הוא ממשיך לתת ולתת."

 

היא עצרה לרגע.

 

"אף פעם לא אהבו אותי כך. אף פעם לא יאהבו אותי כך... קראת לו 'אפס'... את לא מבינה כלום. הגברים שהתאהבו בי עד עכשיו, ותאמיני לי, היו לא מעט, לא מתקרבים לעוצמות של האפס הזה. והוא רק בן שש עשרה. הנפש שלו עוד תצמח..."

 

אירן לא השיבה. אני לא העזתי לעפעף. מילותיה היו כמו גשם במדבר שאליו נזרקתי. גבי וירכי מיוסרות כל כך מההצלפות הנוראיות ברגעים הקודמים. הדיבור של הנערות עלי קודם לכן, כאילו כלל איני נמצא שם. האכזריות. הקור. הניצול. ופתאום דיבור האהבה הזה שלה...

 

"תראי, למשל, את זה." אמרה אליענה וקמה מכיסאה. שמעתי אותה מתרחקת. דלת ארון נפתחת. משהו נשלף. כלי מפלסטיק. רשרוש. ברז נפתח. ממלא קערה... התחלתי לרעוד בכל גופי.

 

ידעתי, ידעתי מה עומד להגיע...

 

"מה את עושה?" הסתקרנה אירן.

 

"מיד תראי." השיבה אליענה.

 

אני כבר ניחשתי. את היחס המושלם בין מים, מלח גס וחומץ, אליענה גילתה בשבוע שעבדנו על 'דיאבולו' ו'בוטן'. צרחות הכאב שלי כשהיא הניחה את חיתול הבד הלבן הספוג במי המלח על אשכי ששופשפו עד אדמומיות במברשת גסה היו נוראיות מדי, אפילו עבורה. לא חשבתי שהיא אי פעם תחזור להשתמש ברטייה הלחה האיומה הזו.

 

שמעתי אותה מתקרבת, המים משקשקים בגיגית שהיא הכינה.

 

"בואי. שבי כאן." אמרה, והצביעה על הרצפה מולי.

 

אירן צייתה, והתיישבה על הארץ. פניה היו בגובה פני.

 

"תתקרבי אליו עוד."

 

פניה של אירן היו בדיוק מולי. עיני השקד שלה מביטות אל תוכי. אנקת ציפייה לא רצונית נמלטה מגרוני.

 

"פה גדול..." הורתה לי אליענה, כמו לילד שמאכילים אותו.

פערתי את פי. הכרתי כבר את ההמשך.

 

אליענה כופפה את ברכה ורגלה, ובתנועה אחת הסירה אחת מנעלי ההתעמלות שלה. בן רגע נעל ההתעמלות הייתה תחובה עמוק בין שיני.

 

כעת שמעתי את המים בגיגית. אליענה שלפה את חיתול הבד, וסחטה אותו מעט. ניחשתי שהיא מותחת מעט את הבד. לבסוף פרסה את רטיית מי המלח שיצרה בזהירות על גבי הפצוע. בתנועה מהירה היא הושיבה את עצמה לצד אירן.

 

"עכשיו תביטי היטב."

 

בשבריר השנייה לפני שזרמי הכאב הנוראיים מגבי שטפו לגמרי את מוחי, רגע לפני שמחשבותיי נמחקו והווייתי הפכה לזעקת ייסורים אחת גדולה, בשבריר השנייה לפני שזה התרחש, ראיתי את לחייהן של הנערות כמעט נוגעות זו בזו כששתיהן מתבוננות בי בסקרנות. איכשהו הספקתי אפילו להבחין בהתרחבות האישונים של שתיהן כשהן קראו בפני את הרגע המדויק בו נחשול הסבל הציף אותי. למרות שנשכתי בכל כוחי את נעל ההתעמלות, גניחת הכאב הרמה הייתה בלתי נשלטת.

 

"ששש.. mon petite. אתה חייב להיות קצת יותר שקט. בשבילי."

 

זה לא היה ציווי. יותר בקשה בנימה רכה.

 

השבתי לה ביללות שהיא מיד הגיבה אליהן בהנהון, "כן. כן. אני יודעת. אני יודעת שכואב ל-bebe. מאוד כואב. אני יודעת." יללתי שוב, מניד את ראשי מצד לצד, מנסה ונכשל להחניק את יבבות הכאב שלי. "אני יודעת. אני יודעת... אני גם יודעת שאם אני אעשה כך" כאן אליענה התכופפה מעט קדימה והחליקה את החיתול, מצמידה אותו עוד יותר לצלקות שלי, ומפיקה ממני צווחה נוספת, " ל-bebe יכאב עוד יותר. אבל bebe חזק. Bebe יודע להרגיע את עצמו בשבילי. נכון מתוק?" היבבות שלי לא שככו. "לא? תנשוך את הנעל. חזק יותר. תנסה להתגבר. בדיוק הסברתי לאירן כמה אתה אוהב, כמה אתה מעניק. Bebe רוצה שאליענה תתבייש בו?"

 

עיני כמעט יצאו מחוריהן מרוב כאב. אירן חייכה ראשונה. אליענה שוב הסמיכה פניה לאלו של אירן, והצטרפה לחיוך. כשמבטי פסק מלהיות מטושטש מדמעות הכאב, הבטתי היישר אל זוג המכשפות היפהפיות הללו. מתוך עינויי התופת של הצריבה העזה, יכולתי אפילו להשוות את עיניה החומות של אירן לירוק-אפור של אליענה, ולתהות לרגע איזה צבע אכזרי יותר. משהו בירוק היה מקפיא, ללא ספק. אבל משהו בעיניים חומות מחייכות מעלים אותך באופן שונה... בניגוד לירוק, משהו בחום מזמין הזדהות, וכשאין אותה, זה מכאיב אחרת... אבל לצערי לא הייתי צריך לבחור. שילוב המבטים מולי הקרין לי אכזריות משולבת משני הסוגים...

 

"את רואה כמה הוא מתוק? " לחשה אליענה.

 

אירן המהמה.

 

"את ממש מגיבה לזה. אהה? חייכה אליענה לאירן.

 

אירן בלעה רוק. הסומק על לחייה, הריח באוויר, היו המענה.

 

אליענה התקרבה אליה יותר, ושרטטה בקצה אצבעה את קווי המתאר של פניה של אירן. "את באמת יפהפייה, אירן."

 

אירן האדימה לגמרי. לרגע היא נראה שהיא מקרבת את שפתיה לאלו של אליענה, אבל מייד נרתעה. "אני... אני לא..."

 

"בוודאי שאת לא..." צחקה אליענה. "את בכלל רוצה משהו אחר."

 

אירן שתקה לרגע, ואז שאלה, "מה?"

 

"תני לי לנחש." התגרתה בה אליענה. "אולי... אולי... במקרה... את רוצה להניח את הרטייה השנייה על הירכיים האחוריות של ספי?"

 

נהרה התפשטה על פניה של אירן.

 

"ניחשתי נכון? מעניין איך..." הקניטה אליענה. "טוב. קדימה מתוקה. עכשיו תעשי זאת את!"

 

אירן זינקה לרטייה הנוספת שצפה במי המלח בגיגית, ואליענה פנתה אלי בנזיפה היתולית:

 

"ואתה, ספי, הורס לי לגמרי את נעל ההתעמלות. תביא בחשבון שאני רוצה עוד להשתמש בה. נסה לעבוד רק עם השפתיים, ולא עם השיניים."

 

"בסדר mon petite?"

 

לפני 6 שנים. 27 באפריל 2018 בשעה 3:29

בחוות הרכיבה (22) 

 

 

 

"לא. זה היה חלש מדי" תיקנה אליענה את אירן: "הצלפה בדרגה 2 צריכה להרגיש יותר מסתם ליטוף של השוט על העור. נסי שוב. עדיין על המזרון בלבד."

 

ההצלפה של אירן נחתה על המזרן, ליד גבי החשוף. למרות שאליענה אימנה את אירן בהצלפות החלשות ביותר, גבי עדיין הצטנף בכל פעם מחדש מצליל ההצלפה.

 

"לא. לא." אמרה אליענה, "עכשיו הגזמת לכיוון השני. זה היה בערך ארבע".

 

הייתה הפוגה. אליענה ניסתה לחשוב על דרך יעילה יותר ללמד את אירן.

 

"אולי... אולי אם ננסה את ההפך: נסי להגיע לעשר." כל פלג גופי העליון הקשיח בציפייה, למרות שידעתי שאני לא אמור לחוש בהצלפה.

 

"טוב" שמעתי את אירן אומרת בהתלהבות, ומיד שריקה נוראית של שוט הסוסים.

 

"לא חמודה שלי," אמרה אליענה, "גם כאן החמצת. זה היה בין שמונה לתשע. עשר היא הצלפה בכל הכוח. נסי שוב!"

 

שתיקה מעלי. מעין שריקת אימון של השוט, ואז המכה עצמה, מלווה בגניחת מאמץ של אירן, כמו טניסאית.

 

     ההצלפה האיומה הזו הייתה באמת חזקה יותר. רעדתי מהמחשבה שהצלפה בעוצמה כזו הייתה פוגשת את עור גופי.

 

"יפה, מתוקה שלי." שיבחה אליענה. "ראית את ההבדל? זה היה באמת עשר."

 

"נכון" הסכימה אירן.

 

"עכשיו נסי להחליש: תשע, אחר כך שמונה, אחר כך שבע... בסדר? אני חייבת לבטוח ביכולת שלך לשלוט בעוצמת ההצלפות באופן מדויק ומבוקר."

 

אירן התאמנה. אליענה הינחתה אותה. אני בהיתי מבעד לחלון שמולי. הייתי שכוב על הבטן, על מיטתה של אליענה. הייתי בפיסוק רגליים, לבוש בבגד הים שלי בלבד. גם ידי היו מפוסקות, ואחזו בפינות המזרן. הדרישה של אליענה הייתה שפני יהיו גלויות, עיני פקוחות ופונות לחלון. התמקדתי בעץ שמולי. הציפור שלרגע הופיעה על אחד מהענפים. אפרוריות השמיים. ריח של אדמה לחה שהגיע אלי מן החוץ. לא רציתי לחשוב על הצלפות הסרק הללו על המזרן, ועל מה שהן מבשרות...

 

    אליענה הייתה יסודית ביותר. לא שהופתעתי מכך אחרי מספר שבועות במחיצתה – אדם שלא מכיר את המושג 'בערך'. אבל אחרי כעשרים דקות של הצלפות סרק, סבלנותה של אירן החלה לפקוע. הריגוש שלה מהמשחק היה ברור לי, וודאי לאליענה. ריח הגירוי שלה עמד באוויר. אבל ניכר היה שאירן לא הפסיקה לייחל לרגע בו היא תורשה להכות אותי ממש.

   

    אליענה לא התרגשה מהשדרים הללו של אירן:

 

"אם התעייפת, אפשר להפסיק. אולי את רוצה לחזור לבקתה שלך לנוח?"  שאלה את אירן בעורמה.

 

"לא. לא. מה פתאום." השיבה אירן בבהילות.

 

"אז נסי שוב: חמש!"

 

 

*

 

 

המעבר מהצלפות סרק להצלפות ממשיות התחיל בהצלפה בעוצמה שלוש. זה כאב... אף פעם לא הצליפו בי קודם, ועוצמת השוט, חדות המכה, הפתיעה אותי. אצבעותיי נאחזו בקצות המזרן. החנקתי את האנחה שנמלטה מפי.

 

"יפה, חמודה שלי. שלוש בדיוק!" שבחה אליענה. "עכשיו שוב פעם." אירן הכינה את עצמה.

 

"שלוש!" קראה אליענה.

 

ההצלפה נחתה מיד. הפעם לא שלטתי בגניחה.

 

"מה עשית?" חתכה אליענה.

 

"ממה?" גמגמה אירן. "זה היה שלוש בדיוק."

 

"כן, זה היה שלוש. אבל הסברתי לך כבר שהצלפה חוזרת באותה נקודה מכפילה את מקדם הכאב שאת צריכה לחשב. לא הבנת? מה שעשית עכשיו היה בעצם שש."

 

"אה... עכשיו הבנתי" התנצלה אירן.

 

"ואם תצליפי שלוש פעמים באותה נקודה, זה כבר מגיע לשתיים עשרה. את חייבת להפנים את זה כשיש לך שוט ביד וכשאני מרשה לך להשתמש בספי."

 

"בסדר. בסדר!" השיבה אירן.

 

"את לא עוברת איתו את שש. את תדעי שאת בשש כי העור מתחיל להיפצע שם. את מבינה?"

 

"כן. כן!"

 

"ואני חוזרת ואומרת לך, יש משמעות למהירות ולמיקום של ההצלפה."

 

שתיקה מעלי.

 

"תתני למשל שתי הצלפות מהירות בדרגה שתיים כאן" לא ראיתי את הנקודה, אבל שתי המכות נחתו, אחת ועוד אחת על פנים הירך שלי.

 

צרחתי מהכאב החד, והבנות גיחכו נוכח תגובתי.

 

"ראית?" צחקה אליענה והסבירה, "למרות שזה היה רק שתיים, המיקום והמהירות יצרו הצלפה בדרגה שבע או אפילו שמונה, והביטי," כאן עצרה והצביעה על משהו, "אפילו לא פצעת את העור, והבחנת בעצמך איך הוא הגיב."

 

שמעתי את אליענה מתרחקת.

 

"אני מכינה לי קפה. להכין גם לך? ארבע"

 

"כן. תודה." אמרה אירן, והצליפה בשכם שלי את ההצלפה המתאימה.

 

"חלב? סוכר? חמש" שאלה אליענה, ושמעתי מקולה שהיא הפנתה את גבה אלינו.

 

"חלב. תודה. בלי סוכר." השיבה אירן, והצליפה במתני הצלפה בעוצמה חמש שגרמה לי ליבב.

 

"oh la la" הגיבה אליענה. "אני נורא מתנצלת שאין לי שום דבר להגיש יחד עם הקפה... שלוש"

 

"לא נורא." השיבה אירן בנימוס והצליפה בשוקי החשופה, שניתרה מהכאב החותך, "אני ממילא לא אוהבת מתוקים."

 

קברתי את ראשי במזרן, שואף את ריחה של אליענה ממצעיה ומנסה לא לחשוב, לא להבין, לא לקוות שזה יפסק...

 

"אופס. תראי!" נשמע קולה של אליענה, וזיהיתי מתוך קולה שהיא פנתה אלינו.

 

"מה קרה?" שאלה אירן בחשש.

 

"האומלל שינה את התנוחה. במקום מבט ישר קדימה בהתאם להנחיה, הוא מסתיר את פניו ומרחרח אותי מהמזרן."

 

זקפתי ראשי ביראה, מנסה לתקן את שעוללתי. אבל זה היה מאוחר מדי.

 

"תני לו להבין שזה לא מקובל."

 

"איך? כמה? כמה?" עלצה אירן.

 

"חכי רגע. יפה שלי. זה לא סתם עניין של מספר." אליענה אמרה זאת תוך שהיא חוזרת למיטה עם ספלי הקפה.

 

"אז איך?" שאלה אירן, כמו ילדה שממתינה לפרס. הרגשתי שאני מתחיל להזיע מפחד.

 

"ראשית, הוא לא צריך לדעת מה עומד להגיע. נכון? כרגע הוא מכין את עצמו לכל הצלפה שלך. אבל מה קורה אם..."

 

הצלפה כואבת במיוחד של אירן נחתה על גב ירכי. צעקתי מהפתאומיות של הכאב, שהפעם הגיע בגלים. אבל אז, מיד ספגתי הצלפה כואבת עוד יותר בירך השנייה. יללתי, והנערות שוב צחקו יחדיו.

 

"את רואה?" הסבירה אליענה. "הנה כבר פתחנו שפה סודית משלנו: אצבעות יד ימין שלי מראות עוצמה, יד שמאל מצביעה על המיקום. אם אני משלבת אצבעות, כך, את מכפילה את ההצלפה. האומלל לא יודע מה מגיע ומתי. פשוט לא?"

 

הצלפה עזה, לכל הפחות חמש, נחתה על מרכז גבי. מיד אחריה הגיעו שתי הצלפות מהירות בגבי העליון.

 

"איך הקפה?" שאלה אליענה תוך לגימה משלה.

 

הצלפה שלישית, נוראית בעוצמתה נחתה על גבי העליון, בנקודה בה אירן הצליפה בי רגע קודם פעמיים. זעקתי מעומק גרוני. "מעולה" השיבה אירן, תוך שהיא לוגמת מהקפה. "איזה סוג זה?" שאלה, הצלפה נוספת על מתני. "משהו טוב, שהבאתי מצרפת, קשה לי עם הקפה כאן." השיבה אליענה, והצלפה נוספת שיספה את גבי התחתון. התחלתי לגנוח מכאב. "יכול להיות שאני מרגישה שוקולד בטעם?" שאלה אירן. הצלפה עזה נחתה על עורפי, והקפיצה מעלה את ראשי. "וואו! הרשמת אותי עכשיו. איזה זיהוי..." אמרה אליענה. שתי הצלפות מהירות על גב ירכי המעונה. "באמת משלבים בקפה הזה גם מעט קקאו." גנחתי מכאב על המזרן שמולן.

 

"עצרי רגע, חמודה. בואי תנסי משהו נוסף." הסבירה אליענה ברוך. "נסי להפוך את השוט לא רק למקור של כאב עבורו, אלא גם למשהו מענג."

 

"ככה?" שאלה אירן, והחלה ללטף את גבי בפרגול.

 

"כן. עכשיו זה פתאום נעים לו." אמרה אליענה בחרישיות.

 

גופי החל לאבד את קשיחותו, מגיב למשהו שאינו כאב. נעשיתי רפוי, יותר ויותר, עד שלזוועתי התחוור לי שהשוט מתחיל לחזור על תנועה מסויימת על גבי. זו לא הייתה אות. זה היה מספר...

 

זעקת השבר שלי בתגובה להצלפה שהפתיעה את גופי הרפוי הייתה חזקה מכל הצעקות הקודמות שלי. הנערות התפקעו מצחוק. "נכון. חמש!" קראה אירן בשמחה. "אני יכולה להוסיף לי טיפה חלב?" פנתה לאליענה. "בוודאי חמודה, במקרר מצד שמאל."

 

אירן התרחקה, ואליענה לגמה שוב מספלה.

 

שמעתי את אירן חוזרת.

 

"לא ממשיכים?" שאלה.

 

"שבי קצת כאן לידי." הורתה לה אליענה. שמעתי את אירן מצייתת, מקרבת כיסא לצד הכיסא עליו התיישבה אליענה ומתיישבת עליו.

 

"שתי את הקפה." ביקשה אליענה.

 

"הכל בסדר?" שאלה אירן.

 

"כן. אני פשוט ... אני רוצה שתתבונני קצת במה שעשינו לו יחד. טוב?"

 

אירן כנראה הנהנה.

 

"תכף נכאיב לו הרבה יותר מכל זה. אני מבטיחה לך." שמעתי אותה אומרת לאירן, כמו אחות גדולה ומיטיבה של זאטוטה.

 

"יש!!!" אמרה אירן, מבודחת, משחקת את תפקיד הילדה קצרת הסבלנות.

 

גופי החל לרעוד. שיני נקשו.

 

"אבל קודם אני רוצה שתנשמי קצת את הרגע שלפני. אני מבינה את ההתלהבות שלך מהשוט ומההצלפות, אבל הממתק האמיתי הוא הבין לבין."

 

"אני לא ... לגמרי מבינה." התוודתה אירן.

 

"אני יודעת. אני מתקשה להסביר לך." אליענה חשבה, ושמעתי את צליל רגליה כשהיא שילבה אותן.

 

"אומר זאת כך: במשך העבודה המשותפת עם ספי, נעים לי הרגע בו כואב לו, אבל נעים לי עוד יותר הרגע שלפניו."

 

שתיקה.

 

"תביטי בו עכשיו, למשל."

 

שמעתי את שתיהן לוגמות מהקפה.

 

"הוא בייסורים נוראיים. נכון? הוא גם שמע שיכאב לו הרבה יותר בקרוב, אז הוא גם פוחד נורא."

 

"נכון..." לחשה אירן

 

"הוא לא קשור. הוא לא אזוק. הוא חזק יותר משתינו, ומסוגל לקום וללכת. אפילו להצליף בנו בחזרה על מה שעוללנו לו."

 

שתיקה.

 

"והיופי של הרגע הזה, ואין לי מילה אחרת, היופי של כל זה, טמון בנכונות שלו פשוט להישאר. הוא נותר כך, וממתין לבאות."

 

שתיקה נוספת. לגימה נוספת.

 

"את מצליחה לחוש את זה? את הרגע שלפני הכאב שלו, כשהוא רק מחכה כך?"

 

"נדמה לי שכן." אמרה אירן בשקט.

 

"מה את מרגישה ממנו?" שאלה אליענה.

 

"פחד".

 

"ידעתי שזה מה שתגידי."

 

"למה? מה את מרגישה ממנו?" 

 

"אהבה."

 

לפני 6 שנים. 23 באפריל 2018 בשעה 8:41

בחוות הרכיבה (21) 

 

 

 

"בבקשה, בבקשה. אפשר שש? רק פעם אחת?" הפצירה אירן באליענה.

 

אליענה היססה.

 

"בבקשה. אני מבטיחה שזה לא אגיע מעבר לזה." אירן כמעט התחננה.

 

"אבל בפעם הקודמת בהחלט הגעת מעבר לזה, נסחפת כמעט עד שמונה," אמרה אליענה, "את בטוחה שלא תאבדי שליטה?"

 

"כן. בטוחה ומבטיחה." התחייבה אירן.

 

"בסדר." נעתרה אליענה.

 

"יש!" קראה אירן, והצליפה בגבי החשוף בשוט הסוסים, צוהלת כשקרסתי אל הרצפה מעוצמת ההצלפה. היא התבוננה מיד בחשש באליענה.

 

"זה בסדר," פסקה אילנה. "את רואה? שש בדיוק! כשאת רוצה לרסן את עצמך את מסוגלת לכך." אירן נראתה מרוצה מהמחמאה, אבל עוד יותר מכך שנאנקתי למרגלותיה.

 

"עכשיו בואי נבחן יחד אם סנקציה בדרגה שש מספיקה בכדי לתמרץ את ספי בתרגיל החישוקים." אמרה אליענה, וחזרה לכתוב ביומן המחקר שלה, מתעדת את הנעשה מולה.

 

אירן הרימה שוב את שתי טבעות הפלסטיק שהייתי אמור לעבור בניתורים מהירים – "תרגיל החישוקים" דימה אותי לחית קרקס שאולפה לעבור בין חישוקים בגבהים שונים, כשבמרכז הזירה מאלפת בוטחת מניפה את פרגולה, ממנו אני ירא.

 

"קדימה ספי! קדימה!" אמרה אירן "בוא תהיה חיית קרקס טובה!" הורתה וכיוונה אותי אל הטבעות. "לא היית רוצה שנגיע לשבע, נכון?" הזהירה אותי בחיוך.

 

"נסי להימנע מדיבור עם החיה", דייקה אותה אליענה.

 

אירן הרצינה, ואני ניסיתי לנתר שוב...

 

 

*

 

 

את "מדרג ההצלפות" הזה—כך כינתה זאת אליענה—לימדה אליענה את אירן למחרת ארוחת הערב שתארתי בפרק הקודם (לי אליענה אמרה ש"מדרג ההצלפות" אמור בעצם להגן עלי מאכזריותה של אירן... מה שהתברר כנכון, אבל אני מקדים את המאוחר).

 

     אירן עשתה כל שיכלה כדי לא לעזוב באותו ערב, אחרי הארוחה. ניכר היה שהיא מתקשה להתנתק מהעבד שהחיים (ואליענה) זימנו בפניה. אליענה נהנתה מההזדקקות הזו של אירן, ושלחה אותה חזרה לבקתה שלה אחרי שבועות ונדרים מצד אירן שהיא לא תסגיר דבר ממה שראתה. אליענה נאותה שאירן תצטרף אלינו מיד אחרי רכיבת הבוקר ביום שלמחרת.

 

כך שכשחזרנו לבקתה של אליענה אחרי רכיבת הבוקר, אירן כבר המתינה לנו בדלת. "מישהי כאן מתלהבת מאוד מהמשחק החדש."  חייכה אליענה.

 

אירן הסמיקה ולא השיבה. חשבתי שאני מזהה אפילו רעד קל בירכה – המכנסונים השחורים, הגופייה האפורה ומגפי הרכיבה השחורים רק הדגישו את הבוהק של עורה, והסגירו תנועות זערוריות שהיא הייתה רוצה אולי להסתיר.

 

"אבל מטעמים אתיים, אני צריכה להחתים אותך על משהו לפני שאת משחקת איתנו שוב פעם. טוב?" שאלה אליענה (אליענה אהבה להביט בי בכל פעם שהיא אמרה שהיא מונעת משיקולים מוסריים).

 

"או קי." השיבה אירן, וניסתה לפסוע אל תוך הבקתה אחרי אליענה.

 

"לא. חמודה. חכי כאן. את לא יכולה להיכנס עם מגפיים מלוכלכים כל כך."

 

"אה... נכון. אז אני אחלוץ אותן כאן." אמרה אירן

 

"לא, לא, מתוקה." צחקה אליענה. "את עכשיו במעמד אחר." אמרה בחשיבות, "כי בדיוק לדברים כאלה נועד ספי!"

 

"אה... נכון!" שמחה אירן. "אז להשאיר אותם כאן בשבילו?"

 

"לא. לא. יש לי תחושה שאת תהני מזה יותר אם הם יהיו עליך. לא?" גל סומק חלף על פניה הצחורים של אירן.

 

     אליענה פשוט קראה אותה כמו ספר פתוח...

 

"ספי? אתה עדיין כאן?" נזפה בי אליענה. "רוץ והבא את ציוד הצחצוח שלך!"

 

"כן ספי. רוץ!" הוסיפה אירן בעליצות.

 

נפניתי מהשתיים ומיהרתי לפינה בה שמרתי מכבר את הציוד הנדרש לניקוי מעיין זה.

 

כשחזרתי עם ציוד הצחצוח ועליתי במדרגות אל המבואה המגודרת של פתח הבקתה, אליענה כבר הייתה שם עם הטפסים שלה, ישובה בשיכול ברכיים על גדר המבואה. אירן נשענה-ישבה על אדן העץ של הגדר, והגישה לי את מגפה לצחצוח. הייתי צריך להשתופף כמעט לגובה קרסולי הנערות כדי שגדר העץ תסתיר אותי משאר הרוכבים שחזרו לבקתות שלהם ועברו בשביל העפר הסמוך, מגניבים מבטים אל הבנות היפות.

 

"את לא באה למועדון אירן?"  שמעתי מישהו קורא לה.

 

"לא. אני עוזרת לאליענה בעבודה שהיא צריכה להגיש בסורבון" אמרה אירן בגאווה. לכאורה היא הביטה בזה ששאל אותה, אבל מבטה היה מושפל לכיוון שלי, כשהיא בקושי מצליחה להסתיר את הנאתה ממה שמתרחש למרגלותיה...

 

 

*

 

צחצוח מגף רכיבה אינו דומה לסתם ניקוי של נעל מאובקת או מוכתמת. אחרי שבועות של צחצוח מגפיה של אליענה, פיתחתי שיטות משלי. התוצאה שחתרתי אליה לא היה סתם מגף נקי, אלא מגף שנראה חדש, מבריק ולח למראה. אליענה שיבחה אותי כשהגעתי לאיכות מושלמת שכזו, וידעה שאני מקווה לזכות בהערכה זו מצידה על מאמצי.

 

     ראשית חכמה, עברתי על המגף עם סמרטוט בד יבש, כדי להסיר ממנו בוץ. טיפלתי כך גם במגף וגם בסולייתו. כשהמגף יבש לחלוטין, הברשתי אותו – גם בהיקפו וגם בסולייתו. השתמשתי במברשת גסה, אבל גם במברשת השיניים שלי, כדי להגיע לחריצים הזעירים יותר בחיבור בין עור המגף לסוליה, וגם בארץ החתחתים שחרצה את הסוליה עצמה – המדרגה הזעירה המפרידה בין העקב לסוליה למשל, מוקש קבוע בו הצטבר בוץ. כעת עברתי על המגף כולו במטלית לחה. בסוף שלב זה, המגף היה נקי לחלוטין. רק בנקודה זו היה טעם לעשות שימוש במשחת צחצוח, אותה עיסיתי אל תוך עור המגף.

 

     אני מציין הליך מפורט זה, משום שלמרות שאירן הייתה שקועה כל כולה בהשפלה שלי בעת שניקיתי כך את מגפיה, הייתה נקודה בה היא גם התחילה להסתקרן מפרטי המיומנות עצמה. האופן האגבי בו אליענה התייחסה ליסודיות שהפגנתי, המחישה לאירן את עומק השיעבוד שלי לאליענה – הזמן שנדרש כדי שאפתח מומחיות מושקעת שכזו. היה אפילו רגע בו אירן הטתה כלפי מעלה את סוליית מגפה, ושרקה בהתפעלות לנוכח היסודיות שלי.

 

"אל תתפלאי," הסבירה אליענה, "ספי יסודי בכל דבר שהוא עושה עבורי."

 

"אני רואה" אמרה אירן.

"זו תכונה נפלאה. את לא חושבת?" שאלה אליענה במין התייעצות של חברות.

 

"אצל עבד?" שאלה אירן, שואבת סיפוק מהגיית המילה החדשה הזו, "בוודאי!"

 

"את עדיין לא שם. אבל את תהיי." העירה אליענה.

 

"לא הבנתי." הביטה בה אירן.

 

"הוא עדיין לא עבד בשבילך."

 

"למה לא?"

 

"כי את מגיבה בעיקר להשפלה שלו כשהוא מנקה כך את המגפיים שלך." הסבירה אליענה.

 

"אבל זה באמת משפיל." ניסתה אירן להבין.

 

"כן. זה משפיל." הסכימה אליענה, "אבל ספי הופך לעבד אמיתי רק כשאת מפסיקה לראות את ההשפלה, ומתעניינת אך ורק בפונקציה שהוא ממלא עבורך. שימי לב למשל לזה." אמרה והקישה באצבעותיה.

 

השלכתי את כלי הצחצוח וכרעתי על שמונה מולה. אליענה הגביהה מעט את רגליה המשולבות. ללא הנחייה נוספת, הבנתי את שנדרש ממני: הזדחלתי אל מתחת לנעלה הנמוכה יותר, והפכתי את עורפי למשען יציב עבור רגליה, בעת שהיא ישובה כך על הגדר. בשלב זה, הנסיון שלי ב"שרפרפות" היה רב. ידעתי למקם את עצמי כך שאוכל להישאר בתנוחה מכאיבה זמן רב וללא תנועה.

 

"כמו שאת רואה," הסבירה אליענה לאירן כמו מורה, "ספי הוא כרגע הדום שלי."

 

אירן הנהנה.

 

"אבל למרות שבפעמים הראשונות שהשתמשתי בו באופן הזה שנינו הגבנו קודם כל להשפלה שבעניין, היום זה בעיקר עניין של נוחות עבורי. ספי לא חושב יותר על הביזוי שלו. רוב הזמן המשותף שלנו ספי טרוד במחשבה אחת בלבד."

 

"מהי?" שאלה אירן

 

"הנוחות שלי. אם לא היית כאן, לא ספי ולא אני היינו חושבים רגע נוסף על המוזרות של המצב הזה. ספי כועס על עצמו אם אני צריכה לבקש משהו במפורש. הוא מנסה לחזות מראש את הצרכים שלי, ולמלא אותם מיד."

 

השתררה שתיקה מעלי.

 

"ובמידה מסויימת," המשיכה אליענה בטון מהורהר, "אני מבינה שהמחמאה העמוקה ביותר עבורו מבחינתי, היא אם הוא נעשה שקוף לי לגמרי. אם, כמותו, גם אני רואה רק צרכים ומטרות, כשהוא לא יותר מכלי שמסייע לי למלא את הצרכים הללו. וכשספי הוא עבד טוב, אני גומלת לו דרך המבט שהופך אותו באמת לשקוף. אז הוא גם מאושר"

 

שוב שתיקה. ידעתי שעכשיו אליענה עוברת למחשבות מופשטות יותר, הקשורות במחקר שלה.

 

"כי כשהעבדות היא אמיתית כבר אין צורך בהשפלה..."

 

ואז, במין חיות אחרת, קראה:

 

"אבל היי, אם אין השפלה, איפה הכיף, נכון אירן?"

 

 שתיהן צחקו ואליענה חזרה לשאלון שלה.

 

 

*

 

 

לא שאירן התעניינה יותר מדי בפרטים. היא הבינה במעורפל שהיא משתתפת מרצונה בסוג של מחקר, שגם אני הסכמתי להשתתף בו מרצוני. היא התחייבה שהיא לא תשתף אחרים בפרטי הניסוי, שהיא תקבל על עצמה את כל הנחיותיה של אליענה, ושהיא מודעת לכך שבכל רגע היא רשאית לעזוב. בניגוד אלי, היא לא נשאלה כלל על מיניותה או העדפותיה. אירן חתמה על המסמך כמעט בלי להביט בו. מה שהעסיק אותה היו האופנים השונים בהם יהיה מותר לה להתעלל בי.

 

אליענה סיפרה לי בהמשך, שעוד באותו יום אירן התוודתה באוזניה אודות מיניותה. למרות גילה הצעיר, יופייה סיפק לאירן מספר הזדמנויות להתנסויות מיניות. אירן אמרה לאליענה שכשנערים נגעו או ליטפו אותה בעבר, היא הרגישה בעיקר מבוכה. אבל כשליקקתי גלידה מכף רגלה, לא כל שכן כשהיא הצליפה בי—כמו שארע בהמשך אותו יום—היא חשה עוררות מינית של ממש.

 

     הוידוי הזה בהחלט תאם את מה שהרגשתי לאורך ההכרות שלי עם אירן. גם אליענה התגרתה מהתעללות בי. אבל אצלה המוקד היה מנטאלי. הנאתה הייתה כרוכה פחות בכאב שלי, ויותר בהשפלה או בייסורים הנפשיים שהיא מסבה לי. בניגוד לכך, אצל אירן היה קשר ישיר בין כאב פיסי לבין גירוי, כמו שגיליתי בדקות הקרובות.

 

    כי כשהנערות סיימו את השאלון, ואני סיימתי להבריק את מגפיה של אירן, וכשכנסנו לאפלולית הקרירה של הבקתה, נפתח חלקו השני של הביקור האיום הזה של אירן: "מדרג ההצלפות"...