|
|
|
תהום במטבח כבר איזה שעתיים וחצי, מכינה דברים, שוטפת כלים.
אני מבחין בצלחת עמוסה בקציצות מקוצקצות אך לא מטוגנות, ובמחבת ריקה עומדת על כיריים כבויים.
שואל בטון אדיב וחיובי: ״צריכה עזרה פה עם הטיגון?״
״לא זה בסדר אין צורך״.
מושך בכתפיי ומביט לעברה.
היא מצחקקת בהקלה ובמבוכה גלוייה: ״טוב אם אתה רוצה אז אני אשמח שתטגן את הקציצות״.
בחיים לא אבין את האישה הזו.
בבוקר דגתי עוד קצת מידע על השנים הינקותיות שלי, הפעם מאמא שלי.
ידעתי שאם היא תרגיש נחקרת לא אצליח לחלץ ממנה כלום ולכן ניגשתי לזה מולה מאוד באגביות ובמידה מסויימת של מניפולטיביות.
״זה היה גם פוסט דוקטורט שלך, נכון? זה לא שרק התלווית לאבא…״
״לא, להיפך, שלי היה אפילו יותר מכובד, קיבלתי מלגת EMBO שזה משהו נורא יוקרתי, זה לא שהאוניברסיטה שילמה לי אלא ארגון אירופאי לביולוגיה מולקולרית ששילם לי יפה בזכות המלצות מצויינות שהיו לי ממכון ויצמן, ופירסמתי ארבעה מאמרים מדעיים במהלך השנתיים האלה, באמת היתה לי תוצרת בלתי רגילה.״
״וואו זה המון עבודה לא?״
״כן! ואז עוד היו כותבים ביד, לא היו מחשבים, וזה כמובן בנוסף לעבודת הניסויים במעבדה.״
״יפה מאוד…״
״כן, היו ימים שהייתי חרוצה ועשיתי הרבה… (כאן הטון השתנה לפתע לפחות מתרפק על זכרונות ויותר עירני:) וגם גידלתי אתכם באהבה גדולה ולכל מקום לקחתי אתכם. לא רציתי להשאיר אתכם בטיולים וזה. אז יש צילומים שלך מתרוצץ בלובר ובראש הר מושלג בשוויץ וכל מיני״.
לגבי החבר של ניצה המטפלת בהתחלה היא רק אמרה שהוא ״בלבל לה את המוח״ ולאחר ששאלתי שוב היא סיפרה שהוא היה בטיול באמריקה ולפתע הופיע. ״הוא הגיע בלי לשאול וחשב שמגיע לו לגור אצלנו. היה לה חדר והכל היה צפוף. היא היתה אמורה לטפל ולעשות את מטלות הבית אבל הוא התמקם וניפח לה את המוח נגדנו עד שאמרנו די, עד כאן, הוא לא ישגע כאן את כולם… הוא גם נראה טיפוס מעורער ולא בריא בנפשו.״
״מה זאת אומרת?״
״בלי כללי נימוס מקובלים, כאילו מגיע לו. היא החברה שלו ומתוקף זה הוא יכול להתנחל ולהציק ולשבש את כל מהלך החיים. והיינו צריכים להגיד לו שיעזוב, שאנחנו לא רוצים אותו. והיא מאוד היתה תלויה בו, אהבה אותו, נתנה לו לסחרר אותה. ואחרי זה כבר היה ברור שהיא לא תישאר שנה שניה.״
״ונאוה (המטפלת שהחליפה אותה) היתה בסדר?״
״כן אבל גם אתה יודע, בחורות צעירות, לבד… היא קראה לבן שלה אחר כך דן על שמך, היא מאוד אהבה אותך. אבל היו לה מצבי רוח, קצת עצלנות, אבל בסדר, משכנו. היה צריך להעלים עין.״
״נשמע שהיה אינטנסיבי שם בהולנד״
״כן… בהחלט אינטנסיבי. אבל היה יפה, נורא יפה. על גדות התעלה, סירות שטו למטה, הכל ירוק, פרות באחו, שדות ירוקים, גשרים שנפתחים, יופי שלא נגמר. זה היה פיצוי. והילדים גדלו… אתה סירבת ללכת לגן. לקחנו אותך אבל הגננת אמרה שאתה כל הזמן מראה על המעיל כדי ללכת הביתה, אז הפסקנו את הגן.״
״חזרנו לארץ כשהייתי בן 3?״
״כן 3 וקצת. נכנסת למעון של ויצ״ו, והיה לך קשה להסתגל. היית נורא נעלב. היתה לך גננת בשם איריס שהיתה משננת לך ׳מי שנעלב מפסיד׳. אבל זה היה גן טוב והיו לך שנים טובות אחר כך״.
————
כשישנתי בצהרים היו לי חלומות קשים על נסיעה בהולה ברכבת, על מפגש עם הילדה מהיסודי איתה היו לי משחקים מיניים, על הילה רוח ואמא שלי והקלטות של לקוחות שמתו.
אז אמא אכן היתה מאוד מאוד עסוקה בעבודה כל הזמן, החבר הדומיננטי של המטפלת הסתובב שם תקופה ואפשר לדמיין ששאף למקסם את הזמן כשהם היו לבד עם התינוק בבית. בסוף הוא עזב עם הבחורה איתה ביליתי את רוב יומי, והזמן היחיד שהיה יותר שמח ומשפחתי היה במהלך טיולים. כל חתיכות הפאזל המזויין מתחברות בצורה מושלמת, כמו סורגים של כלוב.
אני משתדל להתנחם במחשבה שיש כמו חבילה בדואר, שתגיע עוד 18 ימים עסקים, ובחבילה הזו נמצאים החיים שלי. הבעיה היא שאי אפשר פשוט להעביר את 18 הימים האלה בהמתנה פאסיבית, וכל יום עובד עלי כמו קומביין תבואות בתקופת הקציר.
אני לא ממש מסתיר את רגשותיי אבל אף אחד לא יודע כמה פעמים ביום דמעות חוצבות את דרכן החוצה דרך שכבת הסלע הקשה בעקבות מחשבות תועות.
כשהעבודה על הפסטיבל היתה בעיצומה ביקשתי מתהום לשריין לנו צימר גלילי לשלושת ימי הפסטיבל ותכננתי להפגין שם נוכחות לשם שינוי וליהנות מעמל כפיי. בינתיים התחרטתי וביקשתי מתהום לבטל. כמו שאמרתי לכוריאוגרפית המדליקה שבאה אתמול בערב: ״אלו היצירות שלכם, לא שלי״.
אחרי הפגישה הקודמת ביקשתי מתהום שבפגישה הבאה היא תתחיל, והיא אכן פתחה ואמרה שהיחסים בינינו כרגע אמנם נעימים, חבריים ושיתופיים, אבל שאין בינינו סקס כבר הרבה זמן, שחסרים לה הפלירטוטים עם גברים אחרים, וגם המגע שלנו. שהיא לא יודעת מה יכול להפשיר את הקרח בינינו ולאפשר לזה לקרות. ״אני יכולה לעשות ביד ולגמור עם עצמי אבל זה לא מה שיענה על הצורך״. שמרוב שהיא רעבה לזה היא כבר הפסיקה לרצות.
היא סיפרה למטפלת על סיטואציה שהיתה שלשום, כששאלתי אותה אם היא רוצה להתחבק ושהחיבוק היה כיף ומענג והרגיש כמו הענקת אנרגיה הדדית, אבל שזה קו מקביל למיניות ולא מספק את הרעב המיני. ״אם היינו סוגרים את היחסים וזה היה מוביל להמון אינטראקציות מיניות עם דן אז אני חושבת שזה היה פחות מעיק עלי הקטע של היחסים הסגורים. אבל ככה אני מוצאת את עצמי קרחת משני הצדדים כי גם אין לי את הפלירטוט וגם אין לי את האינטראקציה עם דן…וחשוב לי שתראי את הקושי.״
המטפלת שיקפה: ״ואת בעצם אומרת לי, את חסמת את כל ברזי ההזנה האפשריים שהיו עבורי, ותעשי עם זה משהו די בהקדם, כי כבר המון זמן את רעבה ואין לך מאיפה להיות מוזנת״.
המטפלת שאלה מה אני שומע ומרגיש. ציינתי שברור שחסר לי הסקס עם תהום אבל הוא חסר לי כבר כל כך הרבה שנים שכבר התרגלתי, זה ממש לא משהו חדש עבורי. שההבדל בין לעיתים רחוקות ללעיתים רחוקות מאוד הוא לא כזה משמעותי ובאיזשהו מקום כבר הרפיתי מזה, כי אני גם מרגיש מתהום שהיא הפסיקה לרצות. זה לא שהיא מנסה ואני דוחה אותה. אני מרגיש את הקיפאון המיני בינינו ואין לי איזו תשוקה בוערת לתהום שתגרום לי ליזום.
״המרחב המיני שלכם נכנס לפלונטר נפשי מאוד עמוק עכשיו שאתם דמויות האהבה אחד של השני. מבחינת המבנה צריך קודם כל להבין את הקונפליקט הפנימי שלי, איפה שהמיניות יושבת, ואז להבין מה תוקע את המרחב הזוגי. אתם לא מצליחים לעבור פאזה נפשית כדי שהמיניות תשתחרר. צריך לעבור מצרכים ינקותיים לצרכים שאנחנו מתפעלים אותם עבור עצמנו. אנחנו לא יכולים שהם יתמלאו עבורנו. כל אחד מכם בצורה כזו או אחרת ויתר, כמו שויתרתם על להיות מוכלים, מוגנים, שמורים ומוזנים היטב על ידי דמויות ההתקשרות הראשונות שלכם״.
המטפלת שאלה את תהום איפה הבעלות שלה על האינטראקציה המינית, ולמה היא לא יוזמת אם היא כל כך חרמנית כמו שהיא מתארת, שזה כבר עושה לה כאב ראש. תהום ענתה שהיא חוששת שארגיש שהיא מנצלת אותי וזה לא מה שהיא רוצה. גמגמתי במבוכה שאין לי התנגדות עקרונית או מעשית להיות מנוצל מדי פעם, לא הייתי רוצה שזה *כל* מה שיהיה בינינו אבל זה לא שמעולם לא הייתי מנוצל עם תהום ואני באופן כללי סבבה עם זה שהיא תנצל אותי במפגיע תחת הכותרת ׳אני חרמנית עכשיו ורוצה לנצל אותך׳.
״אז אתה אומר, במקום שהיא תסבול מכאב ראש…״
״כן, כמו שגם אם היא היתה מבקשת ממני שאלך להביא לה אדקס פורטה מהסופרפארם הייתי הולך להביא לה…״
״אז אם אין לך בעיה שאנצל אותך למה אתה לא נותן לזה לגיטימציה מצדך ואומר ׳היה לי נורא כיף להיות הויברטור שלך׳ או ׳נורא נהניתי שרכבת עלי, גמרת והלכת׳?״
״זה לא בהכרח שנורא נהניתי ושהיה לי טוב… עכשיו את גם מצפה מהויברטור שיהנה, זה קצת לבקש הרבה״.
בנקודה הזו נזכרתי בגילויים המרעישים שחשפתי השבוע על השנה הראשונה לחיי, והמטפלת הגיבה בפה פעור ובעיניים מזועזעות: ״ההורים שלך ידעו שאתה כתינוק בן שנה נמצא בסיטואציה שיש סשנים מיניים בדסמים לידך?… מה המידע החדש הזה יכול להסביר לך על עצמך?״
״כבר מגיל חמש היו לי סיטואציות מיניות ׳בדסמיות׳ ופרברסיות. הייתי סוטה מגיל ממש צעיר. תמיד חשבתי שזה קשור להורים שלי אבל אולי זה מסביר את זה, וגם את המשיכה לראות את אהובתי עם גבר אחר״.
״וכשאתה מתאר שתהום לא היתה עושה לך אפטרקייר אחרי מפגשים עם אחרים, ואני חושבת כמה אותה מטפלת בהולנד יכלה לטפל בתינוק אחרי סשן בדסמי כזה עם הגבר שלה, אם בכלל היתה פנויה לטפל בתינוק. ובגילים האלו אנחנו זקוקים להתכווננות מלאה לצרכים שלנו״.
חזרנו להווה והמטפלת אמרה: ״עצם העובדה שהחשק המיני שלכם קיים ואני מרגישה שאתם באים לטיפול ברצון ובנכונות, מבחינת הדינמיקה הנפשית זה מראה לי שבחרתם טוב אחד בשני, כי יש לכל אחד מכם עדיין פוטנציאל ריפוי עבור בן הזוג. לכן לא השבתתם את החשק המיני, כי אחרת הנפש היתה מוותרת לגמרי״.
אמרתי שאני חושב הרבה על הטיפול במשך השבוע, מחכה לפגישות, ושיזמתי את החיבוק שלשום כי אני מרגיש שאנחנו זקוקות למצוא גשרים, להתחיל בקטן, ברגוע, משהו שאין בו לחץ. מטרות קטנות ובנות השגה כי כרגע נראה ששתינו לא יודעות כל כך מה לעשות.
״אי אפשר להיכנס פתאום להיכנס לסשן מיני ולהתמסר מהמקום בו אתם נמצאים. זו ד״א אחת המטרות של הטיפול המיני, להחזיר אתכם לשורשים. הגעתם עם מיניות פועלת כלשהי, אבל זה מצב שאליו הגעתם, ואני צריכה אתכם במקום התחלתי יותר כדי לבנות מחדש את המיניות הזוגית שלכם. אתם זקוקים, כמהים, מתים לקבל מדמות האהבה משהו, אבל אתם לא יודעים איך.״
תהום אמרה: ״כן, אני לא מצליחה להגיד לך שאני רעבה״
״והוא לא יכול להגיד לך שהוא רעב ולבקש אוכל כי זה יהיה תפוח מורעל. זה באמת מה שקורה עם תינוקות שעוברים הזנחה, הם מפסיקים לדרוש. הם מפסיקים לצעוק ולבכות ופשוט נרדמים רעבים.
אנחנו עכשיו בסוף הפגישה ואני רוצה להציע לכם… אני מאוד מסכימה עם דן לגבי הגשרים, וגם את אומרת שאת רוצה ליצור משהו ביחד. או שאתן לכם תרגיל בסיסי בטיפול מיני עד לפגישה הבאה, או שבפגישה הבאה נחקור את הפלטפורמה הזו ביחד״.
שתינו חשבנו שאפשר גם וגם.
״התרגיל לא מאוד שונה ממה שעשיתם השבוע, כי היתה לדן כנראה תחושה פנימית. זה נקרא ׳חיבוק יומי׳ והוא תרגיל קריטי ליצירת הפלטפורמה. יוצרים חיבוק בשעה הראשונה שנפגשים. לא כשמאוד לחוצים וממהרים. אתם שניכם ניגשים אחד לשני. אין פה אחד שמציע לשני. החיבוק הוא של כל הגוף, נושמים בתוכו למשך דקה ובכל מקרה לא פחות מחצי דקה. לא לצפות שהשני יזום, שני בני אדם ניגשים אחד לשני ומתחבקים״.
הטבח שלכם הגיע לתחום מתשוקה.
הוא אוהב לרקוח תבשילים, לברוא מנות מקוריות ולרקום איזון מושלם בין טעמים מנוגדים.
הוא שואב סיפוק מהחיוכים שבעי הרצון על שפתותיכם ומגרגורי העונג שעולים מגרונכם כשאתם טועמים את היצירות שלו. בנוסף, כמובן, הוא גם צריך להתפרנס, יש לו גאווה מקצועית, הוא אזרח שומר חוק ומוגבל לכללי האתיקה.
אבל אם תתישו אותו בגחמות ותלונות אינסופיות ולא מוצדקות, תיכנסו למטבח ותעיקו עליו במיקרו-מנג׳ינג, תכריחו אותו לעשות דברים שאינו מאמין בהם, תפגעו בו בהערות חסרות רגישות ובדימויים מעליבים, לא תכבדו את הבקשות והגבולות שלו, תתעלמו מדעותיו ותעמיסו עליו עוד ועוד עבודה…
אז תדעך תשוקתו. היד המתבלת תיעשה לאה וכבדה. הטעמים יצאו תפלים או מרים. מחשבותיו ינדדו והמאפים יושארו בתנור רגע אחד יותר מדי. הסטייק ישכח על הגריל. אולי המנות שלכם יידחו לסוף התור. אולי כבר לא יהיה איכפת לו לוותר עליכם כסועדים. אולי הוא יעשה רק את המינימום הנדרש ואת מה שאתם דורשים ספציפית, אבל ימנע מלהביא את הכשרון והקסם שלו לידי ביטוי. ואולי, כשאף אחד לא שם לב, אולי הוא גם יכחכח חזק בגרונו ויוריק איזו מוחטה עסיסית לתוך מרק האפונה שלכם.
המטפלת המינית מרבה לעסוק בפצעים הינקותיים ובשנה הראשונה לחיים, ובעקבות משהו שתהום שאלה הבנתי שאני לא יודע הרבה על התקופה הזו בחיי.
אחרי שנתיים וחצי בהן ניצלתי מארוחת משפחתיות בחגים היהודיים בגלל הקורונה, בחג הזה נאלצתי to pay my dues בערב החג עם המשפחה המורחבת של תהום בנס ציונה והיום עם המשפחה המורחבת של אבא שלי בבת חפר. אבא שלי נכח בשתי הארוחות, וניצלתי את ההזדמנות לתשאל אותו בעדינות.
ידעתי שכשהייתי בן חצי שנה נסענו כל המשפחה להולנד לפוסט-דוקטורט של ההורים ושהינו שם עד שהייתי בן שלוש. שאלתי אותו אם אמא שלי עבדה באותה תקופה, והוא סיפר שהיא עסקה שם במחקר במעבדה לביוכימיה. שהיתה לי מטפלת ישראלית שהובאה במיוחד בשם ניצה, שבהמשך התחלפה במטפלת ישראלית אחרת שהובאה במיוחד בשם נאוה. בשלב מסויים ניסו לרשום אותי לגן ילדים אבל ביום הראשון העפתי את כל הצעצועים מהמדפים אל הרצפה כפי שהייתי עושה בבית, התעלמתי מגערות הגננת ההולנדית, ובכך הסתיים הסיפור שלי עם הגן שם באותו היום שהתחיל. אחותי הגדולה ממני בשלוש שנים כן הלכה שם לגן וכנראה די סבלה בו.
חשבתי על העומס הרגשי והמעשי של שני הורים נכי פוליו שחודשים ספורים אחרי לידה אורזים את חייהם והולכים למשימה מקצועית תובענית ומלחיצה בארץ זרה. ועל זה שבעצם עד גיל 3 ומשהו גדלתי ללא סביבה חברתית, מה שאולי יכול להסביר את האאוטסיידריות הזו שטבועה בי.
הערב בדרך חזרה, כשהשמש הקייצית השוקעת צבעה את השמיים בצבעים חמימים ועדינים שאלתי את אבא שלי לגבי המטפלת ולמה בעצם היא התחלפה באמצע. התשובה שלו היתה די מדהימה.
מסתבר שהיה לה חבר ישראלי שנטש אותה שבורת לב והלך לטייל בעולם, ושזו הסיבה שהיא הצטרפה אלינו להולנד. אותו חבר, לדברי אבא שלי, היה גבר אגרסיבי ושתלטני שהתעלל בה בנבזיות אך היא אהבה אותו. בשלב מסויים הוא הגיע להולנד, ואף היה מופיע בביתנו בבקרים ו״מפריע לה בעבודה״. (שאלתי אותו איך הוא יודע והוא ענה שהם היו עורכים בדיקות פתע). אבא שלי תיאר סיטואציה בה אותו גבר האשים אותו שהוא ואמא שלי מנצלים את ניצה, ושאבא שלי צרח עליו ברגש רב ואיים להלשין עליו למשטרת ההגירה.
אבא שלי סיפר גם אירוע בו ניצה יצאה לבדה לצעוד על גדות התעלה. זו היתה תעלה מזוהמת שלא יועדה לשחייה, אך למרות זאת היה שם גבר עירום ששחה וצעק לה. היא המשיכה להתרחק מהבית לעבר איזור שומם ואז הוא יצא מהמים, תקף אותה ושבר לה שן.
בשלב מסויים היא ביקשה לחזור לארץ למרות שהתחייבה לשנתיים, והתחתנה עם החבר הישראלי הדומיננטי.
אז מסתבר שחוץ מכל הדפקות שכבר ידעתי על אמא שלי וכו׳, ביליתי את ימי השנה וחצי הראשונות לחיי עם אישה שבורת לב בזוגיות סאדומזוכיסטית(?) כשבן זוגה המפוקפק מגיח לפרקים, וכנראה לעולם לא אדע מה ראיתי, שמעתי וחוויתי שם בדירה על גדות התעלה בבקרים הקרים והאפורים בהולנד באמצע שנות השבעים של המאה העשרים… אולי רק בעזרת היפנוזה.
הבימאית של מופע הנעילה של פסטיבל המחול הגדול שמקמט אותי שלחה מייל בהול להפסיק לעבוד על ״סימן שאתה צעיר״ שהיה אמור להיות שיר הנושא של המופע, וכבר יצרתי שלד לעיבוד והקלטתי את הזמר ועמדתי להקליט את הזמרת בקולות רקע הבוקר בדיוק כשהגיע המייל. הסתבר שהיו אמורים להיות שם 500 מתופפים על הבמה אבל מאיזושהי סיבה בסקיצה ששלח מאלף המתופפים שלהם התברר שהם עתידים להיות בלי תופים ולעשות תיפוף גוף שלא הרשים את הבימאית, ולפיכך הוחלט לוותר עליהם.
היא ניסתה לשנות את הקונספט לכמה חבר׳ה שמנגנים על תופי טאיקו יפניים, ציינתי בפניה שהסאונד שלהם אפל ומפחיד, ובאמת לאחר שדיברה איתם סיפרה שהם אמרו לה שקשה לחשוב על שיר פחות מתאים לשילוב של תופי טאיקו.
הצעתי שנשנה את המילים ואת שם המופע ל״סימן שאתה שעיר״, ושהרקדנים יהיו בתחפושות של דובי פנדה (מתאים לוייב היפני), ואז בגלל שיהיו שם 40 מעלות ו500 אחוזי לחות הם יפלו וימותו וזה יהיה מסר אקולוגי. (״זהו, תפרתי לך את כל הקונספט של המופע!״). ואפשר גם להביא כמה פנדות אמיתיות בשביל האותנטיות שבטח יבהלו מכל הזרקורים ומסכי הלד ויתחילו לתקוף את הקהל ויהיו כותרות מעניינות באתרי החדשות למחרת.
חוצמזה הזמרת (שכיכבה ב׳כוכב הבא׳ או תכנית דומה) שקבעה איתי הקלטה ל7:30 הבוקר (שעה חריגה) לאחר שהבריזה מההקלטה שנקבעה ביום א׳ בצהריים בטענה שהתעוררה עם בחילות לא הגיעה ב7:30 וגם לא ענתה לטלפונים, ורק התקשרה ב9:15 להגיד שהיא נורא מצטערת ובגלל שבדיוק התחילה טור עם יוצר המיינסטרים המהולל הכל השתבש לה, ואז הגיעה ב10.
לערב הפתיחה יש שני בימאים שמתווכחים ביניהם וגם לא בהכרח מתקשרים איתי, וכך נאמבר הפתיחה והסיום שהיו אמורים להיות מאוד מושקעים ותיאטרלים ולהיות מושרים על ידי זמרת ותיקה ונערצת אבל היא אמרה שהעיבוד הרפתקני לה מדי והיא רוצה רק לבוא לשיר את השירים שלה בצורה שהיא רגילה, השתנו בקונספט ל׳מקהלת׳ נשים שישירו במקומה (שתיים שלוש זמרות אולפן שיוקלטו בהמון ערוצים וישמעו כמו מקהלה), ואז אחרי שהקלטתי את הראשונה בתחילת השבוע עם מלא תפקידים ועיבוד קולי למקהלה שיצרתי אחד הבמאים אמר שהוא לא מתחבר לקונספט הזה ושהוא רוצה שירה ראשית אחת של סולנית ולא את המקהלה.
בין לבין יש עוד המון כוריאוגרפים, הקלטות, מיילים, טלפונים, סבבים של סקיצות ותיקונים ושינויים, וגם כמובן את הלקוחות הרגילים עם השטויות שלהם, כמו כוכבת הילדים (בתחום הילדים **כולם** כוכבים וכוכבות) ששלחה מייל עם הקלטה טלפונית של שיר חדש שהפליצה ושאלה מה דעתי ״ואם אפשר לעזות מזה להיט חח״ (שגיאת ההקלדה במקור), ושלוש דק׳ אחר כך התחילה להפגיז בטלפונים כשהייתי באמצע הקלטה. (״אין לי סבלנות אתה מכיר אותי״).
אתמול היה פה הכוריאוגרף הבכיר מאוד שהכניס אותי לתחום המחול במהלך העשור האחרון ובזכותו/בגללו יש לי 9000 טון כוריאוגרפים שיושבים לי על המוח ומוחצים אותו עד שהוא משפריץ מהצדדים. אמרתי לו שהגעתי למסקנה שכוריאוגרף זה אדם שהוא למעשה פסיכופט. פסיכופט שבגיל די צעיר התגלגל איכשהו לתחום המחול והצליח לתעל את הפסיכופטיות שלו לשם, ושאלמלא היה מגיע לתחום המחול כנראה שהיה רוצח המונים, אנס אכזרי או מתעלל בקטינים חסרי ישע. הוא חייך וענה: ״האבחנה שלך מדוייקת״.
בכל מקרה, אני מתלבט אם 12.5 אינצ׳ זה מספיק, ואם אקנה את זה באמזון אוכל לרשום את זה כהוצאה מוכרת.
פתחתי והצהרתי בקול רם וברור שאני מאוד סובל מהעבודה בימים אלו, מלא בשנאה ובזעם, ושממש בא לי למות חלקים נרחבים מהזמן, לא כמטבע לשון אלא שאני *ממש* מייחל למותי כמה פעמים ביום. ימים שמתחילים ב5 ונגמרים ב22, משבצות משבצות משבצות, אנשים מעצבנים, תובעניים וטרחניים, עבודה לא כיפית, לא מספקת ולא נעימה, הרבה מפחי נפש וסטרס, ושאני מתקשה להירדם, ישן מעט ורע עם חלומות עסוקים וטורדניים ומתעורר כמה פעמים במהלך הלילה.
המטפלת שאלה אם אני לוקח כדורים כלשהם (לא) ומה יכול היה לעזור.
עניתי בצחוק: ״הרואין״ מה שהוביל אותי לספר על האינסידנט שהיה השבוע עם הקנאביס, כי ראיתי בו מיקרוקוסמוס של היחסים שלנו וחשבתי שיהיה מעניין לדון בו כי זיהיתי דפוסים מסויימים שנדמה לי שמופיעים גם במקומות אחרים.
הדגשתי שלא היה פה שום חטא ושברור לי שהכל היה עם הכוונות הכי טובות מצדה של תהום אבל שהיו שלושה דברים שהרגשתי שיכלו להיות יותר מדוייקים עבורי:
״הראשון הוא שאיך שזיהתה את הקופסה בכלל לא היתה אומרת לי אלא זורק…״
המטפלת קטעה אותי ואמרה באיטיות ובטון חד ומודגש: ״שתדע את כל מה שאתה צריך בלי שתצטרך להגיד, בלי לוודא את זה מולך, שהיא פשוט תדע לעשות את הדברים הנכונים? בינה לבינה, בלי שאתה תצטרך להיות שותף לשיח הזה, בלי לבדוק איתך שהיא פשוט תדע מה נכון לך״.
אמרתי אחרי פאוזה מתודית קצרה בטון שקט: ״אני קצת מרגיש מותקף עכשיו, רציתי רק להגיד את המחשבות שעלו לי״
המטפלת פערה עיניים, נסוגה קצת לאחור ואמרה: ״מותקף למה? אוי..״
הדגשתי שוב שאני לא תוקף, לא בא בטענות, ובטח שלא מתכוון לזה בצורה חובקת עולם. ושלא נראה לי שזה מאוד far fetched לא להראות למכור את הסם שהוא מכור אליו. לא ציפיתי, אבל בדיעבד חשבתי שזה יכול היה להיות נחמד אם היא היתה נוהגת כך.
״הדבר השני היה שהיא ניסתה לשקר לי אחרי שהחביאה את זה בארון לבקשתי, ואמרה שהיא זרקה את זה, אבל זיהיתי מיד שהיא משקרת… והיה ברור לי שזה כדי להוריד את זה מהראש שלי. (אז גם הבנתי שכל פעולה חוץ מלזרוק את זה ברגע זה היא מנטאליות של ׳אסור לזרוק סמים׳).
והדבר השלישי הוא שכשלקחתי את שקית הזבל ובאתי להוריד את זה, *רציתי* לזרוק את זה בעצמי כחוויה מעצימה, ובזה שהיא לקחה לי את השקית מהיד והתנדבה לזרוק בעצמה היה משהו קצת מסרס, ואולי היה עדיף להגיד ׳בוא נרד ביחד׳.״
המטפלת שאלה: ״זה הדיוק, שהיה עושה לך תחושה, הנה, זה מדויק לי, והתחושה הזו היתה עושה איזו תחושה, איזה הד נפשי?״
״קירבה, אמון״ עניתי.
המטפלת עברה לתשאל את תהום על תחושותיה ומחשבותיה לגבי הסיטואציה, ולבסוף לקראת סוף הפגישה שאלה:
״מה את מרגישה?״
״כשלון״.
״יש עוד אופציות להרגיש אל מול מה שבן הזוג שלך אומר חוץ מכשלון?״
״אני כאילו עכשיו מקבלת את ההנחיות של מה שהייתי צריכה לקבל קודם, אבל הסיטואציה הזו לא היתה מוכרת לי.״
״וסיטואציות אחרות?״
״תלוי איזה מהן… כי יש כל מיני סיטואציות שכבר הייתי בהן בעבר ומשהו בי כנראה דחף את זה לכשלון נוסף שובפעם.״
״אני יושבת ונושמת עמוק ביני לביני עם כמויות של חוסר ערך עצמי שזה נופל לתוכו כל פעם מחדש אצלך. זה תהום, זה מגיע לתהומות של חוסר ערך עצמי כל פעם מחדש. אני מחכה כל פעם שזה יעצור באמצע איפשהו ולא יגיע לכזה תהום״.
״את יודעת שהניק שלה זה תהום״…
״באמת? את בחרת לך אותו? באיזה גיל?״
״כשנכנסתי לכלוב בגיל 19… היה בזה משהו אפלולי. אני יודעת למה המקום הזה קיים אצלי. כולם אומרים שצריך בנאדם אחד מבוגר שיאמין בילד, לי לא היה את זה. אף אחד. המבוגר היחיד שהאמין בי זה דן. וזה למה איכשהו הגעתי למה שהגעתי. הייתי קשה מדי לכולם. וכל הדברים האלה נכנסים עכשיו לזוגיות שלי. זה כואב לי מאוד. אנשים מסתכלים עלי ורואים תמונות שלי ואת הבטחון העצמי שלי ואני מבינה למה הם רואים את זה ככה ואני משתדלת לא להיות במקומות נמוכים אבל כל המכלול של כל מה שלא הצלחתי בחיים לעשות בצורה טובה זה המון בזוגיות עם דן״.
״את צודקת, וזו העבודה שלנו פה. אבל יש משהו שאני חייבת שתפגשי על בסיס יומיומי. דן אמנם היה מבוגר ממך ב15 שנה (׳לא!, תשע וחצי׳), ב10 שנים (׳*תשע וחצי!*׳ (: ) הוא אמנם היה מבוגר ממך בתשע וחצי שנים, אבל כל עוד הוא המבוגר היחיד שהאמין בך זה משאיר אותך הילדה. הילדה שהיא כשלון. אבל זה היה לפני 17 שנים. אני חושבת שהגיע הזמן שתתחילי לראות את תהום שיש לנו כרגע.
הסברת פה עכשיו את השיקולים שהיו לך ואת הסיבות שבחרת לנהוג כפי שנהגת בסיטואציה עם הקנאביס. אם היית שומעת את מה שהנחה את ההתנהלות, האם היית חושבת ׳מה זה הדבר המטומטם הזה? מי חושב ככה באופן כזה כושל?׳״
״כשאני חושבת על מה שעשיתי אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. יכולתי לעשות יותר נכון בשביל הצרכים של דן״.
״המטרה הטיפולית שלנו היא לא להפוך אתכם למדוייקים במאה אחוז זה לזה. אני לא אוכל. לאף מטפל ולאף אדם אין את היכולת להפוך את הבנזוג שלו למותאם לו במאה אחוז. אנחנו נרצה שסטיות התקן יהיו קטנות יותר ושטווח הדיוק ישאף להגיע למירב האפשרי.
בואו תאספו לנו לפעם הבאה עוד אירועים של המיקרוקוסמוס הזה עם החוסר דיוק ואנחנו נראה אם את אוטומטית לוקחת את זה למקום של כשלון, וגם את עם החוסר דיוק של דן כלפייך, בוא נראה מה האוטומט שלו ולאן זה מגיע.״
הרגע הזה שבא לך לקנות סכין ענקית של קרוקודייל דנדי ולתקוע אותה בכולם ושישפריץ מלא דם
ואז את מבינה
שלהחליק להם סיכה דקיקה חדה, ארוכה ומורעלת
ברגע הנכון
איפה שהכי כואב
יהיה הרבה יותר כיף
