אני מאחלת לכולכם ליל חטאים שמח
אם אתם קוראים את זה כבר התחלתם
תאכלו ותחטאו.
אחרי הכול
אם תהיו טובים...על מה יהיה לי להעניש אתכם?
שקט מבורך
החכמים קראו לזה החשיכה הנצחיתאבל זה הפחיד את ההמון
אז קראו לזה האור הגדול
אבל החכמים לעגו לשם אגדת הילדים
החיים נכנסו למסלול קבוע
הולך וחוזר
ורק השיחרור באמצע נשכח
זו הייתה תחושה של סגירת מעגל המפגש הזה בניינו
עברו שנים, והם עשו לך רק טוב.
על כל יתר האקסים הבנים שהיו לי אני יכולה להגיד רק להפך
אתה היחיד שאני ממש רואה שנעשה עוד יותר מוצלח.
השיער שלך ארוך יותר, יש לך אופנע
ואתה בלימודים אקדמים.
מצחיק אותי שמצד אחד אתה כל כך בישן ומן הצד השני
אתה פושט מולי חולצה רק כדי לקפל אותה יפה ולהחליף למשהו שפחות יתלכלך בנסיעה.
כן, גם יש לך כבר יותר שרירים.
זה מצחיק אותי כמה אתה לא בטוח לגבי הגוף שלך כשלמעשה
יש לך גוף מקסים ואני מכירה רק בן אחד שהיה לו גוף שהתעלה עליו.
אתה לא מכיר לגמרי את הצד הקינקי שלי, לא באשמתך
הייתי עוד יחסית לא מודעת אליו כשיצאנו.
אבל עדיין תמיד היה בניינו אלמנטים של מורה ותלמיד,אישה וכלבלב נאמן.
עד עכשיו אתה מסתכל בעיניי כלבלב ענקיות למוצא פי
מוצא בשיגעון שלי משהו נוח ואמיתי כמעט חסר מסכה.
וזה מרגיעה אותך, המסודר והקפוא .
הדברים שאני אומרת נראים לך כחשיבה שהייתה בלתי אפשרית אחרת
וזה משחרר אותך, רק איתי אתה מבטא חופש ,ואולי בגלל זה ניסתה לשמור איתי על סוג של קשר.
אבל זו הפעם הראשונה שבאמת הייתה בניינו שיחה רצינית.
אני לא חושבת שנחזור להיות כמו פעם.
לא בטוחה שזה אפשרי
אבל אם הקשבתה לי רק קצת.
אני מקווה שלמדת, להסיר קצת את המסכה.
אני יודעת רוב מי שהגיע לשורה הזאת חושב בוודאי
"הסנדל הולך יחף"
אני כותבת כאן בערב כשהראש שלי צלול, אבל לא ישר.
יש משהו בישר שממילא לא מתאים לי, ועוד פחות מתאים לכאן.
בזמן האחרון הלכתי בזיגזג בין השפיות לשגעון ,ובנקודות הקטנות שראיתי בכל דרך העלתי לא מעט שאלות.
לצערי חלק מהם לא אמרות לקבל תשובה, אחרות לא אמרות להאמר , ובכל זאת למדתי.
בין היתר שהזמן הטוב ביותר לאי שפיות הוא הלילה לרוב בחלום ,ולעיתים קצרות ברגע משמח עם חברים או מאהבים.
וברצון לחלוק את השיגעון אנחנו מגעים למהות הפנטזיה, אנו רוצים לחלוק שיגעון עם מישהו.
לאו דוקא את הפנטזיה המדויקת אלא את התחושה, את התוואה, את הצלילות והמיסתורין.
כשאנו מפנטזים אנו מורדים מחסומים, אפילו בשעה שאנו מעלים מסכות.
לי אישית יש לא מעט מחסומים, לצערי סיפור חיי עד כה לא היה פשוט.
אולי אני רגישה מידי, אולי אני בכיינית מידי, אבל אין זה משנה.
התוצאה זהה והתוצאה היא: יש לי לא מעט מחסומים
כדי להוריד את המחסומים אני צריכה רמה מסוימת של אנטימיות...,אני צריכה ליצור רמה מסוימת של אהבה ,אמון , כנות.
אני צריכה צד מנטאלי בולט על מנת להוריד מחסומים, ובלי צד מנטאלי עבורי אין הנאה בפנטזיה
כי אני לא אסמוך, והיא לא תיהיה שלמה.
כן חלקתי עם אנשים יקרים לא מעט פנטזיות, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה עד כמה אני יכולה להגיע לאמון הזה שוב
ולמרות זאת קוראי הנאמנים, אם הגעתם עד הלום, הייתי רוצה לחלוק אתכם פנטזיה
לא את הדיוק שלה רק את התחושה.
קחו נשימה עמוקה, ונסו להרגיש אותה, את המפשטות הרכה מצליפה שלה, את התשוקה את הצלילות.
להמשך , אני בטוחה שתוכלו להגיע לבד
אני נמהלת עם הדיו
נמזגת לנקודה שחורה
עגולה ושלמה
אני מחבקת את הדממה
אני מתנה אהבים עם החשיכה בלבד
אני נאבדת לרגע
הרגע היחיד בו אני מוצאת שלווה
לרוב החושים שלי מתחדדים בלילה
כמו כל הקללות גם שלי נרגעת בו
העיניים שלי אחרות בלילה חדרות יותר
בכל זאת בכמה ימים הקרובים היא משתנה
עיקצוצים מנחים את כל הגוף שלי במקום השקט והשלווה מה לעשות
עיקצוצים זורמים בעורקי מפרעים לי פיזית מפיכים בי מהפכות
וברגע זה אני יודעת שוב אחשוב מחשבות זימה
בימים הקרובים,רובם וכמעט כולם הפעם על בנות*
וזה יעקוץ ויעקצץ ויגרום לי לחשוב כי זה לא ירגע
כי המחשבה שלי לא תפסק כי זה ירחיק את הרדיפה הנוראית הזאת
אז יהיה לי מחשבות זימה
יעבור שבוע ואז זה יפסק
היצר המיני שלי יפסק כפי שעשה ברוב טובו,הוא טרח לעשות רוב הדיכאון שלי
ואם עניינתי אתכם
דעו לעצמכם שיש לכם שבוע
אבל לפחות שבוע של יצרים
(*ממילא תמיד אהבתי את הגברים שלי נשים
ואת הנשים שלי נשיות)
חיי רכבת ליעד לא ידוע
עם מספר תחנות לא מבוטל
וכל מה שאני רוצה
זה רק לרדת מהרכבת המהירה לנסוע באוטובוס
וליהנות מהנוף
כל פעם מחדש זה מלחיץ אותי
ואז הוא מחייך ואומר שהוא מוכן להיות נהג המונית שלי
בוקר אחד בהיר הטבע החזיר
ואנשים שכולאים נקלעו למקום
האם רוחותיהם תשארנה בין החוחים של יער שרוף ואביון?
ובעין הוד צליל אחרון של כבוד
ליותר משלוש מאות שנה
בתיבת נגינה כה מופלא שלא יראו עוד כמותה
ואנשים הם רצים
לבעלי תפקידים ,לחיים יקרים
בלי בית ומקום מבטחים
וההבדל היחיד בין זה לתמיד
הוא שאיש לא צעק מלחמה
זה כחמישה שבועות שאני מוותרת על חיי על מנת ללכוד
את היכלות לקבל השכלה גבוהה.
העבודה הקודמות הוגשה בשבועיים הראשונים של הסיוט הזה
כבר חמש שבעות שמכעט איש לא רואה אותי פרט לחבר.
רק דבר אחד נוסף הרשתי לעצמי באמת
אני יושבת פה ,ירחים על לילות, לא הימים רועשים מידי.
הומים בחיי יום יום פשוטים שלא נותנים זמן למיקוד
אז בלילה אני יושבת רק אני ומחסור שעות השינה בשקט.
אבל אני לא מותרת
יש לי חשק לדפוק הכל אבל אני לא,לזרוק לרצפה ולעזאזל עם הכל
אני לוקחת אוויר ומזכירה לעצמי כי השולטים האירופים , האצילם החזקים
לא יכלו להיות מה שהם ללא חינוך נוקשה.
וקיבלתי כזה, אין ספק שהוא השאיר אלי צלקות רבות
אבל יחד אתם כוח.
השליטה הראשונה היא בעצמנו,
לא פעם אנו מעברים את עצמנו סשן, זהו לרוב הסשן החזק ביותר
אבל שולט אשר לא שולט בעצמו לא יכול לצפות לעבד ראוי
לשלוט בעצמך לטעמי, לא אומר לא להרגיש כלום, אלא להרגיש אבל להיות מסוגל
להתמודד.
רק דבר אחד נוסף הרשתי לעצמי באמת
מחר שהוא כבר היום העבודה מסתיימת ומוגשת
ומחרתיים שזה כבר מחר, אני הולכת לדבר עם עוד אוצרת תערוכה
התואר חשוב אבל כך גם הפרקטיקה
זה קורה לאט
בעיקר כי אני לא הטיפוס המהיר
אבל זה קורה
וזה יקח זמן
אבל נראה שאני אוליך אותך לקצה
ושם על הקצה, נלך עוד טיפה
התישבנו בשקט להוריד תחפושות את מעמסת היום יום הכבדה
ללא תחפשות כלל ללא היו מילים, לא גבירה, לא מלכה, לא עבד ,לא שפחה
לא היה תפקיד
פשוט לא.
כנות ורוגע, הרגשתי את המגע החם שלו המרוגש
לא הייתה שם שום תחופשות
אבל בלילה ההוא הוא סגד לי כאלה.